ניצוץ בנשמה מגיע לישראל

בקיץ הראשון ש-Souled Out הגיעו לישראל, הם הגיעו עם אוטובוס מלא בבני נוער אמריקאים ומנהיגי נוער. הם היו קבוצת נוער משיקגו בראשות אד וקאתי באסלר, והם באו לבלות חודש קיץ שלם בישראל - כדי למצוא דרך לברך את ישראל. המטרה הייתה לפגוש מאמינים ישראלים ולקבל מושג על מה שאלוהים עושה בקרב הנוער בישראל באותה תקופה. הם פגשו כמה מאמינים מקומיים - ביניהם היו הורי - ארי ושירה.

בקיץ שלאחר מכן הם הביאו אוטובוס נוסף מלא בבני נוער אמריקאים ומנהיגי נוער עם מספיק מקום לכלול כמה מאמינים ישראלים בתוכנית שלהם. שלושה מאיתנו, המאמינים הישראלים, הצטרפנו - אחי ואני, ועוד ילד בשם סטפן (שעובד איתנו כיום ב"אחוות האמנים של מעוז"). התוכנית הייתה לצאת לרחובות עם פולחן וריקודים כדי להגיע לישראלים רגילים עם המסר של ישוע. עבור Souled Out, לעומת זאת, לא ייעשה ניסיון להסברה לפני שכל הצוות יבלה זמן בלימוד על התרבות הישראלית עם מבשר ישראלי מקומי.

בקיץ שלאחר מכן הצטרפו עוד כמה מאמינים ישראלים ופחות בני נוער אמריקאים יכלו להיכנס לאוטובוס. בכל שנה לאחר מכן, המגמה נמשכה - יותר ישראלים, פחות אמריקאים, עד שלבסוף, קצת יותר מעשור לאחר מכן, מושכות ההנהגה הועברו לידי המקומיים כדי להמשיך את העבודה כולה על ידי ועבור ישראלים. אני לא אגיד שהכל בתהליך הזה הלך בצורה חלקה; שום דבר בישראל אף פעם לא עושה זאת. עם זאת, אני אגיד שאני לא יכול לחשוב על עוד שירות "חיצוני" שהייתה לו השפעה "באותה תקופה" וגם השפעה "ארוכת טווח" שהייתה ל-Souled Out על המדינה שלי בגלל הגישה שלהם להגיע לישראלים.

אני לא יודע אם זה היה מכוון מההתחלה, או שהם פשוט הלכו אחר אבני הדרך שה' נתן להם בדרך. אבל הדפוס של הבאת ענווה מה שהיה להם להציע לעם ישראל מספיק זמן כדי להראות למנהיגים המקומיים איך לעשות את זה (ואז לתת להם להתאים את זה לביטוי ישראלי יותר) הוא ההבדל בין משרדים חיצוניים שמפזרים גשם על הגוף בישראל, לבין אלה שחופרים בארות כדי שנשתה לטווח ארוך.

השנה שלפני הסולד אאוט

זה היה דצמבר 1995 וחזרתי לישראל. סיימתי קצת יותר משנה של תיכון בעיירה קטנה במזרח טקסס - "אוכלוסייה של שני שיחים ועץ אחד" כפי שנהגו לומר שם. ההורים שלי הרגישו ששנה הרחק מהעוצמה הרוחנית של ישראל תעשה לי טוב, אז הם שלחו אותי לחווה לבני נוער באמצע שום מקום. היה להם רמזור אחד בכל העיירה והתהלוכה השנתית נמשכה מה שנראה כמו כמה מאות מטרים מבית הספר דרך הרמזור הזה.

הבנים בתיכון שלי לבשו ג'ינס צמוד יותר מהבנות, ואהבו לדחוס פחית טבק לכיס האחורי שלהם. העיגול העגול מקופסת הטבק דוהה לכיס האחורי שלהם היה המהות של קול. למרות שהעיירה הייתה קטנה, התיכון הציבורי, עם למעלה מ-1,000 תלמידים, היה הגדול ביותר שלמדתי בו אי פעם. המבטא הכפרי שלהם היה כבד להפליא ואני זוכר שלפחות פעם אחת טעיתי בשאלות בבוחן כי פשוט לא הבנתי מה המורה שלי למתמטיקה אומר.

