יהלומים בהסוואה

למרות שרוב מה שקורה בצבא לא ניתן לשיתוף עם הציבור, צה"ל הוא אחד המגזרים הייחודיים ביותר בחברה הישראלית. מכיוון שרוב אזרחי ישראל עוברים שם ומקדישים שנים מחייהם לשירות, סוגים רבים של אנשים משובצים יחד ביחידות שדרכם לעולם לא הייתה נפגשת. מחיילים בודדים, דרך בעלי צרכים מיוחדים, ועד יהודים דתיים המחפשים דרך לצאת מהקהילה המגבילה שלהם, צה"ל הוא מרכז ייחודי של הזדמנויות וגורל. להלן מעט ממה שהותר לנו לשתף מסיפוריהם.

הולך על זה לבד - נועם*

בין תמהיל ייחודי זה של אנושות נמצאים עשרות אלפי חיילים בודדים של ישראל. חיילים בודדים אינם בהכרח יתומים. חייל נחשב "בודד" כאשר אין לו משפחה בישראל ולכן אין לו מערכת תמיכה מחוץ לצבא. לחיילים אלה מוקצות הטבות מיוחדות מצה"ל כדי לנסות להקל על הקושי הכרוכה בשירות מלא של מדינתם ועדיין להתמודד עם חייהם ה"אזרחיים" לחלוטין בכוחות עצמם כשהם לא בתפקיד .

דווקא כששמעתי שהמורה שלי להיסטוריה היה בין שבעת הנרצחים בקיבוץ על ידי מחבל, נזרעו הזרעים הראשונים בליבי - כשאגויס לצה"ל, זה היה ליחידה קרבית. הייתי אז בתיכון. בפנימייה, ליתר דיוק. עליתי לישראל לבד בגיל 15. זו הייתה השנה השנייה שלי שחייתי במדינה חדשה ללא משפחה, ולא היה שום דבר שמנע את הקשר הגובר שפיתחתי למולדתי העתיקה.

כשהגעתי לגיל 18, סיימתי את לימודיי ועשיתי את תעודת העלייה שלי לישראל רשמית. ישראל בדרך כלל אוהבת לתת לעולים חדשים כמה שנים להתיישב לפני שהם מגייסים אותך לצבא. אבל לא רציתי לחכות. אז ביקשתי מחבר שיעזור לי לכתוב מכתב לצה"ל כדי לומר להם שאני מוכן להתגייס מיד. הם שמו אותי בגבעתי - המקבילה הישראלית לחיל הנחתים האמריקאי. ומכיוון שלא הייתה לי משפחה בארץ, סווגתי כחייל בודד.

בזמן שלמדתי בפנימייה ישראלית, למדתי לצד יהודים רבים מחלקים אחרים של העולם. אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי לגיוון שאחווה כשאגיע למחנה האימונים. היו שם ישראלים ממרוקו, אתיופיה ותימן. היו גם דרוזים ואפילו בחור לבנוני שמשפחתו הייתה קשורה לישראל. ידעתי שכולנו באותה קבוצה, אבל עדיין הרגשתי שמבחינה תרבותית אנחנו עולמות שונים. אני הייתי מאוקראינה עם רק כמה שנות ניסיון ישראלי. הם, לעומת זאת, היו כאן רוב חייהם, אם לא את כל חייהם, ועדיין נשאו את שרידי התרבויות שהשאירו אחריהם.

בהתחלה חשבתי שהתרגילים די קלים - ריצה, טיפוס, זחילה, שכיבות סמיכה - וקימה מוקדם כדי לעשות הכל שוב. אחר כך הם זרקו אותנו למדבר והשאירו אותנו לשרוד. זה היה קשה ביותר ופקפקתי במה הכנסתי את עצמי יותר מפעם אחת. אבל דווקא ההישרדות של הקשיים האלה יחד היא שהפכה אותנו ליחידה מגובשת כמו אחים.

ובכל זאת, הייתי שונה מהם. הייתי חייל בודד. בסופי שבוע הם חזרו הביתה למשפחות, עם ארון מלא בבגדים נקיים וארוחות חמות. אני, לעומת זאת, חזרתי הביתה לסטודיו ריק ששכרתי, בישלתי לעצמי ארוחה, ניקיתי, כיבסתי וארזתי לשבועיים-שלושה הבאים שהייתי נעדר. למרות ההבדל העצום באורח החיים, באותו זמן לא הרגשתי שאני מפספס משהו כי לא הכרתי שום דבר אחר.

