עורך דין שהפך לכומר

הם פחות משלוש שנים לתוך הקמת הקהילה , אבל היא נקראת אחת הקהילות הצומחות ביותר בישראל - למרות ש"המקדש הראשי" הלא מרשים שלהם מכיל פחות מ-50 איש. רוב הצמיחה נמצאת מתחת לרדאר עם רשת של קבוצות ביתיות שצצות בערים ובעיירות ברחבי מרכז הארץ. קשה לדעת איך יוסף (לא שמו האמיתי), עורך הדין שהפך לכומר שכתבנו עליו באביב שעבר, מצליח לעמוד בקצב של כל המנהיגים הצעירים שהוא מגדל. אבל איכשהו, הוא מצליח לגרום לכל מי שמתחברים אליו להרגיש כמו בן משפחה קרוב. החלק הכי נחמד בקהילה הצעירה הזו דוברת העברית הוא שהצמיחה אינה נובעת מאלה שנודדים מקהילות אחרות. רוב חברי הקהילה הובאו לה' על ידי יוסף עצמו, או על ידי אלה שהוא הביא לה' ואז גידל לעשות את אותו הדבר. הייתי נותן לכם פרטים עם מספרים ומקומות, אבל ככל שאני מספר לכם יותר, אני חושף יותר לארגונים שקיימים במטרה מוצהרת להדיר את ישוע מישראל.

קובי ויוסף התחברו לראשונה רגע לפני שפרץ מגפת הקורונה. יוסף שיתף את חזונו להקים את הקהילה האתיופית הראשונה דוברת העברית במדינה. "הגיע הזמן", אמר. "עמי עלה לפני עשרות שנים מאתיופיה ורבים מאיתנו יודעים עברית טוב יותר מאמהרית - חלקנו לא יודעים אמהרית כלל. אנחנו צריכים קהילה שתטפל בצרכים של האתיופים הצעירים שבילו את רוב או את כל חייהם כישראלים."

למרות ההגבלות והסגרים, קהילתו של יוסף גדלה בהתמדה מכלום לכמה עשרות בשנה הראשונה.

מאחר שסיוע לרעיונות צעירים לצמוח ליצירות בוגרות בישראל הוא אחד מתשוקותיו של מעוז, ידענו שאנחנו רוצים להיות מעורבים בהצלחת הקהילה החדשה הזו. ככל שצפינו יותר כיצד יוסף מכשיר ומלמד את עמו, כך יכולנו לראות יותר שהוא מנהיג שגם ישראלים שאינם אתיופים יזכו לשבת תחתיו. "האם אתה רוצה להקים קהילה לישראלים אתיופים, או שאתה רוצה להקים קהילה לישראלים?" שאלנו אותו לבסוף. הוא חייך, "כשהצבתי את החזון לקהילה הזו, כתבתי שאני רוצה שהיא תהיה קהילה לכל 12 שבטי ישראל!"

המשפחה שלנו הפכה את הקהילה הזו לבסיס הבית שלנו. מעניין לציין, שלמרות שלטקסים יש נופך אתיופי מובהק, בכל שבוע אנו רואים אנשים שאינם אתיופים נמשכים למה שניתן לתאר בצורה הטובה ביותר כחוויה מרעננת מבחינה רוחנית. הקהילה מורכבת בעיקר ממבוגרים צעירים ומשפחות צעירות. קובי ואני, בהיותנו בשנות ה-40 לחיינו, לרוב האנשים המבוגרים ביותר בחדר!

כישרונותיו של יוסף כמבשר נועז וככומר קשוב יהיו שילוב ייחודי בכל מקום - שלא לדבר על ישראל. אין ספק שיש מעט מנהיגים שידעו כיצד לעזור להדריך את שילוב המתנות הזה ממקום של ניסיון. אז, לפני כמה ימים, ישבתי עם יוסף כדי להציץ לחוויותיו המוקדמות ומה הוא מרגיש שנוצרים מכל העולם ירוויחו מידע על הגעה לישראל עם הבשורה.

האם אתה זוכר את הפעם הראשונה ששיתפת מישהו על ישוע?

"אני כן! בפעם הראשונה שהעידתי למישהו הייתי נער ורק לאחרונה קיבלתי את ישוע. באתי ממשפחה יהודית מסורתית מאוד עם זהות יהודית חזקה. ההבנה כיצד ישוע היה חלק מהסיפור היהודי הייתה כל כך מרגשת עבורי, ידעתי שאני רוצה לספר למישהו אבל לא ידעתי במי לבחור. ואז יום אחד עליתי על מונית עם נהג מונית ערבי. בקושי ידעתי איך להסביר את מה שיש לי לומר בעברית מכיוון שמושגים רוחניים כוללים מילים שאינן נפוצות בשיחות יומיומיות. הייתי מלא תשוקה ונועזות ותלוי מעל המושב הקדמי כשיריתי את כל המידע שהיה לי לעברו."

