דוד המשורר

ליסה סטיוארט לא נולדה למשפחה עצלנית. שני סביה ידעו כתריסר שפות כל אחד וסבה היה מרגל של המהפכה נגד הצאר ברוסיה. הוא רצה שרוסיה תהיה מדינה דמוקרטית, אך נתפס והוגלה לסיביר על ידי המשטר הצארי. ליסה מעולם לא ידעה את שמו האמיתי של סבה, שכן הוא נקרא תמיד בשם העט המחתרתי שלו. למרות שסביה מעולם לא הגשימו את חלומם על רוסיה דמוקרטית, הם קיבלו בסופו של דבר אישור לעבור לארה"ב בשנת 1921 והגיעו בדיוק בזמן ללידת אמה של ליסה שלושה ימים לאחר מכן.

ליסה גדלה כאמריקאית דור שני, אך שורשיה היהודיים-רוסים נותרו ניכרים בחינוכה - במיוחד בכל הנוגע לחשיבות של חינוך טוב. בית הספר הטוב ביותר בעיירה בה מגוריה במישיגן היה בית ספר לותרני - ולכן, למרות היותה יהודייה, הלכה לבית ספר לותרני. מגיל צעיר, ליסה השתוקקה עמוקות לדעת אם יש אלוהים. אך למרות סקרנותה, היא מעולם לא הסתפקה בתשובות שסיפקו הכמורה הלותרנית בבית הספר שלה. לכן, השאלות נותרו ללא מענה.

ליסה נכנסה לקולג' בדיוק בזמן לסצנת האוניברסיטאות המאוכזבת והמרדנית של שנות ה-60. בחיפוש אחר אמת רוחנית, היא אימצה כל מה שקרה לה. "אני יודעת שאלוהים שמר עליי", אמרה. ניסיתי את כל הפרקטיקות הרוחניות האפלות ולקחתי כל מיני סמים פסיכדליים. מסיבה כלשהי, החברים שלי - שכולם היו על סמים קשים בעצמם - לא נתנו לי לקחת את הסמים הקשים. זמן קצר לאחר מכן כל החברים האלה היו בכלא או מתו."

בסופו של דבר, היא התעייפה מהסצנה והחליטה שהיא מעדיפה את חייה של נזיר. חברה של משפחה שהכירה הייתה הבעלים של 120 דונם ביער הלאומי האולימפי במדינת וושינגטון, שעליו היה בקתה ישנה. היא הסכימה להשכיר את כל הנכס והבקתה לליסה תמורת דולר לשנה. אז, ליסה בילתה את זמנה בשיפוץ הבקתה ובעבודה לקראת תואר במכללה המרוחקת 50 מייל משם.

מהבקתה, העדות הקרובה ביותר לציוויליזציה הייתה תחנת דלק בודדה במרחק של כ-8 קילומטרים משם, שם ליסה נהגה ללכת ברגל. אלו היו חיי נחמה מושלמים, למעט לילה אחד שבו גבר, שהסיע אותה כמה ימים קודם לכן, עבר ליד הבקתה כשהוא שיכור וניסה לפרוץ פנימה. לאחר מכן, היא ישנה עם אקדח מתחת לכרית. אבל, התברר שזו הייתה ה"תקרית" היחידה שהייתה לה אי פעם.

דוד

דיוויד לודן היה גם הוא ממישיגן, למרות שמשפחתו כמעט ולא התעניינה בפוליטיקה והייתה חקלאית במשך דורות. אפשר לומר שדיוויד נקרא כראוי, שכן כל מה שעניין אותו בילדותו היה מוזיקה. הוא למד פסנתר, הצטרף למקהלת נערים, ובגיל 8 החל לכתוב מוזיקה - בהשראת מלחינים כמו באך. הוא לא היה דתי, אך אהב את הצליל הגדול של מקהלות. משפחתו עברה בסופו של דבר לקליפורניה, שם מצא מקהלה אחרת להצטרף אליה והפך למנצח שלה בגיל 16. בגיל 19 הוא למד אופרה, ובתוך שנים ספורות הגיע עד ברודווי.

