שמואל זה שם משפחה בעברית, שמואל.

שמה של אמי הוא חנה - כמו חנה, אמו של שמואל הנביא בתנ"ך. כשהורי ציפו להולדתם הראשונה, אמי קיוותה שיום אחד יהיה לה בן. לילדה הראשון היא קיבלה בת. אחר כך עוד בת. ולילדה השלישי - עוד בת.

בסיפור המקראי, חנה, אשר השתוקקה לבן, התפללה לה' ואמרה: "אם תתן לי בן, אקדיש אותו לך". לכן, לאחר שנולדה בתה השלישית, אמי התפללה את אותה תפילה. אז נולדתי.

הוריי גידלו אותי עם תפילה זו בראש - שאני מקודש לאלוהים. מגיל צעיר לימדו אותי שהדבר החשוב ביותר עבורי הוא לדעת לזהות את קולו של אלוהים. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היו של אמי שאמרה לי לחפש את אלוהים ולבקש את הדרכתו.

גדלתי מוקף בתפילה, בהתערבות ובמסירות לאלוהים. ואז הורי גילו שהם יהודים והגיבו בכך שהטמיעו את עצמם באורח חיים יהודי אולטרה-שמרני שכלל מעבר משפחתנו לישראל. באופן מדהים, ברגע שהגענו והתיישבנו בישראל, פגשנו יהודים משיחיים ישראלים רבים והורי הבינו שהם לא צריכים לאמץ את כל המסורות הרבניות. הם יכלו לחיות כיהודים מסורים שאוהבים את ישוע ולחיות חיים נורמליים כישראלים.

בשנות העשרה שלי התחלתי לחוות משבר זהות. אני זוכר שחשבתי, "אני מעורב בשירות דת, אבל אני לא באמת מבין מי אני כאדם בפני אלוהים." התחלתי להרגיש טינה על כך שנאלצתי לשאת את המשקל הזה של "להיות מקודש". לא ידעתי מה זה אומר או מה לעשות עם זה.

ערב אחד, כשהייתי בערך בן 16, אני זוכר שהנחיתי ערב תפילה בבית תפילה מקומי בירושלים ויצאתי משם, מתוסכל מאלוהים. אתגרתי את אלוהים שאם הוא לא יראה את עצמו אליי באותו רגע, אני גמרתי ללכת אחריו! הוא בבירור לא התרשם מדרישותיי, כי שום דבר לא קרה. וכך, באותו רגע החלטתי שסיימתי עם אמונות הילדות שלי.

ביליתי את שלוש השנים הבאות במרד נגד משפחתי, נגד "הקריאה מאלוהים" שלי, וכל מה שידעתי עמוק בפנים שהוא אמת. הלכתי הכי רחוק שיכולתי אל תוך העולם כדי שאף אחד אפילו לא יטרח לבוא לחפש אותי. לא יכולתי להכחיש שאלוהים קיים, אבל זה היה מאוד, "אני עושה את עצמי, אתה עושה את עצמך; אנחנו מדברים לפעמים אבל אני לא הולך ללכת אחריך".

ואז הגיע הגיוס לצבא. התקבלתי ליחידת כוחות מיוחדים וזה היה כרוך בסיכון אמיתי. זה פיכח אותי והתחלתי לחשוב על מה אני מאמין בו.

ידעתי שהצבא ידוע לשמצה כקשה למאמינים. מדובר בחבורה של בחורים ובנות בני 18-20 הרחק מהוריהם בפעם הראשונה בסביבות אימונים אינטנסיביות. אבל מסיבה כלשהי, עבורי לצבא הייתה השפעה הפוכה. זה גרם לי לחשוב מחדש ברצינות על אלוהים. גיליתי שני מאמינים נוספים ביחידה שלי - משהו נדיר להפליא - וזה הצית מחדש את האמונה שלי שאלוהים הוא חלק בלתי נפרד גם מהזהות שלי וגם מהגורל שלי.

