מנהיגים בהתהוות

למעלה: אילן נואם בפני הצעירים "קהילת דורשי פנב" (מחפשי פניו)

גרתי רק כמה מאות מטרים מגבול עזה כשהתקפנו אותנו ב-7 באוקטובר. חבר ואני נשארנו ערים כל הלילה בחצר שלי ודיברנו על אלוהים ודרכיו. בשלב מסוים בסביבות השעה 02:00, חברי אמר לי, "אתה יודע שהאווירה בחצר שלך כל כך שונה משאר הכפר."

בשעה 06:00 בבוקר הוא אמר שלום ויצא, התקלחתי מהר והזדחלתי למיטה. בשעה 06:30 נשמעו האזעקות הראשונות.

נקודת מוצא

לפני שאספר לכם את ההמשך, כדאי שתדעו קצת על הרקע שלי.

אני הרביעי מתוך חמישה ילדים במשפחה והראשון שנולד בארץ. הוריי קראו לי אילן בעקבות העץ הראשון שאימי נטעה כשהגיעה לארץ. אחר כך אבי בירך אותי בהתאם לתהילים א. 

בָּרוּךְ הַהוּא... שֶׁהִתְעַנְגּוֹ בְּתוֹרָת ה'... הָאִישׁ הַהוּא כָּעֵץ (אילן) נטוע בנחלי מים, המניב את פירותיו בעונתו ועליו אינו קמל - כל אשר יעשו מצליח. (תהילים א, א-ג)

הפסוקים האלה היו קרובים לליבי וראיתי אותם מתגשמים פעמים רבות.

כשגדלתי, אבי היה כומר של קהילה מאוד שמרנית, ואני ואחיי גדלנו אפוא במשק בית קפדני מאוד. תמיד האמנתי שיש אלוהים, אבל מעולם לא ראיתי את עצמי כמאמין אמיתי כמותם. אמא שלי הייתה אומרת שאני ילד טוב ושקט. במציאות, פשוט הבנתי בשלב מוקדם איך לשמור את "החיים האחרים" שלי מחוץ לבית - או לפחות הרחק מאבי.

החיים בשבילי היו תמיד על תן וקח. מה אני יכול לתת ומה אני יכול לקבל עבור זה? איך אני יכול להתגבר על משהו שהיה לי קשה על ידי מינוף משהו שהיה לי קל יותר? למשל, בבית הספר הייתי ממש טוב במתמטיקה אז הייתי עושה עבודה במתמטיקה של מישהו אחר ובתמורה הם היו עושים את ההיסטוריה שלי וכו'.

פעם כשהייתי בתיכון, ביקשתי מאבא שלי כמה שקלים כדי לקבל פרוסת פיצה. הוא ענה לי בצחוק, "לך תמצא עבודה." לא ידעתי שהוא צוחק ומאוד רציתי פיצה. אז הסתובבתי, ירדתי לשוק המקומי ושאלתי את הבחור בדוכן הירקות אם אני יכול לעבוד. הוא שילם לי 30 שקל על 3 שעות של קילוף שום.

זאת הייתה נקודת מפנה בחיי. שמחתי מאוד שאני יכול להשיג משהו בכוחות עצמי, וחזרתי למוכר פעמים רבות כדי לקלף שום ולהשתכר מעט. זאת הייתה ההתחלה של החשיבה העסקית שלי.

בכיתה ה' קיבלתי עבודה במכירת דגלי ישראל לנהגים סביב יום העצמאות. הכנתי 3 שקלים על כל דגל שמכרתי ב-15 שקלים. אבל מהר מאוד הבנתי שאם אקנה את הדגלים בעצמי אוכל להביא צוות חברים משלי וליהנות יותר מהרווח.

בכל שנה הרחבתי את המכירות ושלחתי צוותים לאזורים שונים למכור סוכריות, אבזרים לחג ואפילו תפוחי עץ מסוכרים.

מערכות יחסים ואלוהים

בסביבות כיתה ט' התחלתי להשתתף בכנסים ארציים של נוער משיחי. שם בפעם הראשונה נחשפתי לאלוהים במונחים של מערכת יחסים ולא רק של בחור ששומר על ציון של עשה ואל תעשה. זו הייתה עונה יפה עבורי מבחינה רוחנית. הייתי מתפלל והוא היה מדבר אלי והרגשתי כל כך קרובה לאלוהים.

אבל למרות החוויה המדהימה הזאת היה לי קשה להיפטר מהחיים הכפולים שהייתי רגיל לנהל. נוסף על כך, הזיכרונות שלי ביחס לכל מה שקשור לאלוהים ולמשפחה, היו שליליים. המשפחה שלנו הייתה ענייה, ואף על פי שהייתי מוקף אנשים בילדותי, האנשים האלה לא היו פתח לקשרים משמעותיים.

