פורסם: מרס 1, 2020 | דוחות מעוז ישראל
הניסיון האחרון להגשים את החלום הבלתי אפשרי של שלום בין יהודים לבני דודיהם הערבים הוגש לפני קצת יותר מחודש על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. בעוד שהדיונים על שלום נמשכים כמעט ללא הפסקה מאז תקומתה של ישראל ב-1948, השבתות בפועל שהובילו לחתימת הסכמים היו מעטות. לכן, כדאי תחילה לנסות לתפוס את הכובד של לקיחת משימה אצילית זו.
מאז שנולדתי בישראל לפני כ-40 שנה, היו שני ראשי ממשלה – יצחק רבין ואריאל שרון – שנתנו שטחים לפלסטינים בתקווה לקבל שלום בתמורה. שני ראשי הממשלה יודחו מתפקידיהם בתוך חודשים.
קללת הקבלה
הייתי נער כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח ב-1995. יותר ממחצית העם לא אהב אותו על כך שחתם על הסכמי אוסלו עם הנשיא דאז ביל קלינטון ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הסכם זה מסר חלקים נרחבים מיהודה ושומרון (הגדה המערבית) לפלסטינים כשלב ראשוני במפת דרכים לשלום. שנים קודם לכן, ערפאת והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) גורשו מירדן משום שהיוו איום כה גדול על מדינה זו. לאחר שעוררה כאוס נורא בלבנון, הצליחה ישראל לגרש גם אותם ממנה. לרוע המזל, בלא נותר לו לאן ללכת, ערפאת היה נוטע את מפקדת אש"ף שלו בגדה המערבית ומענה את ישראל עד סוף ימיו. הוא נודע כאבי הטרור המודרני בעיני אחדים – ומושיע מהולל של העם הפלסטיני בעיני אחרים. בסופו של דבר, לא האלימות שלו היא שהביאה לערפאת את מבוקשו. זה היה הידע הפוליטי שלו.
באמצע שנות השישים החל ערפאת ליצור את הנרטיב העצוב של געגועיו ל"עיר הולדתו ירושלים" – למרות שהמבטא הערבי שלו הסגיר את מוצאו המצרי. עם הזמן, אש"ף שכנע את מנהיגי העולם שהתוקפנות הפרועה שלהם הייתה רק תגובה לאובדן בתיהם. הם הפכו מקצבים עקובים מדם שהרגו נשים וילדים (בארצות ערב השכנות) בידיים חשופות, לגורים פצועים שרק היו זקוקים לבית חם, בעיני העולם. אפילו חלק מהישראלים קנו את הרעיון וראו את עצמם כמי שמאמינים בניגוד לתקווה – כמו אנה פרנק – ש"למרות הכל, אנשים הם באמת טובים בלב".
לפני עידן האינטרנט, אש"ף יכול היה בקלות לדבר בערבית על סלילת הדרך לירושלים בדמם כדי לעורר התנגדות נגד הציונים הרשעים, בעוד באנגלית הם דיברו על כמיהתם פשוט לחזור הביתה לירושלים, להקים את משפחותיהם ולעבוד את אללה בשלווה בהר הבית.
כל סימני האזהרה היו שם למי שהיה מוכן להסתכל. אפילו הלוגו של אש"ף בזמנו כלל מפה של פלסטין – שבמקרה נראתה בדיוק כמו מפת ישראל – רק בלי המילה "ישראל". אבל רבין קנה את רעיון הכלבלב הפצוע וחתם על הסכמי אוסלו.