עשרה חודשים לאחר תחילת שירותי, היינו במדבר במשימת אימונים מיוחדת. התעוררתי וחשתי בעוצמה את נוכחותו של אלוהים. התחלתי לצעוד ולהתפלל באוהל שלנו. בעיצומה של תפילותיי פתאום צעקתי אליו, "אני מרשה לך להרוס את כל מה שבניתי בכוחי שלי. עשה כל מה שאתה רוצה עם דעתי, בריאותי, נשמתי - הכל."

ברגע שהמילים יצאו מפי, פתאום הרגשתי פחד! מה בדיוק אמרתי? פשוט ויתרתי על שליטה. אז הוספתי, "בתנאי אחד, אלוהים, ובלבד שתקים אותי ותהפוך אותי לאדם חדש."

חלומות צלפים

מכל התפקידים שהוצעו לנו במהלך האימונים שלנו, התפקיד שחשקתי בו יותר מכל היה להיות צלף. באותו שבוע בו התפללתי את תפילת הכניעה, קיבלתי חדשות שאתראיין לתפקיד. באופן מדהים, המראיין היה אדם מאמין, וגם חבר משיחי שלי הוזמן להתראיין. באמת הרגשתי כאילו אלוהים מתזמר את האירועים האלה בשבילי.

ועדיין, לא קיבלתי תשובה ברורה של "כן" או "לא" כשתפללתי על זה, אז כשעליתי לאוטובוס כדי ללכת לראיון, שלחתי תפילה אחרונה, "אלוהים, אם זה לא אתה, תצטרך להתערב עכשיו כי אני הולך על זה." עליתי לאוטובוס וישבתי - ופתאום הרגשתי חולה. הגרון שלי התחיל לכאוב והרגשתי חום. במקום להרגיש נסער, פתאום נזכרתי בתפילה שלי משבוע קודם לכן. הרגשתי שמחה מוזרה בתחושה שאלוהים עונה לתחינתי להרוס אותי וליצור אותי חדש.

חזרתי לבסיס שלי ושכבתי במיטה. במשך ארבעה ימים הם לא האמינו שאני באמת חולה וסירבו לטפל בי. ביום הרביעי יכולתי רק לזחול, ולבסוף הם האמינו שאני חולה ולקחו אותי לבית החולים.

הרופאים עשו לי כמה בדיקות וחזרו אליי עם הבשורה, "אנחנו לא יודעים מה יש לך, שמואל, אבל מצבך מחמיר."

על סף המוות

יש חדר בבית החולים שבו שמים אנשים שמחכים למות. הייתי בחדר הזה שלושה ימים עם שישה אנשים נוספים. שכבתי שם מחובר למכונת הנשמה כדי שיכולתי רק להקשיב לסביבתי. במהלך שלושת הימים האלה שמעתי אישה מוסלמית מבוגרת גוססת. שמעתי גם את תפילות משפחתה. הן היו כל כך כבדות ואפלות.

כל הזמן הזה, אמי מעולם לא עזבה את צידי. נאבקתי לנשום ובקושי הצלחתי לדבר כי ריאותיי התמלאו בנוזלים. אבל בעוד שהרגשתי אומלל מבחוץ, רוחי הרגישה חיה ומלאת שלווה. הייתי במצב מתמיד של עבודת קודש ויראת כבוד לאלוהים. הרגשתי כאילו ידעתי מה זה ללכת עם אלוהים בגן עדן.

חיים חדשים

אחרי שלושה ימים בחדר הזה, הרופא נכנס והכריז, "אנחנו יודעים מה יש לך! זה נקרא תסמונת למייר. זהו חיידק שמצטבר בווריד הצוואר ומשם מתפשט ואוכל איברים כמו הלב, הריאות והמוח. במקרה שלך, זה אוכל חורים דרך הריאות שלך, מה שמסביר את הנוזלים בריאות, אבל פיתחנו אנטיביוטיקה בשבילך."

מבחינה סטטיסטית, הם הסבירו שהסיכוי שגבר בגילי יידבק בחיידק הזה הוא פשוטו כמשמעו אחד למיליון. רק מאוחר יותר הם הוסיפו גם ש-90% מאלה שנדבקו בחיידק מתים.