"נהג המונית נראה מרותק ממני. אני לא יודע אם הוא היה יותר המום מכך שיהודי דיבר על ישוע או מכך שנער דיבר איתו בלהט כזה על חייו."

"יצאתי מהמונית בתחושה של גג העולם. עשיתי את זה! שיתפתי את ישוע. נתתי את העדות שלי. אני בטוח שבתחושת ההתרגשות שלי בלבלתי כמה דברים, אבל ליבת המסר שלי הייתה ברורה - ישוע היה הדרך לאבינו אלוהים. הוא סולח חטאים והכרתי אותו באופן אישי."

"לדבר עם המשפחה שלי היה סיפור אחר. אני מגיע ממשפחה מורחבת שמרנית מאוד, מסורתית, ולפעמים חרדית במיוחד, וציפיתי שהתגובות שלהם יהיו קשות. לא טעיתי. הם היו מסתכלים לי בעיניים וגוערים בי. ישראל היא תרבות שבטית מאוד, ונידוי על ידי אדם אחד יכול להיות נידוי על ידי כל מעגל החברים והמשפחה שלו. לכן, כנער, היה לי קשה לחוות דחייה כזו מצד המשפחה המורחבת שלי."

האם הייתה נקודה שבה הבנת שהעדות היא יותר מסתם לספר לאנשים על ישוע?

"למרות שהייתי נרגש לספר לאנשים על ישוע, מהר מאוד למדתי שהאופן שבו חייתי השפיע על אנשים יותר מאשר עד כמה הצגתי את אמונותיי במילים. ישראלים כמעט ולא מתרשמים ממשהו. אנחנו חיים במדינה קשה והחיים קשים. אולי בגלל זה הם שמים לב כשאנשים סביבם נמצאים במקום טוב. כשהייתי בצבא שאלו אותי שוב ושוב, 'מה השלווה הזו שאנחנו מרגישים בך?' לביטויים חכמים הייתה השפעה מועטה אם אנשים היו רואים אותי מאבד את העשתונות או מרמה במבחן יום קודם לכן. מצד שני, מילים פשוטות - או אפילו ללא מילים בכלל - דיברו בעד עצמן כשאנשים צפו בי הולך בדרכי ה' (גם אם הם לא ידעו לקרוא לזה כך)."

"כשהייתי בישיבה תיכונית, חבריי התלמידים התלוננו למנהל על כך שדיברתי על ישוע. הייתי כל כך עצבני שיקראו לי, אבל מכיוון שהייתי תלמיד למופת, שום דבר לא יצא מזה."

"בקולג' קרה אותו דבר. השותף שלי לדירה התלונן בפני מנהל המעונות שאני עורך שיעורי תנ"ך בחדר שלי. היינו חברים אבל בתחום הזה הוא לא היה מוכן להתפשר. כשהביאו אותי לפגישה עם המנהל הראשי, הסברתי שמה שאני עושה הוא לגמרי במסגרת זכויותיי כישראלי במדינה דמוקרטית. הוא ידע שאני הבחור שלומד קשה, עוזר לאחרים וזוכה בתחרויות "החדר הכי נקי במעונות". אז, אחרי שנפגשנו, המנהל איחד את חברי המעונות ואמר להם שכולם צריכים להיות כמוני. למרות שהוא רק התכוון שהם יתנהגו כמוני, אף אחד לא יכול היה להכחיש שהאמונות וההתנהגות שלי הלכו יד ביד."

ישנן דרכים רבות להיות עדות. אילו דרכים מצאת כפחות יעילות בישראל?

"אני לא חושב שיש דרך מושלמת להעיד. אני גם לא הייתי לוקח על עצמי להכריז על דרכים מסוימות של עדות כ"רעות" - אבל בהחלט יש שיטות פחות יעילות בתרבויות שונות."

"ראשית, בכל מקום שאנחנו הולכים, אני מאמין שעלינו להבין את התרבות והאנשים סביבנו לפני שאנחנו לוקחים על עצמנו לייצג את מסר הבשורה. לדוגמה, אם אישה נכנסת לבית כנסת חרדי - היא לא צריכה לצפות שהם יקשיבו למילה אחת שיש לה לומר - מכיוון שהן אינן רשאי לדבר עם נשים. או, אם הייתי עומד בפינת רחוב בישראל עם שלט ומתחיל לצעוק את המסר שלי, התגובה היחידה שהייתי מצפה לקבל היא לעג ואולי אפילו כמה אבנים שנזרקו לכיווני."

"מבחינה תרבותית, עדות קרה לא ממש עובדת כאן מכמה סיבות. אחת היא שליהודים יש תחושת זהות חזקה שקשורה להיסטוריה שלהם. לומר להם להאמין אחרת מהוריהם - ואבותיהם - זה כמו לבקש מהם להחליף כוכבי לכת בתודעה שלהם. סיבה נוספת היא שמבחינה היסטורית יש כל כך הרבה דם רע בין יהודים לאלה שטוענים שהם חסידיו של ישוע; יש פשוט שיחות חשובות אחרות שצריך לנהל לפני שאפשר בכלל לגשת לנושא."