ישראלים רבים לא היו מרוצים מההסכם, אבל החרדים לא היו מרוצים. רבין "מסר את אדמת אלוהים" לעובדי אללה תמורת הבטחה לשלום בלבד. בתגובה, כת של יהודים קיצוניים הדבקים בפרקטיקות קבלה מיסטיות, הטילה מיד ובפומבי את קללת פולסא דינורה על רבין. חלק גדול מהטקס הזה הוא שקט ולכן קשה להגיע לקונצנזוס על טבעה ומנהגה של קללה זו. אבל בסופו של דבר, הקללה דמוית הכישוף אמורה לעורר מלאכים משמידים כדי להביא למותו של אדם שחטא חטא חמור נגד אלוהים. רבין היה נורה ונהרג בתוך חודש.
זה היה אחד מאותם רגעים בחיים שאתה זוכר איפה עמדת כשהחדשות התפוצצו. זה לא רק שרבין נרצח. נכון, כשחיינו בישראל, תמיד היינו תחת איום של פיגוע כזה או אחר. אבל רבין נרצח על ידי אחד משלנו – על ידי יהודי – יהודי חרדי קיצוני. למרות שיהודים חילונים ודתיים החזיקו בדעות שונות בתכלית לגבי האופן שבו יש לחיות את החיים, היה כלל שלא נאמר: היינו מוקפים במדינות אויב שרצו שנמות – ולכן לעולם לא נעזור למטרתם על ידי הריגת זה את זה.
כעשר שנים לאחר מכן, אריאל שרון פינה אלפי ישראלים מבתיהם וויתר על השליטה בעזה בתקווה לתת לפלסטינים הזדמנות להוכיח שהם יכולים בסופו של דבר לנהל את מדינתם בדרכי שלום. הוא מיד קיבל את אותו יחס מהמקובלים. אני זוכר שהתקשורת החילונית התלוננה על הפרסום סביב הפולסא דינורה של שרון. למרות שהם לא האמינו ביעילותו, הם חששו שהוא פשוט יעורר השראה ברדיקל צעיר אחר ובכך יהפוך למעין נבואה שמגשימה את עצמה. חצי שנה לאחר מכן לקה שרון בשבץ מוחי שהפך אותו למוות מוחי. הוא נותר מחוסר הכרה ומונשם במשך שבע שנים עד ששאר גופו נסגר סופית.
היה הסכם שטחים-תמורת-שלום אחד שנחתם ב-1979 – בין ישראל למצרים – שלא הביא למותו של ראש ממשלה ישראלי (אולי המקובלים לא היו אז מאורגנים כל כך). עם זאת, היא הביאה למותו של מנהיג הצד השני – הנשיא אנואר סאדאת. הוא שכנע את ישראל לוותר על כל חצי האי סיני שישראל כבשה במלחמת ששת הימים (שטח שגודלו יותר מפי שניים משטחה הנותר של ישראל), בתמורה לשלום קר אך מוצק עם מצרים. הוא לא יזכה לראות את זה קורה.
איש אינו יכול לומר בוודאות איזה תפקיד, אם בכלל, מילאו המקובלים במותם של מנהיגים אלה. אין ספק שכוחות האופל הם אמיתיים. מצד שני, המקובלים קיללו פוליטיקאים רבים אחרים שעדיין חיים וקיימים היום.
ובכל זאת, למרות שקשה לנחש היכן בדיוק צריכים להיות הגבולות הללו, שני דברים בטוחים: 1. הארץ שאלוהים הבטיח לישראל היא בהחלט יותר ממה שיש לה היום – ואפילו יותר ממה שהמנדט הבריטי היה נותן לה. 2. אפילו בגודלה הגדול ביותר בתקופת מלכותו של שלמה, ישראל מעולם לא החזיקה בכל הארץ שאלוהים הבטיח לאברהם.
