שתי הבחירות שהיו הכי חשובות

להיות יהודי היה חלק גדול מהזהות שלי בילדותי. זה לא שהייתה לנו אמונה חזקה באלוהים, אבל נשאנו איתנו תחושה בת דורות שהשושלת והמסורות שלנו הן אוצר חשוב שיש להוקיר ולהעביר הלאה.

באשר לי, אני לא זוכר רגע בחיי שבו הטלתי ספק בקיומו של אלוהים. בזיכרונותיי המוקדמים ביותר, אני זוכר שהייתה לי רצון עז להתחבר אליו. הלכנו לבית הכנסת המקומי שלנו, אבל לא הוריי ולא הרב המקומי שלנו יכלו לעזור לי בכך, ולכן עשיתי כמיטב יכולתי. הייתי עומד ליד מיטתי ואומר שמע (שמע ישראל) ומצטט כמה מהתפילות שלמדתי בבית הכנסת כשפניי מזרחה לכיוון ירושלים. אחר כך הייתי שואל את אלוהים אם הוא מקשיב, ומחכה יום אחר יום לשמוע תשובה בחזרה.

התלבטות האם אלוהים מקשיב הייתה דבר אחד. הגדרת מי הוא הייתה נושא מורכב הרבה יותר. שני דברים בולטים קרו בתחילת חיי שהציתו את שאלותיי לגבי הקשר של ישוע למי שהבנתי שאלוהים הוא.

הורי קיבלו את ההחלטה המעניינת לשלוח את אחיותיי ואותי לבית ספר קתולי פרטי הידוע בחינוך המצוין שלו. ביליתי שם ארבע שנים. נאמר לנו בבירור להתמקד במהלך השיעורים במקצועות הבסיסיים שלנו - כמו מתמטיקה, מדעים והיסטוריה. אבל בכל מה שקשור לאלוהים או ישוע, הורו לי להתעלם מכל זה. לא הייתי מרוצה מזה, ולמרות שהדיבור על ישוע נעשה בהקשר קתולי, ההוראות להתעלם מהנושא רק עוררו בי סקרנות ושאלות נוספות. בשנה החמישית שלי בכיתה ה' הורי העבירו אותי לבית ספר עם אוכלוסייה יהודית גדולה, אבל השאלות נותרו.

במהלך תקופה זו, מבלי שידעתי, לא הייתי היחיד במשפחתי ששאל שאלות. אמי, שלא הייתה מרוצה מחיינו הרפורמיים, החלה לחקור דתות מזרחיות. ואז, יום אחד היא קיבלה שיחה מקרוב משפחה שחלק חלום חי וצורם עליה. החלום שינה פשוטו כמשמעו את נקודת המבט שלה על החיים והיא זיהתה מיד את ישוע כבן האלוהים מאותו יום ואילך. הייתי בן 12 כשהיא שיתפה אותי בחווייתה. לקח לי זמן לעבד את זה, מכיוון שהיותי יהודי היה חלק חשוב להפליא מזהותי כאדם. אבל לא יכולתי להכחיש שידעתי בליבי שמה שהיא אומרת היה נכון.

לקראת חגיגת בר המצווה שלי, מצאתי את עצמי בדילמה. למדתי ליום הזה כל חיי. איך האירוע הזה משתלב באמונות החדשות שלי? אמי ואני הסכמנו שטקס ההתבגרות הזה חשוב למורשת היהודית שלנו, ולכן שיתפנו את אמונתנו החדשה בישוע עם אבי רק אחרי בר המצווה שלי. ברגע שזה נגמר, שיתפתי אותו בנדיבות עם כל חבריי היהודים בבית הספר ובבית הכנסת - ולמעשה, עם כל מי שרצה להקשיב.

מאוחר יותר באותה שנה בית הספר ערך תחרות נאומים (על כל נושא שבחרנו). נרשמתי ובחרתי בנושא שלי להיות הוכחה לישוע כמשיח היהודי, תוך שימוש אך ורק בכתבי התנ"ך. בית הספר נכנס לסערה בעקבות הנאום שלי. למרות שהשבועות שלאחר מכן כללו ויכוחים אינטנסיביים עם המורים, הסגל והתלמידים, אני זוכר את התקופה הזו כאירוע מושבע להפליא, כאשר נושא הטאבו נידון בגלוי ועמד בפני אתגר.