שמעתי על מעודדות לפני שהגעתי לשם, אבל בבית הספר הזה היו גם "בלס". אף פעם לא ממש הבנתי את ההבדל, אבל לבלס היה יותר נצנצים על התלבושות שלהן; הן חבשו כובעי בוקרים נוצצים, תמיד הנידו את ראשן כדי להתחיל שגרה והיו להן מקלות "קוצניים" שהן זרקו מסביב כמו שרואים בהתעמלות באולימפיאדה.

היו ילדים לבנים ושחורים בבית הספר וכולם הסתדרו ברובם - עד שכבר לא. כשגדלתי בישראל, הבנתי שהעולם מחולק לתרבויות ולאזרחים ממדינות שונות. לישראלים - שהיגרו מכל רחבי העולם - היה מגוון רחב של גווני עור, וכך גם להורים שלי. אז, מגוון העור בתוך מדינה לא היה חשוב לי כי עדיין לא למדתי היסטוריה אמריקאית. פעם אחת בתור בקפיטריה הזכרתי כבדרך אגב שאבי היה כהה עור ושהוא לבש "אפרו" בשנותיו הצעירות. כל הילדים השחורים בתור כל כך התרגשו שאבא שלי היה "אחד מהם". זה היה ממש חמוד - כל נער רוצה להרגיש מקובל בקטגוריה מיוחדת - אבל לא היה לי מושג למה זה כל כך חשוב להם. מבחינתי, הקטגוריות היחידות שאליהן השתלבתי בבירור היו ישראלית ויהודית - ובקטגוריות האלה הייתי לגמרי לבד.

עד היום אני כנראה האדם היהודי היחיד שרבים מחבריי לכיתה לשעבר יפגשו אי פעם. ובעוד שרבים מהתלמידים והצוות התרגשו מהרעיון ללכת לבית ספר עם ישראלי, מעטים מאוד מהם הבינו שזה אומר ללכת לבית ספר עם מישהו מתרבות אחרת שמתייחס לעולם בצורה שונה. ה"ישראליות" הנמרצת שלי הכניסה אותי לצרות לעתים קרובות יותר מאשר לא, ולעתים קרובות ביליתי שעות במעצר בלי מושג איזה טאבו תרבותי הפרתי. ובכל זאת, עם כל המבוכה, הזמן שלי במזרח טקסס מילא תפקיד מכריע בחיי ובקשר שלי עם אלוהים ולא הייתי מחליף את הזמן הזה בעד שום דבר בעולם.

באביב 1996 ביקרתי בישראל בחופשת האביב והשתתפתי בכנס הנוער הלאומי הידוע לשמצה. באותו קיץ חזרתי לישראל לחופשת הקיץ וביליתי חודש של ריצה ברחבי ישראל עם כמה מהאנשים הכי מגניבים ששיקגו אי פעם הוציאה, מבחינתי.

עכשיו היה דצמבר, וחזרתי הביתה לתמיד - חזרה לארץ ישראל, המאתגרת מבחינה רוחנית. אד וקאתי באסלר הזמינו אותי לבלות את חופשת החורף עם משפחתם וכל החברים שיצרתי במהלך חודשי הקיץ בישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מסורות חג משפחתיות אמריקאיות - והפעם הראשונה שישראלי הצטרף אליהם. למרות שהסברתי בסגנון הנעורים הישראלי הקלאסי שלי ש"חג המולד היה טיפשי", היו להם מתנות מוכנות לתת לי בזמן שכולם ישבו בפיג'מות שלהם בבוקר חג המולד. מעוגת יום ההולדת שאפו עבור ישוע ועד לחתולים המוזרים עם תצוגת פעמונים בגדלים שונים שניגנו מנגינות חג המולד, החוויה הייתה סמורגאסבורד תרבותי.

