בסיס צבאי שורה, יום ראשון בבוקר ה-18 באוקטובר.

אנחנו מגיעים לבסיס לסירחון המוות. זה ריח של מחנה ריכוז. אנחנו מתודרכים ונותנים לנו ביגוד מגן כדי להגיע לעבודה.

התאמנתי במשך שנים לעבד מצבים של שרידי קורבנות מכל הסוגים. שום דבר לא מכין אותי לזוועה הזאת שתיחרט בזיכרוני לנצח. אין זו טבילת אש; זוהי צלילה ארוכה לתוך התופת.

משאית קירור ענקית מגיעה עם פרסומת לשוקו בצד. מהסוג ששתינו כשהיינו ילדים. צחנת צונאמי של מוות מכה בנו.

אנחנו לא חושבים; אנחנו פשוט פועלים. הבחור הקרוב ביותר לדלת מרים בקהות חושים תיק גוף אחר תיק גוף וצועק לחבריו מלמטה, "זהירות, זה הראש... הנה הרגליים..."

גוף אחר גוף. זה אף פעם לא נגמר. 40 גופות במשאית הראשונה, ואחר כך משאית אחר משאית...

משאית אחת לא אשכח לעולם. המשאית מקיבוץ ניר עוז.

משאית ארוכה מלאה באנשים שגופותיהם נאספו על ידי אנשינו בזמן שמחבלים עדיין היו שם - בעוד רקטות עדיין נורו מעלינו. משפחות שלמות בסדינים ושטיחים מבתיהן.

אני נכנס למשאית ורואה רגל קטנה של ילדה בת ארבע. זה כל כך מתוק. אני לא מעכל את מה שאני רואה. הרמתי אותה לאט, נזהרת עם הראש. נזהרת כשאני מרימה את גופה הקטן וחסר החיים.

השמיכה מחליקה ופניו השלוות של מלאך מגיחות מבפנים. פעוטה עדיין בכותונת הלילה של מיקי מאוס.

אני מורידה אותה לאט וצועקת "ילדה בת ארבע. תיזהרי, תיזהר מהראש שלה!" כולם נזהרים. כולם עושים הכל ביראת ה'. זה סיוט. סרט אימה.

ואז מגיע אחיה – ילד בן שנתיים עם שיער בלונדיני יפהפה. ואז אחותה ... אחר כך אנחנו שולפים את אבא שלהם, גבר יפה תואר וגדול. כנראה גם הוצאנו את האמא, אבל לא יכולתי לדעת.

חילצנו גופות של זרים ומקומיים שעדיין היו קשורים אליהם נשק ותחמושת...

הלב שלנו שבור, מרוסק. בכל שנייה הלב עלול להתפורר, אבל חייבים להמשיך.

זה לא נגמר... עשר משאיות כאלה.

אנחנו הולכים לישון ב-5:00 בבוקר. אנחנו פשוט מתמוטטים על המדרכה בחוץ כי למי אכפת איפה אנחנו שוכבים. הגוף שלנו רועד והעיניים שלנו לא נעצמות. הם כל כך נפוחים מדמעות. זה היה רק היום הראשון.

ב-7:00 בבוקר אנחנו קמים – והולכים שוב: אימה עוקבת אחרי אימה.

פציעות חודרות של סכיני גרזן, ראשים מנופצים ומרוסקים מפטישים, פנים וגופות עם חורים צרובים בתוכם.

בנות עם לק שתואם את בגדיהן עם סירחון שמציף את החושים. אנחנו מנסים הכל כדי לחסום את הריח, אבל שום דבר לא עוזר. אנו מרגישים את מלאך המוות מרחף באוויר...

בכל יום, מצבה של משאית הגופות הבאה מחמיר. הם הופכים כחולים או לבנים ועורם מתחיל להתקלף.

קשה להבין מי ומה אנחנו רואים.

יש אנשים מושחרים לחלוטין. אי אפשר להבדיל אם זה גבר או אישה. רקמות ועור מתקלפים והם נדבקים לכפפות שלנו.

איך נטפל בשרידים כדי שנוכל להחזיר כמה שיותר מהם למשפחותיהם הזועקות מלב הווייתם... מחכים לאותה פיסה מזוהה שתאשר להם שהגופה הזו הייתה יקירם?

אנשי מקצוע בינינו שהיו אומרים שהם ראו הכל לפני כן – הם מתפרקים... מייללים ממעמקי נשמתם... רצים החוצה להקיא...

האומה שלנו עדה לזוועות שראינו רק בימים אפלים ומרושעים של פעם. לא חשבנו שנגיע לזה שוב. . .

ובכל זאת, הנה אנחנו. אבל אני אגיד משהו בתוך הזוועה הזאת.

עם ישראל חי!!! נעבור את זה ונרים שוב את הראש למעלה.