ידעתי ברגע שנתתי את חיי לאדון שיש לי ייעוד להביא את הידע על ישוע לחבריי היהודים - ואפילו הייתה לי תחושה עמוקה שזה יכלול את ישראל.

אבל העולם הנוצרי עדיין היה קצת אנומליה עבורנו - לא הכרנו יהודים אחרים שהאמינו כמונו. אז הייתי בן 14 לפני שאמא שלי ואני סוף סוף החלטנו ללכת לכנסייה.

זמן קצר לאחר מכן, עם זאת, נחשפנו לקהילה היהודית המשיחית וחלק ניכר מקונפליקט הזהות שלנו נפתר. התחלנו להשתתף בקהילת המשיח "אור העולם" והוקל לנו לגלות שהמורשת היהודית שלנו יכולה וצריכה להיות חלק בלתי נפרד מהליכה שלנו עם ישוע. בקהילה הזו התחלתי להיות מעורב בהובלת התפילה בקבוצת הנוער, ומאותו רגע ידעתי שזה חלק ממה שאני אמור לעשות.

אחרי התיכון הלכתי לקולג' בקנזס. למרות שעדיין הלכתי עם אלוהים, היו לי כל כך הרבה דלתות פתוחות שהתחלתי לאבד את המיקוד בפולחן ועד מהרה ראיתי את תעשיית המוזיקה כיעד שלי. התחלתי לכתוב שירי אהבה והקמתי כמה להקות שונות במהלך תקופת הלימודים. בסופו של דבר קיבלתי התמחות בחברת תקליטים שהייתה אמורה להיות נוצרית. לזמן מה חשבתי שזה המקום שאליו אני הולכת בחיים, אבל הגבול בחול נמתח כאשר שותפת החבר רצתה להחתים להקה שמילותיה לעגו באופן בוטה לאלוהים. סירבתי להיות קשורה אליהם ובעקבות כך פוטרתי.

למרות הכאב, תפנית אירועים זו פשוט החזירה אותי לקריאתי המקורית לתפקיד. חזרתי הביתה וחזרתי למנהיגות באור העולם עם הנוער. הובלתי את התפילה והתמסרתי לצעירים סביבי.

בקיץ שלאחר מכן, השתתפתי בכנס "משיח" ופגשתי את ראלי ופולט וושינגטון. התחברנו, והם הזמינו אותי לעבור לדנבר כדי להיות חלק מהלידת " הדרך לירושלים" , שהתמקדה בבניית גשר של אחדות בין יהודים משיחיים לעולם הנוצרי. ככל שהדברים התקדמו, גם אני התחלתי לעבוד עם "שומרי הבטחה" .

בידיעה שישראל היא עתידי, ידעתי שאני צריך לטייל בארץ ישראל כדי לקבל מושג טוב יותר מה אעשה כשאעבור לשם בסופו של דבר. אז כשלוש שנים לאחר שהותי בדנוור, יצאתי לסיור בסגנון "הכירו את מולדתכם" שכוון ליהודים צעירים. השתתפתי בסיור ואז נשארתי קצת יותר זמן כדי לפגוש מאמינים ישראלים מקומיים. צעדיי לא יכלו להיות מכוונים יותר.

פגשתי את אליסה (אשתי לעתיד) ביום הראשון שלי של טיול בארץ לבד. נפגשנו בגלל חברים משותפים שהזמינו בטעות לשנינו לשהות בביתם באותו יום. באותו ערב, אליסה, אני וחברה נוספת החלטנו לאכול משהו לפני שנלך לדירה. מכל המקומות שיכולנו לאכול בהם, הארוחה הראשונה שלנו יחד תהיה במסעדה ממש מעבר לרחוב, במקום בו ימוקם מרכז השירות העתידי שלנו.

טסתי הביתה ושמרתי על קשר עם אליסה, שגרה באותה תקופה בדאלאס. בשנת 2007 התחתנו והיא עברה איתי לדנבר. בילינו את השנתיים הבאות בגיבוש החזון של מה שיהפוך למשרד שלנו - פרויקט התקווה - ובשנת 2009, אחרי חמש שנים בדנוור, שנינו ידענו שהגיע הזמן לעשות את הצעד האחרון מעבר לאוקיינוס.