מסתבר שחזרתי הביתה וסיפרתי על החוויה המרתקת, כי בכל שנה ואילך, ביתם של בני הזוג באזל הפך למקום הנחשק עבור מאמינים ישראלים שהוזמנו לחופשת החורף. למען הפרוטוקול, בהיותי יהודי, לא גדלתי על חג המולד והחוויה לא גרמה לי לרצות לחגוג את חג המולד בהמשך, אבל נהניתי מאוד מהחום המשפחתי שהיה להם להציע ומאיך שהם הקפידו לחגוג את ישוע ואת מוצאו היהודי.

השפעות של נשמה על ישראל

חזרתי הביתה כדי לסיים את שנת הלימודים שלי בכיתה י"א, וכשהגיע הקיץ, חזרתי גם משפחת באסלר עם אוטובוס עמוס בני נוער ממשפחת "סולד אאוט". היו כמה דברים שהפכו את ביקוריהם לכה משפיעים על קבוצת המאמינים הישראלית שלנו, שהייתה אז קטנה ומפוזרת גיאוגרפית. ראשית, מאמינים ישראלים צעירים היו רגילים להיות המאמינים היחידים בבית הספר או בעיירה שלהם. והם היו רגילים לקהילות קטנות עם תפילה פשוטה על גיטרה או פסנתר. ובעוד שחלק מה"קהילות הגדולות" שמנו 50-100 חברים נהנו משיעורים במהלך התפילות לילדים צעירים, לא היו באמת תוכניות לבני נוער. פתאום, עשרות בני נוער, ממש "מכור לאלוהים", הופיעו בפתח ביתנו והציעו חברות ואפילו עזרו לנו למצוא חברים מאמינים אחרים באזור. הייתה לכך השפעה של "חיילים חדשים" עלינו בישראל.

שנית, מכיוון שזה היה לפני עידן הגישה לתקשורת באינטרנט, Souled Out הביאה הרבה קלטות ודיסקים של מוזיקה נוצרית שמאמינים ישראלים אפילו לא ידעו על קיומה. זה הוכיח את עצמו כאלטרנטיבה יעילה עבור צעירים מאמינים שנאבקו במשיכה של מוזיקה עולמית לא מחנכת. שלישית, Souled Out הבינה שבניית מערכות יחסים ארוכות טווח היא המפתח להשפעה מתמשכת בישראל. אז, כשהם הגיעו, עשינו יחד פעילויות הסברה ברחובות, אבל היה ברור שהעדיפות שלהם הייתה לבלות איתנו זמן, להתיידד איתנו ולעודד אותנו.

אחד מבני הנוער ממשפחת באסלר נזכר לאחרונה, "אני זוכר את אחד הביקורים הראשונים שלנו עם כמה בני נוער ישראלים, כשילד של כומר שאל אותי, 'אתם הולכים לעזוב ולהיעלם בדיוק כמו כל הקבוצות האחרות שבאות לכאן?' היא הייתה כל כך עייפה רגשית מלהתיידד עם בני נוער בינלאומיים מדהימים שבאו רק לזמן קצר ואז נעלמו ללא עקבות. אמרתי לה, 'אנחנו רוצים להיות כאן בשבילכם הרבה זמן, וכל עוד אלוהים ימשיך לפתוח לנו את הדלת להיכנס לארץ, נהיה כאן. וכשנהיה בארה"ב נוכל לכתוב ולהתקשר אחד לשני'. הם קיימו את ההבטחה הזו ובאו אפילו בתקופות של טלטלה, כאשר אוטובוסים הופצצו וטילים עפו מעל. אם כבר, הם הכירו בכך שמאמינים ישראלים זקוקים להם יותר בתקופות כאלה. הם הגיעו בחופשות הקיץ, חופשות החורף - ואז שלחו קבוצות קטנות יותר כל כמה חודשים בין לבין."

במבט לאחור, גורלה של סוליד אאוט נראה כקשור ישירות לעבודתם בישראל. הם הפכו לקבוצת נוער אמיתית בשנה שבה החלו להגיע לישראל. ובלי לתכנן זאת, בשנה שבה מסרו את המושכות לישראלים מקומיים, גם עבודתם בשיקגו הסתיימה. ולמרות שהגיע זמן שבו הנסיעות לשיקגו וממנה פסקו, אני יכול לומר בוודאות שרבים מהמאמינים הישראלים בגילי (כולל אני) הם מי שאנחנו היום, במידה רבה בזכות החברויות והחוויות שהיו לנו עם סוליד אאוט.