אתה חי בישראל במשך עשרות שנים - רוב חייך - בוודאי ראית קבוצות בינלאומיות רבות מגיעות לישראל, חלקן עם רצון עז להעיד ליהודים. מה דעתך על מאמצים אלה?

"אתחיל באומרי שאני מאמין שאנשים בינלאומיים מגיעים לארצנו עם כוונות טובות. אני מאמין שהם אנשים טובים שאוהבים את אלוהים. אבל כמאמינים יהודים בישראל, אנחנו מקדישים זמן רב לפתרון בלבול שנוצר על ידי מבקרים עם כוונות טובות וללא הבנה תרבותית. יש גם כל מיני ניואנסים תרבותיים ומחסומי שפה שאנו נתקלים בהם כאשר ישראלים שומעים את הבשורה באנגלית בפעם הראשונה במקום בעברית."

"אחת הסוגיות הבסיסיות יותר שעולות היא שנוצרים יבואו ויגידו ליהודים שעליהם להתנצר. אין שום דבר בתנ"ך שאומר שכדי שיהודים יאמינו בישוע עליהם להפסיק להיות יהודים. למעשה, ההפך הוא הנכון - השליחים היו צריכים להבהיר לגויים שהם לא צריכים להפוך ליהודים כדי להאמין בישוע. הם היו צריכים להבהיר זאת מכיוון שבאותה תקופה, האמונה בישוע הוכרה כאמונה יהודית בלבד. לכן עלינו להקדיש זמן להסבר להם שעקבות אחר ישוע לא אומרים לנטוש את מורשת אבותיהם."

מה היית אומר לנוצרים שמגיעים לישראל ורוצים לחלוק את אהבתם לישוע עם ישראלים?

"אם מישהו רק רוצה לסמן את התחושה הטובה של 'הייתי עד בישראל', הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל אם נוצרים רוצים לראות פירות ארוכי טווח של תלמידים בוגרים בישראל, אני ממליץ על שני דברים. ראשית, קחו את הזמן ולמדו על ישראל, על תרבותה ועל ההיסטוריה שלה."

"אני לא רוצה להרתיע מבקרים מלהתיידד עם ישראלים ולהיות פתוחים לגבי מה שהם מאמינים - אחרי הכל, לאלוהים תמיד תהיה המילה האחרונה על איך הוא רוצה להגיע לישראלים. אבל חשוב להבין שיש אלפי שנים של מערכת יחסים מורכבת בין אלוהים לעם היהודי, כפי שהיא מתוארת באינספור עמודים של פסוקים מהתנ"ך, ועוד כמה אלפי שנים של מערכת יחסים מורכבת בין הכנסייה הגויה ליהודים לאחר שנכתבו העמודים האחרונים של הברית החדשה. אי אפשר פשוט להיכנס לדינמיקה הזו ולפלוט את מה שיש לך לומר - גם אם אתה מרגיש שזה מה' - ולצפות שכל זה ייעלם."

"זה מוביל אותי להמלצה השנייה שלי, שהיא לעשות כל מאמץ לחבור למאמינים ישראלים מקומיים בוגרים שיוכלו לקחת את המושכות לאחר שתשובו הביתה. להביא מישהו לאדון זה כמו להביא תינוק רוחני. אין לך תינוק בלי תוכנית כיצד לטפל בו לאחר שהוא נולד - אתה יודע שהוא לא יכול להסתדר בכוחות עצמו. ללכת למדינה זרה ו..."

להביא מישהו לאדון ואז לעזוב בלי למצוא מישהו שיכול לדאוג לו זה חסר אחריות באותה מידה. אבל אם אתם נמצאים במערכת יחסים עם מאמינים ישראלים שנועדו לטפל במאמינים חדשים, אז ההשפעה שלכם תהיה ארוכת טווח - וייתכן שאפילו תוכלו לחזור לארץ שנים מאוחר יותר וליהנות מחברותא עם האדם שהבאתם עד שערי גן עדן."

לראות היכן הייתה קהילתו של יוסף לפני שנה, כשכתבנו עליו לראשונה, והיכן הוא נמצא היום, מעיד על חסד האל על עבודתו. בית הכנסת הראשי מלא, הילדים הצעירים ביותר לומדים את שיעורי השבת שלהם על רצפת המטבח, הילדים הגדולים יותר לומדים בחוץ במרפסת, והמתבגרים השתלטו על משרדו הקטן של יוסף. אלו בעיות טובות להתמודד איתן. נעבוד יחד על כאבי הגדילה. אין ספק שהעוצמה שבה תלמידיו מחפשים את אלוהים לא תוכל לחמוק מעיני כס המלכות של אלוהים, ואנו מצפים לראות איך ייראה גרגר החרדל הזה בעוד דור.