המרפאה

פרויקט התקווה כבר הוקם בארה"ב, כך שכאשר עברנו לישראל, התחלנו מיד. בין לימודי שפות ומגוון פעילויות "התמקמות" אחרות, חיפשנו משפחות נזקקות שיעזרו להן. עם זאת, מהר מאוד גילינו שחלק ניכר מהעזרה שאנשים נזקקו לה הייתה עזרה דנטלית. העלות הייתה גבוהה מאוד עבור כל אחד מהטיפולים הללו, כך שחלק גדול מהתקציב שלנו נבלע על ידי צרכי רפואת שיניים. השאלה הייתה, האם נוכל לספק להם את הטיפול הדרוש להם בעלות נמוכה משמעותית אם נספק את הטיפול בעצמנו? מעניין לציין, שלאליסה היה תואר ארבע שנתי בהיגיינת שיניים (לשיננית ישראלית ממוצעת יש רק שנתיים), מה שאפשר לנו להקים מרפאה שתפעל ברמה הגבוהה ביותר.

בשנת 2015 פתחנו את מרפאת השיניים הראשונה שלנו, שהציעה טיפולי שיניים מלאים ומסובסים מאוד לנזקקים. מההתחלה, היינו נחושים להציע שירות זה בגלוי כמאמינים משיחיים. כל מי שנכנס דרך דלתותינו יקבל מענה הן לצרכיו הפיזיים והן לצרכיו הרוחניים. מכיוון שהצענו שירות שאפילו הממשלה לא יכלה להציע, שירותי הרווחה הסכימו להפנות את מטופליהם אלינו.

לא נדיר שיהודים ירגישו מאוימים כאשר שמו של ישוע מוצג בכל סביבה נתונה, ולא רצינו להציב מטופלים במצב בו הם עלולים להרגיש פתאום לא בנוח. לכן ביקשנו משירותי הרווחה "להזהיר" כל מי שמגיע שהם מגיעים למרפאה משיחית שבה ישוע הוא חלק מכל מה שאנחנו עושים כמאמינים יהודים וערבים. לא נדיר שמטופלים חדשים נכנסים למרפאה שלנו עם כל המסמכים הרפואיים שלהם ועלון "היו מודעים" עלינו.

האימוץ

כשהייתי בערך בת 15, ואמי (שאומצה כתינוקת) ואני עברנו את כל השינויים הרוחניים שלנו, אמי החליטה סוף סוף לבדוק את תיק האימוץ שלה. היא גילתה שהוריה הביולוגיים, שמסרו אותה לאימוץ בזמן שהיו בתיכון, התחתנו לאחר מכן ונולדו להם ארבעה ילדים נוספים. כשפגשנו אותם, הם בכו דמעות של שמחה ואמרו שתמיד התפללו שבתם, אותה מסרו לאימוץ, תחזור אליהם. אבל תיקי האימוץ דרשו שהילדה תיזום את הקשר, ולכן הם מעולם לא הצליחו ליזום חיפוש אחר אמי.

גדלתי באהבה להורים המאמצים של אמי. מבחינתי, הם היו סבי וסבתי. אבל כשהתאחדנו עם החלק החדש הזה של המשפחה שלנו, נדהמתי מהמתנה המדהימה שסבי וסבתי המאמצים נתנו לי. הבחירה של סבתי הביולוגית לא להפיל את אמי יחד עם הנכונות של סבי וסבתי המאמצים לגדל את אמי בבית טוב הן שתי ההחלטות החשובות ביותר שקיבלתי אי פעם מבחינתי. אני קיים היום בזכות שתי הבחירות האלה. ילדיי קיימים עכשיו, ודורות יבואו אחריהם גם בזכות שתי הבחירות האלה.

למציאות הזו הייתה השפעה עמוקה על חיי, כך שאתם יכולים להבין מדוע לא יכולתי להיות יותר נלהבת לגבי הפלות, אימוץ וכמובן, אומנה. בשנת 2016 התחלנו לחקור את הדינמיקה והמדיניות של ילדים בסיכון או ילדים ללא הורים בישראל. בעוד שהיו מספר ארגונים מאמינים שתמכו באמהות צעירות בהחלטתן לשמור על ילדן, לא היו יוזמות בגוף המקומי לאומנה ולאימוץ.