איך התחיל סול אאוט

משפחת באסלר ילדה את סול אאוט בסלון ביתם כמעט במקרה. לאד וקאתי נולדו ארבעה ילדים (אחד מהם אומץ כנער), וכאשר ילדיהם היו מביאים חברים, אד וקאתי (או מר אד וגברת ב' כפי שכולם קראו להם) היו מבלים ומחבקים אותם. בית משפחת באסלר, ממש מחוץ לשיקגו, נודע כמקום להיות בו אם רצית לבלות אבל לא בהכרח לצאת החוצה. הוא גם נודע כמקום שאליו ילדים שלא קיבלו הרבה אהבה בבית יכלו ללכת וליהנות מסביבה משפחתית חמה.

עוד לפני שנישאה, לקאתי היה לב לישראל ואף שקלה לעבור לשם. למרות שזה לא צלח עבורה לחיות בישראל, זה מעולם לא פגע בתשוקתה לעם ישראל. הטיפול בצעירים שנהרו לביתה היה טבעי, אבל קבלת צעירים ישראלים מאמינים הפכה לחובה בספרה כששמעה על ייאושם של הורים ישראלים מאמינים. "ה' קרא לנו לישראל", התלוננו המאמינים הישראלים החלוצים הללו; "עזבנו הכל והבאנו את משפחותינו לכאן. עבדנו ללא לאות כדי לבנות קהילה של מאמינים ולגדל את ילדינו ביראת ה' כמיטב יכולתנו. ואז, בגיל 18, אנו נדרשים להקריב את ילדינו; למסור אותם למספר שנים כדי לשרת בצבא - סביבה חילונית להפליא וסוחפת את כל - ואנחנו מקבלים את ילדינו בחזרה שבורים וחסרי אלוהים."

בימים שלאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אד וקתי היו שוב בישראל. אם היה זמן לחוות את עומק הנוער הישראלי, זה היה הזמן. לאחר מכן, בני הזוג באסלר והורי צעדו בכיכר תל אביב במרכז העיר, שם נרצח רבין, ושם במשך שבועות התאספו ילדים צעירים, בכו, שרנו שירים, הדליקו נרות זיכרון והביטו ללא מטרה בלהבות. היה צריך לעשות משהו כדי לטפל במצבם של הנוער בישראל - עתידה של ישראל - והם יתחילו בחיזוק מספר קטן של צעירים מאמינים בישראל תחילה. התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר, שכן הוריי התמודדו עם השאלה מה לעשות איתי ואחי (שנאבקו בשנות העשרה שלנו) וכבר תכננו כנס נוער ארצי לאביב שלאחר מכן. כשאד וקתי שמעו על הכנס, הם שאלו אם יוכלו לשלוח את מנהיגי הנוער שלהם להשתתף וללמוד עוד כיצד ישראלים עושים את עבודתם. השאר היסטוריה.

כולם בוגרים

איתן שישקוף, שעלה לישראל באמצע שנות ה-90 והקים קהילה בצפון הארץ. מתוך תשוקה עמוקה להגיע לנוער ישראלי, הוא התחיל לעבוד עם Souled Out בתחילת שנות ה-2000. בסביבות שנת 2005, בני הזוג באזלר חשו ש"התינוק" שלהם גדל והגיע הזמן להתחיל בחלוקת תרומות. הם בילו את השנתיים הבאות באימונים, בתכנון אסטרטגיות ובהעברת כל מה שידעו לאלה שיקחו את המושכות וינהלו את העבודה היפה שהחלו. העבודה הפכה למאמץ משותף של מנהיגי נוער ישראלים מכל רחבי הארץ, בראשות איתן. בסופו של דבר, איתן שינה את שם העבודה שנמשכת בישראל עד היום לקציר.