באופן אירוני, חוויתי את החיים אחרת רק כשנענשתי על כך שנמלטתי מהבסיס. עזבתי את הבסיס בלי אישור לשלם חשבון טלפון נייד במזומן. פשוט לא היה לי אף אחד מבחוץ שיכול היה להפקיד את הכסף בחשבוני וחששתי שהבנק ינעל אותו. אם זה יקרה, לא הייתה לי דרך לקנות אוכל כשחזרתי הביתה.

אירוע זה גרם לחבריי לשים לב יותר עד כמה אני "לבד". הם לקחו איתם את הכביסה שלי הביתה והביאו לי כל מיני דברים טובים מהבית. הם ידעו שלא ברחתי כדי לגרום בעיות, אז כולם הרגישו רע שהייתי כלוא בבסיס במשך 40 יום. הרגשתי אסירת תודה על העזרה ולעתים קרובות הצעתי להישאר בבסיס בסופי שבוע כדי שחברי יוכלו להשתתף בחתונות או הלוויות. אחרי הכל, היה להם משהו חשוב לחזור אליו הביתה.

עם אלוהים לצידנו

להיות חייל בודד פירושו לעתים קרובות להתמודד לבד עם השגרה היומיומית, אבל זה לא אומר שאני לבד. עבור ישראלים, הצורך באלוהים להיות מפלט שלנו אינו מטאפורי. אנו נמצאים תחת איום מתמיד וזקוקים לו באמת כדי להגן עלינו. במיוחד כשאנחנו בשדה הקרב, הצורך בו שילך לפנינו וילחם במלחמותינו הוא תפילה אמיתית מאוד.

היינו מוצבים ליד עזה במהלך האימונים המתקדמים שלנו כשפרץ סכסוך. מכיוון שהיינו חדשים - רק שמונה חודשים לאחר תחילת האימונים - המפקדים שלנו שלחו אותנו לפנות את הפצועים. זו לא הייתה עבודה מסוכנת, אבל היא הפגישה אותנו פנים אל פנים עם מציאות המלחמה. עד שפרץ מבצע עופרת יצוקה, היינו בין הראשונים שנשלחו.

הלחימה נגד חמאס והג'יהאד האסלאמי היא מסובכת משום שהם פועלים במכוון באזורי מגורים בידיעה שישראל תעשה מאמצים רבים כדי למנוע נפגעים אזרחיים. במהלך מבצע קרקעי אחד נכנסנו לאזור מגורים שומם ושהינו ללון בבניין בית ספר. (הוא היה שומם משום שימים קודם לכן הזהרנו את האוכלוסייה האזרחית באמצעות שיחות טלפון וחוברות להתפנות ממעוז חמאס).

בבוקר, כמה מחיילים שלנו נתקלו בגדר תיל שעוברת מתחת לבית הספר. הם עקבו אחר גדר התיל לגן חיות סמוך ומצאו אותה מחוברת למכשיר נפץ. ליד המכשיר היה מזרן, כמה שמיכות, בגדים וחטיפים. ברור שמישהו היה שם לאחרונה בכוונה להפעיל את חומרי הנפץ בבית הספר בזמן שהחיילים ישנו. שמענו מאוחר יותר, לאחר חקירה, שכל בית הספר היה ממולכד - כשהוא נבנה. משמעות הדבר היא שילדים מעזה היו אמורים לומדים באופן קבוע בבית ספר עם חומרי נפץ משובצים ביסודות, בעוד לוחמי חמאס חיכו להזדמנות להפיל יום אחד את הבניין הרב-קומתי על מחלקה של חיילים ישראלים תמימים. מה שאף אחד לא הצליח להבין היה מדוע - לאחר שישראל הודיעה פשוטו כמשמעו שהיא מגיעה לאזור הזה - הבחור שהיה אמור ללחוץ על הכפתור לא עשה זאת. אבל, אין לי בעיה להאמין שאלוהים היה מעורב בכך שהמחבל לא היה זמין למשימה הזו, שהייתה מחסלת בקלות מאות מאיתנו.

* כל השמות שונו מסיבות ביטחוניות

אוצרות חבויים - יניב

יכולתו של צה"ל לזהות את האוצרות החבויים באוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים שלו העניקה לו יתרון על פני מדינות גדולות ועשירות יותר. דוגמה מצוינת לכך היא יחידת 9900 של ישראל, המורכבת כולה מחיילים בעלי תפקוד גבוה עם אוטיזם, שהוכיחה את עצמה ככלי רב ערך בחשיבה מחוץ לקופסה בלוחמת סייבר ובזיהוי דברים במעקב שאנשים אחרים - ומכונות - היו מפספסים.

יניב סובל משיתוק מוחין ולקוי שמיעה. למצוא עבודה איכותית עם מגבלות פיזיות כאלה בישראל יהיה קשה, בלשון המעטה. ובכל זאת, בחיל האוויר הוא לא רק מצא את מקומו, הוא מצא מקום להצטיין ולתרום למדינתו עם כישרונותיו המנהליים.