בקצת יותר משבועיים בבית החולים ירדתי 12 קילו (25 פאונד). ובכל זאת, הרופאים נדהמו מההחלמה שלי, שכן ציפו שזה ייקח מספר חודשים. אבל תוך שבועיים, יום לפני חג ההודיה, הם שלחו אותי הביתה עם אנטיביוטיקה שאמשיך להזריק לוורידים. הצטרפתי למשפחתי לארוחת חג ההודיה ואתם יכולים לתאר לעצמכם את השמחה סביב השולחן!

ביליתי את החודשיים הבאים בלימוד איך ללכת שוב. כל הזמן הזה נשארתי באושר רוחני מדהים. ואז יום אחד, לקראת סוף השיקום שלי, התעוררתי בתחושה כאילו התרסקתי עם רכבת מהירה. הכל נראה כבד ולא בסדר, הרגשתי מבולבל, כועס ובושה. הייתי מרוסק רגשית ומוצף פיזית.

רוחי חיפשה את תחושת נוכחותו של אלוהים שאליה התרגלתי כל כך. לא הרגשתי דבר.

התפללתי זמן רב לפני ששמעתי בליבי, "ברוך הבא שוב לחיים עלי אדמות, שמואל. האם עדיין תעבוד אותי עכשיו כשאתה לא מרגיש אותי קרוב?"

הרגשתי נורא בכל רמה. אבל האמת היא שזה היה פשוט הניגוד בין להרגיש את יופיו של קרבת האל בזמן צרה ואז פתאום להרגיש "רגיל" שוב. להרגיש נורמלי פשוט מרגיש נורא כשאתה נהנה מיופיו של נוכחותו של אלוהים בזמן קושי.

"תמיד אעריץ אותך", עניתי.

המחלה הורידה משמעותית את הפרופיל הצבאי שלי. לאחר שהחלמתי לא יכולתי עוד לחזור ליחידת הקרב שלי, ולאחר מכן שוחררתי משירות צבאי.

עם השלב הבא בחיים לפניי, רציתי להתחיל בלמידת אלוהים, דברו, וכיצד להשתלב בצורה הטובה ביותר עם תוכניתו עבורי. עברתי תוכנית תלמידות מחוץ למדינה ולקחתי כמה קורסים מקוונים. התוכנית הייתה נהדרת, אבל מצאתי את עצמי מאוכזב. רציתי משהו בישראל. רציתי לעבור תוכנית בית ספרית עם ישראלים אחרים, לבנות מערכות יחסים ולהבין את דבר אלוהים בהקשר של חיינו בישראל.

בנוסף, חיפשתי בית ספר שילמד גם תיאולוגיה מוצקה וגם חיים בהובלת הרוח. האמנתי בתוקף שמתנות הרוח הן להיום. ידעתי שהתנ"ך מלמד שיש ללוות את עדותנו באותות.

אז שמעתי על בית ספר חדש לתנ"ך עם מורים מלאי רוח בשם מכון התנ"ך הירושלמי (JBI) שפתח את שעריו בנובמבר 2024. ליבי קפץ - סוף סוף!

לא ידעתי מי יצטרף לסמסטר הראשון, אבל לשמחתי, כמה מוזיקאים מדהימים נרשמו. עד ליום הפתיחה היה לנו צוות תפילה מתפקד במלואו! ואני אוהבת איך תוכנית הלימודים מתחילה מהיסוד הבסיסי ביותר ומשם מתקדמת. רק התחלנו, ואני כבר נפעמת מעומק ההוראה. הבנתי שלמרות שגדלתי בבית ירא שמים, היו כמה חורים בהבנה שלי שלא לקחתי בחשבון.

יש לנו מורים במשרה מלאה וגם כמרים מקומיים שבאים לחלוק מעשרות שנות ניסיון מעשי בשירות. הם נותנים לנו חוכמה וגם מרחב שבו אנו מקשיבים יחד כדי ללמוד מה רוח הקודש אומרת לנו. אני בטוח שככל שהדבר יגיע ליותר קהילות, רבות נוספות ירצו להצטרף. החוויה המשותפת הזו כבר בנתה קשר כזה שאני לא יכול לחכות לראות לאן המסע הזה ייקח אותנו. אני מתרגש כיצד חוויה של ידיעת כוחו של רוח הקודש תתחיל לשנות את פני הקהילה המשיחית.