ממלחין, שחקן, זמר אופרה ומעצב תאורה, כישרונו, מיומנותו ורבגוניותו של דיוויד הבטיחו לו את תפקיד מנהל הבמה ובסופו של דבר מפקח הפקה עבור להקת הבלט ג'ופרי ברחבי ארה"ב. כחלק מעבודתו, הוא שהה בסיאטל למספר חודשים.

דיוויד ואחד מחבריו, שהיו זקוקים להפסקה מהעומס בסיאטל, החליטו על שבוע של קמפינג ביער הלאומי האולימפי. הם אכלו דגים מהנחל במשך שבוע עד שהחליטו שהגיע הזמן להמבורגר טוב וטוב. הם הלכו לתחנת דלק באמצע אזור יבשתי, ונכנסו לשם.

מכל הדברים שציפו למצוא בתחנת דלק מבודדת שבה גברים חסונים עצרו לארוחת צהריים, אישה צעירה שישבה ליד שולחן עמוס ספרי לימודים לא הייתה אחד מהם.

ליסה המקסימה

כאשר ליסה הרימה את מבטה מספריה וראתה שני גברים צעירים נכנסים, היא נמשכה מיד לאחד מהם. הם פתחו בשיחה ואז שאלה אותם אם הם נוסעים לכיוון הבקתה שלה, אך הם הסבירו שהם נוסעים בכיוון ההפוך. מספר דקות לאחר שעזבו, דיוויד סובב את מכוניתו והחליט להסיע אותה הביתה. ליסה לא האמינה באלוהים, אך עד שנפרדו, היא ידעה שאלוהים ייעד אותה להיות עם זה שנודע לה ששמו דיוויד. דיוויד אמר לליסה שעליו להשלים את החוזה של אותה שנה עם הבלט, אך ברגע שיעשה זאת - הוא יחזור.

דיוויד חזר לניו יורק כדי לסיים את החוזה שלו עם הבלט, אבל הוא לא הצליח להוציא את דעתו מליסה. הוא לא היה טיפוס שכותב מכתבים והבין שהוא אפילו לא יודע את שם משפחתה של ליסה. אבל במהלך ששת החודשים שנותרו לו, הוא כתב לה שלושה מכתבים, שהיו ממוענים בפשטות לליסה המקסימה, סאפפו, וושינגטון. היא קיבלה את המכתבים.

כשדיוויד חזר לוושינגטון, הוא וליסה הבינו במהרה את המחויבות העמוקה שלהם זה לזה ונסעו לעיירת האוניברסיטה שלה כדי לקבל רישיון נישואין. ליסה הכירה חבר שהיה כומר סיינטולוגי שהסכים לערוך את טקס נישואיהם ולחתום על הרישיון. דיוויד, שעסק באסטרולוגיה באותה תקופה, חישב שלפי תאריכי הלידה שלהם, הם צריכים להינשא בשעה 7:00 בבוקר. אבל כשהגיעה השעה 7:00 בבוקר ביום חתונתם, הכומר עדיין לא הגיע. כדי לא להחמיץ את חלון החסד השמימי שלהם, דיוויד וליסה אספו כמה היפים מהסביבה כעדים ונישאו בעצמם. הכומר אכן הגיע בסופו של דבר וחתם על המסמכים כדי לסגור את העסקה באופן חוקי.

דיוויד וליסה גרו בבקתה הקטנה, ודיוויד עבד במנסרת כריתת העצים המקומית. חוטבי עצים לא אהבו היפים, אבל דיוויד גילה שמנהלת המנסרה, מרל, הייתה יוצאת דופן. היפים תמיד ביקרו בביתו, ואשתו של מרל בישלה ומארחת מבקרים כל הזמן. "למה אתה שונה מכל חוטבי העצים האחרים כאן?" שאל אותו דיוויד לבסוף יום אחד. מרל הסביר שזה בגלל ישו. הוא היה נוצרי וזה מה שנוצרים עשו. במשך שבועות הם בילו שעות רבות ביום אחרי העבודה בשיחות על אמונה ואמת. היו לו הרבה תשובות לשאלותיו של דיוויד, אבל אורח חייו של מרל הוא שגרם לדיויד להאמין שהוא יכול לבטוח בו. דיוויד החל לבקר בכנסייה שלו, ויום אחד חזר הביתה כדי לספר לליסה שהוא מסר את חייו לאדון.