כל מי שניסה אי פעם לאמץ או להיות אומנה יודע שהתהליך מלחיץ ומסובך. עם זאת, ישראל, לאחר ששלטה באומנות של "אנחנו יכולים להפוך הכל למסובך יותר", כוללת קריטריון של חובה דתית. החובה הדתית של ישראל דורשת שילד שהוא יהודי רבני (עם אם יהודייה) יזווג עם משפחה יהודית רבנית. ילד ערבי חייב להיות זווג עם משפחה ערבית, וכן הלאה. הדילמה מתעוררת כאשר ילדים מגיעים ממשפחה מעורבת ערבית ויהודית, או שהם יהודים רק מצד אביהם ולכן נחשבים אנומליה. זה פועל לטובתנו, כי כיהודים המאמינים בישוע - אנחנו אנומליה גם עבור הממשלה, ולכן נמצאים בעמדה מושלמת לספק בית לקטגוריה זו של ילדים "בלתי ניתנים למיקום".

שוב, שירותי הרווחה הסכימו איתנו, וראינו שתי פריצות דרך משמעותיות רק בשנה האחרונה. כמשפחה משיחית גלויה, הצלחנו לאמץ ילד! ומשפחה משיחית גלויה נוספת קיבלה זכויות אומנה. הישגים אלה לא רק נהדרים עבור הילדים שייהנו כעת מבית חם, אלא שהם עזרו לקהילה המשיחית להיות מוכרת כנכס יקר ערך למרקם החברה הישראלי.

השירים

במשך עשור, כשגרתי בישראל, הובלתי מדי פעם תפילות בקהילה המקומית שלנו ואפילו כתבתי כמה שירים בעברית. חלק מהשירים שלי מושרים בקהילות בישראל, אבל החלום שלי היה להוציא אלבום שלם של המוזיקה שכתבתי. זה היה רק חלום, מכיוון שהיה לנו כל כך הרבה דברים שקורים והלוגיסטיקה של פרויקט מוזיקלי הייתה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין.

לפני כשנתיים השתתפתי במפגש מוזמן בלבד בסטודיו של Fellowship of Artists עם כמה עשרות מוזיקאים ומדריכי פולחן נוספים מרחבי הארץ. בפגישה הם דיברו על חזונם לראות קהילות מקומיות מקבלות שירי פולחן מקוריים בעברית ובסופו של דבר לראות את ישראל הופכת למקור למוזיקת פולחן עולמית. מעבר לכך, הם רצו לראות למוזיקאים ישראלים מאמינים מקום לבוא וליצור ולהתרועע עם אמנים יצירתיים אחרים בדיוק כמוהם.

זה נראה כמו חזון גדול, אז כשהם אמרו שישמחו לעבוד איתנו כדי להפיק את המוזיקה שלנו, קפצתי על ההזדמנות והצטרפתי ל- FoA. בילינו זמן בסינון השירים שלי בחיפוש אחר הטובים ביותר, וזה עתה הוצאנו את הסינגל הראשון שלי, "בורא קדושים". אני לא יכול לחכות ששאר האלבום ייצא בהמשך השנה.

למרות שנה כה קשה שעברה, אני מודע היטב לכך שהעבודה שאנו עושים קרובה לליבו של אלוהים. לכן מעניין אותי כיצד אלוהים יכול לתת לך תשוקה למשהו, ואז לשים אותך במצב שבו אתה חייב להניח בצד את התשוקה הזו. ואז, בזמן שאתה עסוק בהגשמת חלומותיו, הוא בא ומגשים את שלך. אין פלא שאנחנו סוגדים לו.

אוון לוין הוא המנהל בפועל של פרויקט התקווה, ארגון משיחי המספק טיפולי שיניים, שירותי אימוץ וטיפול באומנה בישראל. הוא גם מוביל תפילה ב"אחוות האמנים". הוא גדל במשפחה יהודית באמריקה, אך חזר לאמונה רגע לפני בר המצווה שלו וחצה את האוקיינוס כדי להמשיך בחיי שירות בישראל.

אתם יכולים לתמוך באלבום הפולחן העברי של אוון לוין

אחד מחלומות חיי היה תמיד להיות מסוגל להוציא אלבום פולחן עברי מלא. אני כל כך מתרגש שאני סוף סוף מקבל את ההזדמנות לעשות זאת עבור Fellowship of Artists , שאני מאוד גאה להיות חלק ממנו.

אלבום זה מייצג למעלה מעשור מהשירים הטובים ביותר שנתן לי ה' מאז שעברתי לכאן לישראל. השירים שאנחנו משתמשים בהם כאן כגוף מקומי כדי להתכנס ולעבוד. כבר הוצאנו את הסינגל הראשון הזה. ועכשיו אנחנו עובדים על גיוס כספים. אנחנו רוצים להזמין אתכם לעזור לנו לסיים את האלבום הזה.