- כתבות עומק נוספות בנושא:
- מה ראה מארק טוויין
- חמישה מוצרים שאינם מתחילים
- חטיפת "פלסטין"
לא שלך לתת
מה שניתן לומר בוודאות הוא שיואל 3:2 מתאר את העמים המחלקים את ארצו של אלוהים כמעשה שמכעיס את אלוהים מאוד. למעשה, זה כל כך מפריע לו שהוא קבע יום דין מיוחד למי שמבצע את הפשע הזה. אולי הסיבה לכך היא שכל מי שרוצה לחלק את הארץ יהיה אדם שלא מכיר באלוהים ולא מכיר את תוכניתו. הוא אמר שהארץ הזאת היא ארצו, והוא הבטיח אותה לבני ישראל. לכן, זו פשוט לא זכותו של אף אחד לתת את זה לעם אחר. במובן מסוים, אפילו צאצאי ישראל הם בסך הכל דיילים על ארץ הקודש הזו, לאחר שניתנה להם הזכות להיות כאן.
ראוי לציין שאלוהים היה נחוש באותה מידה כאשר האציל ארצות אחרות לאומות הסובבות את ישראל. בדברים ב' 9 נאמר: "ויאמר אלי ה' אל תטריד את מואב ואל תתמודד עמם בקרב, כי לא אתן לך את נחלתם כי נתתי את ער לצאצאי לוט כנחלה".
במלחמת העולם הראשונה הבטיחה בריטניה לערבים שאם יילחמו נגד העות'מאנים, הם יתוגמלו בריבונות על אדמותיהם – ועכשיו הגיע הזמן לשלם. לכן, כאשר האימפריה העות'מאנית הובסה בסוף מלחמת העולם הראשונה, חבר הלאומים התכנס כדי לחלק את המזרח התיכון לאזורים.
כאשר שטחים נרחבים הפכו למדינות ערביות חדשות, הייעודים נותרו כמעט ללא עוררין. אבל היה זה המנדט הבריטי על פלשתינה שהוריד את האימפריה הבריטית על ברכיה. ערבים שהיו נלהבים לשלוט בעצמם שוב בכל רחבי המזרח התיכון, התנגדו נחרצות לכך שאוכלוסייה יהודית תיהנה מאותה פריבילגיה בשכנות.
בסופו של דבר, יותר משני שלישים מהשטח שהלורד בלפור מאנגליה התכוון ללכת אליו כדי להקים מולדת יהודית, הלכו במקום זאת ליצירת מדינה ערבית נוספת בשם ירדן. במהלך מלחמת העצמאות המשיכה ירדן לכבוש ולכבוש את מזרח ירושלים, יהודה ושומרון (הידועה כיום כגדה המערבית של נהר הירדן). הם יגרשו את הרוב היהודי המתגורר במזרח ירושלים ויעניקו לתושבים הערבים הנותרים בשטח הכבוש אזרחות ירדנית. כאשר ישראל כבשה מחדש את ירושלים, יהודה ושומרון בשנת 1967, הם אפשרו לרבים מהירדנים להישאר שם. למרות ששמרו על בתיהם ועל אזרחותם הירדנית, ערבים אלה הצטרפו למאבק הפוליטי נגד ישראל והחלו להזדהות כפליטים פלסטינים.
המפסידים הגדולים
חשוב לדעת שבחיי היום-יום בישראל, ערבים ויהודים מסתדרים מצוין. למרות שפיגועים מזדמנים יכולים להכניס אותנו לקצה, אנחנו עובדים זה לצד זה על בסיס קבוע ואפילו משתתפים בחתונות אחד של השני וכדומה. לעתים קרובות אני מתקשה לדעת אם מישהו יהודי או ערבי כשאני פוגש אותו לראשונה, למרות שחייתי כאן כל חיי.
אנחנו שומעים באופן קבוע סיפורים יפים על יהודים שעוזרים לערבים במצבי חירום ולהפך (ולא, זה אף פעם לא מגיע לחדשות בינלאומיות). אני עצמי איבדתי אייפון כשביקרתי בשכונה ערבית והחזיר לי אותו אחד המקומיים שסירב לקבל כל פיצוי על מעשהו הטוב – אבל הזמין אותי לתה.