זה התחיל כאשר הצבא הוציא ליניב שחרור סטנדרטי "בשל מוגבלות פיזית חמורה" מתפקידו החובה שכל ישראלי מצופה ממנו למלא. יניב לא קיבל זאת. הוא רצה לשרת. לאחר ששלח מכתב התנדבות לשרת בכל זאת, צה"ל לקח אותו למבחן שבו הוא קיבל ציון גבוה במיוחד בניהול, בין היתר.

למרות שמצבו היה מקנה לו זכויות יתר ספציפיות, הוא התעקש לחיות כמו כל חייל אחר - לעבוד שעות ארוכות ולישון בבסיס. "חיל האוויר לא רק הכשיר אותי להיות אחראי על ניתוח נתוני הטיסה והמבצעים, אלא שהם סמכו עליי שאקבל החלטות לגבי הממצאים שלי", הסביר יניב. לאחר ששלט במשימה זו, יניב האמין שהוא יכול לעשות יותר, והממונים עליו הסכימו. יחד הם פעלו כדי לצרף את יניב לקורס קצינים לחיילים עם צרכים מיוחדים. כיום הוא קצין אקדמי ומכשיר חיילים אחרים.

יניב אינו היחיד שמצטיין למרות מגבלותיו. כאשר הלב שם לשרת, המסגרת לפיתוח מערך הכישורים של כל חייל מתוכננת היטב. הכרת התודה של יניב לטייסת ששינתה את מסלול חייו נמשכת גם היום. וכאשר פרץ מבצע "שומר החומות" האחרון, יניב השלים את שירותו היומי באקדמיה הצבאית והתנדב בלילות בבסיס חיל האוויר עם הטייסת שלו.

חופשי לשרת - בנימין

עבור רבים בעולם החרדי, הצבא הוא מקום אסור. מפלגות פוליטיות דתיות עשו מאמצים רבים כדי "להגן" על קהילתן מפני שירות חובה שיחשוף את עמן לעולם החילוני. ובכל זאת, אלו שבחרו לשרת בכל זאת מצאו לעתים קרובות את זמנם בצבא כמקום מזמין להתפתח באופן שאינו בהכרח עוין את מנהגיהם הדתיים כפי שלימדו אותם.

גדלתי במשפחה דתית במיוחד. למדתי תורה מגיל צעיר, אבל בחטיבת הביניים החלטתי שאני לא אוהב את הלחץ להאמין במה שהם מלמדים. רציתי להחליט באופן אישי במה אני מאמין. אמי הייתה מאוד לא מרוצה מהחלטתי לעזוב את לימודי התורה ורבנו כמעט כל יום על זה. אבי הפך את הלימודים שלי לפחות בעיה כי העסקים שלו היו קשים והוא היה זקוק לעזרתי.

המצב בבית היה כל כך גרוע שלעתים קרובות ישנתי בעבודה. ככל שהעסקים של אבי נאבקו יותר, כך הוא התעלל בכולנו יותר. בסופו של דבר הוא פשט את הרגל ואיבדנו את ביתנו. זמן קצר לאחר מכן הוריי התגרשו. אבי עזב את המדינה, מצא חברה ונטש את אמי כדי לגדל את אחיי הקטנים לבד.

למרות שמשפחות דתיות במיוחד כמו שלי בדרך כלל לא קשורות לשירות צבאי, הרגשתי שאני רוצה לשרת את המדינה שלי. מצאתי קורס קדם צבאי שיעזור לי להיכנס למסלול שרציתי בצה"ל. בהתחלה לא הייתי בטוח שאני יכול לעשות את זה כי הייתי מקור הפרנסה של עצמי. הייתי צריך ללמוד במהלך היום ואז לעבוד שעות מאוחרות בלילה.

בסופו של דבר, עשיתי את זה כדי לברוח מכל מה שידעתי על החיים בירושלים. אבל רציתי לברוח למשהו שחשוב. מכיוון שעזבתי את הבית עוד לפני שסיימתי את התיכון ולמשפחתי לא היה שום קשר להיותי בצבא, ברגע שהתגייסתי הוכרתי כחייל בודד. בסופו של דבר סיימתי את הכשרתי כטכנאי חיל האוויר. כשאני רואה את המטוסים שלנו ממריאים למשימות להגן על מולדתנו, אני יודע שאנחנו, הטכנאים על הקרקע, הם חלק מכריע בכל מה שקורה שם למעלה. זה נותן לי תחושת סיפוק עמוקה שאחרי שחייתי את כל חיי בארץ הזאת, מצאתי פינה בישראל שאליה אני שייך.