ראיתי בשרים אנשים שיקריבו את משפחתם למען "קריאת אלוהים". אבא שלי נתן לי את מלוא תשומת הלב שלו רק כשהייתי מסתבך בצרות. הוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי או גאה בי - האינטראקציות שלי איתו היו בעיקר כאשר הוא לא היה מרוצה מהכישלון שלי להשיג את הסטנדרט שלו. (למען הפרוטוקול, היום היחסים שלי עם אבי השתפרו מאוד. שנינו התקרבנו זה לזה ואל ה' וזו הייתה עדות אמיתית לנאמנותו לברך משפחות המבקשות את פניו).

השירות הצבאי שלי היה עירוב של הזדמנויות וקשיים. בהתחלה ייעדו אותי ליחידה למבצעים מיוחדים אבל התברר שאני חם מזג ונוטה לתוקפנות, אפילו כלפי הצוות שלי, וקיבלתי תפקידים אחרים. הצלחתי בתפקיד שלי והשלמתי את השירות שלי כמפקד קרבי.

אבל כשהשתחררתי התחוללו בחיי כמה תפניות שהובילו אותי למקום שאני נמצא בו כיום. אני זוכר את התקופה הזאת במטושטש – סערה של לימודים, פגישה עם האישה שבהמשך תהפוך לאשתי, עישון ירוק, גילוי היתרונות שבמכירתו והיום הגורלי שבו גיליתי את ספר קוהלת.

חבר שהשתנה

היה לי חבר שאבא שלו היה גם כומר. התחברנו בגלל אורח החיים המרדני שלנו. ואז הוא ניצל בצורה קיצונית. חייו השתנו בן לילה. הוא התחתן עם החברה שלו והתחיל לדבר איתי על אלוהים כל הזמן. "אתה צריך לקרוא את קהלת," הוא אמר לי פעם כשהיינו בילוי.

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אבל במשך ימים כל הזמן שמעתי את המילה הזו "קהלת" בשנתי, במקלחת ואפילו בזמן שהייתי גבוה. לבסוף החלטתי לחפש בגוגל וזיהיתי את שמו המקורי של הספר בתנ"ך "קהלת".

. התחלתי לקרוא את הספר והייתי המום ממה שהיה לשלמה המלך לומר. הוא היה אדם שיש לו הכול וניסה את כל מה שחלמתי לעשות בחיי, ובכל זאת הוא מיצה את הכול והגיע למסקנה שהכול חסר משמעות. השאיפות שלי למלא את חיי בעושר ובנשים, התרסקו ברגע.

אלוהים והבחורה

ככל שהתעניינותי בדרכי האדון גברה, ביליתי זמן רב בקריאת התנ"ך. חברתי, טנליה, הלכה בעקבותיה והחלה לקרוא את שלה. אבל גיליתי שאם אני לא קורא לפניה היא גם לא תקרא. היה לי ברור שהיא פעלה רק מתעניינת באלוהים שלי כי היא התעניינה בי. 

פעם הוזמנתי לכנס צעירים, וטנליה התעקשה לבוא איתי. שוב הרגשתי שהיא באה רק כדי להיות איתי, ולכן החלטתי שנלך לכנס יחד אבל כשנגיע הביתה, אפרד ממנה. בעצם רציתי להתחתן עם מאמינה. גם בזמן שלא הלכתי אחרי האדון באמת, ידעתי שזאת חובה. מבחינתי טנליה לא הייתה מאמינה ולכן הרגשתי לא בנוח לגבי הקשר שלי איתה.

במהלך הכנס היא טענה כי הייתה לה מפגש עם אלוהים ומסרה את חייה לאלוהים. בהתחלה, לא לגמרי קניתי את זה, כי היא שיטה בי קודם. אחד המנהיגים שמע על ה"מחויבות" החדשה שלה לאדון והמליץ על תוכנית תלמידות בת חודשיים כדי לתת לה הבנה מוצקה של אמונתה. אמרתי לה שאני לא מעוניין ללכת כי אני לא מאמין שהיא רצינית לגבי אלוהים. אבל כשהיא אמרה, "אני הולכת למחנה הזה כדי ללמוד על יהוה איתך או בלעדיך," סוף סוף האמנתי שהיא רצינית.

עד שהשלמנו את תוכנית התלמידות, הגעתי למסקנה שטנליה היא האישה שאני רוצה להתחתן איתה. התחתנו תוך שנה והתחלנו את חיינו בשאיפה ללכת בדרכי אלוהים.