עם זאת, קשה לקבל את דעתם הכנה בפומבי כי זה מסכן אותם ואת משפחותיהם. ובכל זאת, כמה ערבים אמיצים טענו בפומבי כי במבט לאחור, העיסוק במאבק הקיומי הארוך הזה נגד ישראל היה ההחלטה הגרועה ביותר שהתקבלה אי פעם. ככל שחפרו יותר בעקביהם (עם ההתקוממויות האלימות וחומת ההפרדה שבאו בעקבותיהן) כך נעשו עניים ואומללים יותר, וזאת למרות ערימות הכסף שהעולם שלח למנהיגיהם.
המפסידים הגדולים מכל הבלגן הזה הם הערבים הפלסטינים הרגילים, שבהינתן ההזדמנות היו פשוט רוצים להתפרנס ולהקים משפחה. במקום זאת, הם הפכו לכלי משחק של המזרח התיכון. סבלם יחריף וישמש להוכיח לעולם שישראל רעה. בה בעת, הפלסטינים ינודו ולעולם לא יאומצו באופן מלא כחלק מהגוף הערבי הגדול יותר. למעשה, חברות הליגה הערבית אסרו על המדינות הסובבות אותן לקלוט ערבים פלסטינים בארצותיהם ולהעניק להם אזרחות.
בהינתן ההזדמנות, משפחות פלסטיניות רבות מעדיפות לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר. אבל כשכמה ארגונים הציעו לממן את היציאה, מנהיגי ערב זעקו טיהור אתני. עבור העולם הערבי המוסלמי, מעולם לא היה מדובר בפתרון משבר הפליטים, אלא תמיד ביצירתו.
גם עבור אלה שקנו פעם את חלום המדינה שלהם, קשה להתעלם ממציאות השחיתות של מנהיגיהם המתיימרים להנחות אותם. הם תקועים במעין טיהור – מצד אחד צופים בקרוביהם בירדן (ש-70% מתושביה ערבים פלסטינים) חיים את חייהם. ובצד השני של המתרס, ערביי ישראל (ערבים שקיבלו את ריבונות ישראל עליהם ב-1948 וקיבלו אזרחות) נהנים מחירויות ומיתרונות של מדינה דמוקרטית מודרנית.
שחמט המזרח התיכון
למרות שעסקת המאה של הנשיא טראמפ מציעה אופק של מקומות עבודה ושגשוג, בתקווה שהאוכלוסייה הערבית תהיה עסוקה מדי בלהרוויח כסף מכדי לרצות לפוצץ את עצמה, הגורם הייחודי ביותר בתוכנית השלום הזו הוא התמיכה הערבית. לא, לא התמיכה הערבית הפלסטינית, אבל בפעם הראשונה סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן תומכות בתוכנית שמכירה בישראל. חלק מהמדינות הללו אף ניהלו שיחות משלהן כדי להתחיל לנרמל את היחסים עם ישראל. התפתחות זו היא מסמר מוצק בארון הקבורה של סדר היום הערבי הפלסטיני המקורי, שכן לבבות העמים הערביים הסובבים, שבעבר חפצו בהשמדת ישראל, רואים כעת את התועלת בקיומה, כולל הדחיפה הכלכלית והיציבות החברתית והפוליטית שהיא הציעה לאזור.
למרות שניתן להבין מדוע הנושא הזה אינו מצחיק, רבים מאמינים שגם נתניהו וגם גנץ (שני המועמדים המובילים שהתמודדו על ראשות הממשלה בבחירות החודש) אימצו בקלות את התוכנית הזו מטראמפ כי הם משוכנעים שהפלסטינים לא יקבלו אותה. עם זאת, הסכמתה של ישראל לעסקה מעניקה להם הזדמנות לגיטימית לספח שטחים אסטרטגיים שיועדו לישראל מסיבות ביטחוניות שעד כה היו זוכות לגינוי בינלאומי נחרץ.