התגובה הראשונה של ליסה לא תהיה מתאימה לשיתוף במאמר ידידותי למשפחות כגון זה. היא למדה דתות והגיעה למסקנה שישו הוא פארסה. בתודעתה, דיוויד אימץ את עולם הכנסייה הרדוד, החומרני והצבוע שלמדה לתעב - והיא הייתה זועמת. השבועות הבאים כללו ויכוחים רבים בין השניים, אם כי, היא הודתה, גם כל מה שניסתה עד לנקודה זו לא עבד. התנהגותו השלווה של דיוויד כשענה על רבות משאלותיה הייתה גם מסקרנת וגם מעצבנת. אז ליסה התעקשה ללכת עם דיוויד כשהוא יבקר את מרל - גם אם זה היה רק כדי להוכיח את טעותו של דיוויד.

בסופו של דבר, לא התשובות לשאלות הן שתפסו אותה; אלא תחושת האהבה העמוקה שמרלה ומשפחתו הקרינו היא שריתקה אותה. השאלה הזו, והשאלה שהוא הציג, "למה שלא תיתן לישו את אותה הזדמנות שנתת לכל הדתות האחרות שניסית?" ליסה לא האמינה, אבל הסכימה להתפלל. כשהשלימה את "תפילת החוטא", היא סיימה אותה בשקט עם— "בשם ישו - אתן לך שבועיים".

ליסה הייתה רצינית. אם היא רצתה לסמן את ישוע מרשימת האמיתות הפוטנציאליות שלה, היא תצטרך לנסות בכנות. היא תיתן את כל כולה במשך שבועיים ותפעל לפי הוראותיה של מרל לקרוא את התנ"ך, להתפלל - ולבלות עם מאמינים אחרים. היא נזכרת, "קריאת התנ"ך והתפילה לא היו מרגשות במיוחד, אבל החלק הקל היה להיפגש עם מאמינים אחרים."

שבועיים לאחר מכן, דיוויד וליסה היו בדרכם לכנסייה עם שני זוגות נוספים שהביאו כדי לשמוע את הבשורה הטובה. דיוויד וליסה ידעו שהם אמורים להביא מעשרות, אך לא היה להם כסף. עם זאת, הייתה להם פרה, ולכן החליטו לתת מעשר עם החלב. לפתע, הצמיג שלהם התפוצץ, והוואן התהפך שלוש פעמים במורד סוללה. כשחלב ובנזין עפים לכל עבר, דיוויד שמע את ליסה צועקת, "אלוהים, תעזור לי!" אבל כשהמכונית סוף סוף עצרה, ליסה כבר לא ישבה במושב לצידו. דיוויד, תלוי הפוך בעצמו, זינק החוצה ומצא אותה קבורה מתחת לוואן, כשמשקלה המלא של הרכב מוחץ את פלג גופה התחתון. זוג חוטבי עצים שהיו בדרכם לאותה כנסייה, שהיו עדים לתאונה, מיהרו למטה ועזרו להרים את המכונית מליסה.

לליסה לא היה שום זיכרון של צעקה אל ישוע, אך היא לא הרגישה כאב או טראומה מהתאונה. עם זאת, היא הרגישה נוכחות וידעה מיד באותו רגע שישוע אמיתי. בבית החולים, נאמר לליסה ששברה שלוש צלעות, את שקע הירך ואת אגן הירכיים, ושהיא תהיה בגבס במשך כשלושה חודשים. חברתה ג'ודי, שגם הייתה בוואן בזמן התאונה, גם היא תחזיק מעמד זמן החלמה ארוך.

כאשר מרל שמע מה קרה, הוא הוציא את כל הרהיטים מאזור האוכל שלו והביא שתי מיטות כדי שיוכלו לטפל בליסה ובג'ודי. גם ג'ודי וגם בן זוגה, שהיה גם הוא בתאונה, מסרו את חייהם לאדון במהלך תקופה זו ונישאו רשמית בזמן שג'ודי עדיין הייתה בבית החולים. הם עדיין מאמינים כיום.