אוקטובר 2023

השבעה באוקטובר הגיע עד הבית שלנו ממש.

למדתי עסקים ומימון – השקעות, מטבעות קריפטו וכן הלאה. זמן קצר לפני כן גילינו שאנחנו מצפים לילד הראשון שלנו. עבדתי כשומר במעבר ארז ליד היישוב שלנו והחלטתי למקד את העסק שלי במימון.

בעוד שחלק מהכפרים ליד עזה יכולים להיות במרחק של כמה קילומטרים מהגדר, הכפר שלנו למעשה יושב על הגבול עם עזה. בחומת הגבול ישנו אזור שנקרא "הנתיב לשלום" (הנתיב לשלום) שתמיד נחשב בעיני הכפר ככביש המיועד שישמש "ברגע שיהיה שלום עם עזה".

זמן ההתראה על נפילת טילים ברוב היישובים באזור הוא 15 שניות אבל אנחנו כה קרובים עד שאנחנו בדרך כלל שומעים את הטיל הראשון מתפוצץ ואחר כך את האזעקות, שמזהירות אותנו לגבי שאר הטילים.

אלוהים איתנו

בשבעה באוקטובר האזעקות נשמעו שוב ושוב והטילים טסו מעלינו. תוך זמן קצר הבנו שהפעם זה שונה. לרגע חשבתי לעצמי שיש לי רובה ותחמושת ואני יכול ללכת להילחם בהם. אחר כך ראיתי בעיני רוחי איך אני יוצא ומחסל עם החברים והשכנים שלי את כל המחבלים ואחר כך חוזר לאשתי ומוצא אותה עם כדור בבטן. באותו רגע הבנתי שהאחריות שלי היא כלפי המשפחה, לכן העדיפות שלי היא אשתי והילד שלנו שעוד לא נולד.

בתחילת הכאוס שמעתי את יהוה מדבר אליי בבירור, "זה לא קשור אליך." עם המילים האלה הרגשתי שלווה מלאה ומוחלטת מקיפה אותי גם כששמעתי צעקות בערבית ושריקות רקטות מעלי.

אשתי ואני נכנסנו למקלט ואז התחלנו לקבל את כל התקשורת המוזרה בצ'אטים הקבוצתיים. "חטפו אותך?" "מה הסטטוס שלך?" "יש כאן מחבל, שמישהו יבוא לעזור!"

ידעתי שאם המחבלים יפרצו לבית שלנו, סביר שנשמע אותם בגלל מצבה הרעוע של הרצפה שלנו. לא ישנתי בלילה הקודם ולכן טענתי את הנשק ונרדמתי במקלט למשך כשעה.

החברים והמשפחה שלנו כמובן היו מודאגים והתקשרו ללא הפסקה וניסו לייעץ לנו מה עלינו לעשות. גדשו אותנו בהודעות שאמרו לנו לברוח על חיינו, ושכל הכפר שלנו השתלט. אבל פשוט אמרתי לכולם, "בבקשה אל תתקשרו אלינו. אנחנו במצב קשה כמו שהוא, אבל אנחנו שלמים. אם אתם לא יכולים לבוא לכאן פיזית לעזור, פשוט התפללו עבורנו".

אל תצאו עדיין

עד 10:00 בבוקר החלטנו לארוז את המזוודות ויצאנו החוצה לנסות להעמיס את המכונית. כשיצאתי מהבית שלנו ראיתי מצנח נטוש על הקרקע. צילמתי את זה ושלחתי לצ'אט הקבוצתי בשכונה וכולם התחרפנו, "זה שייך לאחד המחבלים שצנחו לתוך הכפר, אל תתקרבו לזה!"

לי זה נשמע שכולם פרנואידים והמשכתי ללכת לכיוון הרכב. פתאום צרור של יריות נורה מהשיחים. נפלתי לארץ וזחלתי חזרה הביתה.

הבנתי את ההודעה... " אל תלך עדיין."

כעבור 45 דקות יצאתי שוב וכמה טילים טסו מעל לראשי ופגעו בבית סמוך. רצתי חזרה פנימה.

החשמל והמים נותקו מהרגע שהמתקפה החלה. מאחר שהייתי צריך לטעון את הטלפון, התגנבתי החוצה, התנעתי את הרכב והשארתי אותו דולק עם הטלפון בתוכו. בשלב כלשהו ניסיתי ללכת בזהירות לרחוב כדי לראות מה קרה. המחזה היה כמו מתוך סרט אימים – גופות על הארץ, תימרות עשן ושברים והריסות בכל מקום. שוב רצתי חזרה פנימה. שום מחבל לא עקב אחריי.