בהסכמתה לעסקת המאה, זו הפעם הראשונה שישראל מקבלת באופן רשמי את רעיון המדינה הפלסטינית הריבונית בעזה ובחלקים מיהודה ושומרון. אבל מה אתה יכול לתת כדי לשנות את ליבו של מישהו שלימדו אותו לשנוא אותך מלידה? אפשר לטעון שזה במידה רבה מהלך אסטרטגי. ואני בטוח שאף אחד לא יזדעזע יותר מטראמפ עצמו לראות את שני הצדדים מסכימים לכך. ובכל זאת, מדובר גם בצעד משמעותי קדימה וגם בעסקה מסוכנת עם השטן.
המורכבות של נושא זה היא אינסופית לכאורה, שכן מה שאתם עדים לו הוא קונפליקט שהוא גם עתיק וגם מודרני, גם חברתי וגם פוליטי, גם פיזי וגם רוחני. האירוניה הגדולה ביותר טמונה בעובדה שהגאולה של הפלסטינים תגיע במלואה רק כאשר הם יסכימו לא רק להפסיק לשנוא יהודים – אלא גם לעבוד את אלוהים. אילו הייתה לי תפילה אחת, הייתה זו שאלוהים יגאל את הערבים הפלסטינים מכבלי מנהיגיהם הנוכחיים ויושיע אותם מאחיזת החנק של האסלאם. זו אולי לא עסקת המאה, אבל זו התוכנית שפועלת כבר אלפיים שנה לפחות. אני מקווה שתצטרפו לתפילותיכם יחד איתנו, משום שזו תוכנית השלום היחידה שהובטחה שתעבד.
שותף מעוז היקר,
לדבריהם, תוכנית השלום הזו היא היצירתית והמעשית ביותר שהוצגה אי פעם. המסמך בן 180 העמודים לקח שנים וכנראה מאות גברים ונשים מבריקים להרכיב. בינתיים, בישראל, יש קבוצה קטנה של אנשים שלא רק שיש להם פתרון טוב יותר – הם הוכחה חיה לפתרון הזה. כאשר יהודים וערבים מגיעים לידע המושיע של ישוע – הם לא רק מגלים את תוכנית השלום המושלמת – הם הופכים לתוכנית השלום.
הבעיה בישראל כיום אינה שיש שני עמים הנלחמים על חלקת אדמה, אלא שיש שני אלים הנלחמים על ריבונות – אלוהי האסלאם ואלוקי ישראל החיים. אם שני העמים יעבדו את אותו אלוהים, הסכסוך ייפתר.
וכך, בזמן שכוחות רבים נפגשים, מוחים ומשדלים בכל העולם להגיע למסקנה מדינית, אפשר להתייצב מאחורי האנשים בשטח כאן בישראל שכבר פותרים את הבעיה בלב אחד בכל פעם.
החדשות הטובות הן שבניגוד לאינדיבידואליזם המערבי, התרבות הערבית היא מאוד שבטית. ברגע שגל של ישועות ועדויות יזכה לפרסום ולתנופה, רבים יצלולו בלב שלם עם כל משפחותיהם.
למרות שאלוהים מחזיר יהודים מכל רחבי העולם למולדתם, הוא קידם בברכה לא-יהודים החיים כאן אשר ינטשו את אליליהם ו"יצטרפו לאלוהים". (ישע' נ"ו 6)
בשנה שעברה הצלחנו לשפוך יותר מ-50,000 דולר על הסברה ערבית, כולל סיוע רפואי, חינוך ופיתוח הפולחן הערבי. השנה אנחנו רוצים לתת יותר!
רוצים לראות שלום במזרח התיכון? עזרו לנו להציע למוסלמים את ההזדמנות לחוות את אהבת האל במעשינו ואת כוחו של אלוהים בפולחן שלהם.
למען הצלת ערבים ויהודים כאחד בישראל,
ארי ושירה סורקו-רם,
קובי ושני פרגוסון