בריחה

שירתתי בלחימה כשהייתי בצבא ואני יודע לזהות את קולות התנועות של החיילים שלנו. אז כשהחיילים שלנו הגיעו לבית שלנו, ידעתי שזה הם! מצד שני, הם לא ידעו מי אני - ואני נראה מזרח תיכוני! ובכל זאת, הוקל לי כל כך שהכנסתי את ראשי מהחלון שלנו וחמישה עשר חיילי צה"ל הפנו אליי מיד את ה-M16 שלהם.

"לְדַבֵּר!" הם צעקו עליי. הם רצו לשמוע את המבטא שלי. זה היה הרגע הראשון כל היום שהרגשתי פחד. התחלתי לפטר כל עובדה שידעתי על עצמי - שמי, גיל, משקל, מספר תעודת זהות - סיפור חיי. ואז אשתי התחילה לצעוק, "הוא בעלי!" זה היה רק כמה רגעים של חוסר ודאות, אבל החיים שלי הבזיקו לנגד עיני.

החיילים נרגעו, איחלו לנו בהצלחה ועברו לאזור הבא לחפש מחבלים שבשלב זה השתלטו על כל האזור הדרומי של היישוב שלנו.

חזרנו למקלט הפצצות שלנו כדי לחכות לחדשות נוספות. זה היה בסביבות השעה 17:00 - כמעט 11 שעות לאחר תחילת הפיגועים, קיבלנו את הודעת הטקסט המדהימה ביותר מראש הביטחון בכפר. "ניתנה רשות לפינוי..."

לא קראתי את שאר ההודעה, ארזתי את הרכב ועליתי על מושב הנוסע. אמרתי לאשתי, "סע הכי מהר שאתה יכול. אל תעצור בשביל שום דבר. אני אירה על כל איום שאני רואה." היא פגעה בגז ועפנו על פני גופות, כלי נשק נטושים, פגזים ריקים, אש, עשן ועוד גופות עד שהגענו למקום מבטחים.

חיים חדשים

היישוב שלנו נשאר מפונה במשך זמן רב, לכן עזבנו את החיים שלנו ביישוב ועברנו לאשקלון. כעבר כמה חודשים נולד לנו בן, ומצאתי את עצמי שוקל מחדש מה אני רוצה לעשות בחיי מבחינה רוחנית.

לא אהבתי את הגישה של אבי, אבל היא השפיעה עליי איך הצגתי את אלוהים לאחרים. כשהייתי עדה בפני אנשים, תמיד הצגתי את האמונה שלנו מבחינה אינטלקטואלית כקפדנית ותובענית ואנשים היו כבויים. החלטתי שאני לא טוב בבשורות ואני זוכר שסיפרתי את זה לחבר. הוא השיב, "אתה לא מבין מה זה עדות. כולם נקראים להיות עדים - השימוש במילים הוא אופציונלי." הרגע הזה שינה את נקודת המבט שלי באופן דרסטי. פתאום היה חשוב לחיות את חיי ביושרה כעדות לאלוהים.

תמיד פחדתי להיות מנהיג קהילה כי לא רציתי שיהיו לי ילדים של מנהיג שיצאו כמוני. גם לא רציתי להיות מנהיג נוער כי ידעתי כמה מדריכי נוער צריכים להתמודד עם דרמות של בני עשרה. בכל זאת המשכתי להתקרב לאלוהים, וחיפשתי דרכים לשרת אותו.

הייתה תקופה ארוכה שבה גררתי רגליים, אבל מצאתי את עצמי מוקף באנשים צעירים ואיכותיים שרצו להשקיע בצעירים. באשקלון יש בערך 20 קהילות אבל אף אחת מהן איננה דוברת עברית, ורוב בני הנוער בארץ דוברים עברית. החברים שלי הקימו קבוצת צעירים דוברת עברית והתעקשו שאצטרף למנהיגות. לבסוף הסכמתי.

בתחילת 2024 שמענו על מכון התנ"ך בירושלים וכולם התלהבו. לצוות שלנו לא חסרה תשוקה, אבל חשבנו שנוכל להפיק תועלת מהתנ"ך והכשרת מנהיגות - במיוחד בדרכי רוח הקודש. צוות ההנהגה שלנו החליט פה אחד להצטרף וזה עתה סיימנו יחד את הסמסטר הראשון ללימודים.

. אני אוהב את הקשרים שיצרתי. אני אוהב לשמוע ממנהיגים רבים בארץ שמספרים על החוויה שלהם ולא רק על תיאוריה. וכמובן אני אוהב לשמוע עדויות ולראות איך אלוהים מתערב ועוזר בסופו של כל סיפור באופן שאי אפשר לדמיין.