כשישה שבועות לאחר תחילת ההחלמה, דיוויד למד על טבילה וביקש ממרל להיטבול במים. ליסה לא התכוונה להישאר מחוץ לחוויה. ומכיוון שאי אפשר להיכנס למים עם גבס, היא בחרה לנתק את הגבס בעצמה וגם נטבלה. זה היה לפני כ-50 שנה, והיא מעולם לא סבלה שוב מפציעותיה.

זמן קצר לאחר מכן, כשהם השתתפו בטקס, הכומר נשא מסר ודיבר על ישראל. איכשהו זה התחיל לעורר משהו בליזה לגבי חשיבות יהדותה ואמונתה בישוע. גם דיוויד הרגיש את ההתרגשות ובהמשך החל לכתוב ולהלחין מוזיקה מהתנ"ך. במשך שלוש שנים הם טיילו הלוך ושוב בחוף המערבי ובקנדה, ניגנו, שרו והעידו על מה שאלוהים עשה עבורם. הטיולים והשירות היו מאוד מספקים, אבל דיוויד וליסה יכלו לראות לאן זה מוביל. הם נקראו לישראל.

בשנת 1973 הם ביקרו במחנה פולחן בקנדה, שם ניגנו מרב ומרלה ווטסון כמה מצורות מוזיקת הפולחן המוקדמות ביותר שנכתבו בצליל יהודי. הם גם פגשו את שירה לינדזי (לפני שנישאה לארי סורקו-רם), אשר, לאחר שעלתה לישראל שש שנים קודם לכן, היה לה מידע רב רלוונטי על עלייה לישראל. לאחר מכן, דיוויד וליסה החלו את תהליך העלייה שלהם מקנדה.

כאשר מרב ומרלה החלו לתכנן סיבוב הופעות מוזיקלי באירופה בשנה שלאחר מכן, דוד, עם ניסיונו בתכנון אירועים כאלה, עזר לארגן את הטיול שלהם. בערך בתקופה זו, אושרו מסמכי העלייה של דוד וליסה, כך שהם הצטרפו לסיבוב ההופעות ומשם קנו כרטיס טיסה לכיוון אחד לישראל.

יוצאים לישראל

כרגיל בישראל, שום דבר לא הלך כמתוכנן. מרכז הקליטה שאמור היה לקלוט אותם היה מלא מדי, ולכן, עם 80 פאונד על שמם, דוד וליסה נדחסו לחדר מלון זעיר. הם בילו את השנתיים הראשונות שלהם בנתניה בלימודי עברית, ולאחר סיום הלימודים שכרו בית בפאתי נתניה, לשם גם שירה תכננה לעבור.

בערך באותו זמן, שירה, שיצאה לטיול קצר כדי לדבר על ישראל בקליפורניה, פגשה את ארי, שחקן, ושכנעה אותו כיהודי המאמין בישוע, ביתו נמצא בישראל. למרות הצלחתו בהוליווד באותה תקופה, הוא הסכים לנסות את ישראל, ובתוך שישה חודשים נישאו ארי ושירה. באותה שנה הם ייסדו את מעוז ישראל ועברו לנתניה ליד דוד וליסה. שניהם החלו לקיים קבוצות קטנות בבתיהם.

ארי ושירה, שחיפשו שטח גדול יותר לשתול בו בית נוסף, שמעו על הזדמנות לשכור בית בהרצליה - כ-20 דקות דרומית לנתניה. הבית היה סגור וננטש מאז שבעליו נרצחו מספר שנים קודם לכן. המצב אפשר להם שכר דירה זול, אך הכנת המרתף המעופש למקום המפגש החדש שלהם הייתה מלאכת אהבה.

הייתה התרגשות רבה מצד המאמינים המקומיים שהגיעו להיפגש יחד, ועד מהרה בבית הרצליה היו כ-70 משתתפים. ארי ושירה דמיינו קהילה יהודית לחלוטין בתרבותה ובשפהה. אבל הם לא יכלו להכחיש שחלק השירה בעברית של המפגש היה החלק הקשה ביותר למילוי.

ראשית, התפילה בעברית פירושה שהיו להם מעט מאוד שירים לבחור מהם. שנית, מבין המאמינים שחיו בישראל באותה תקופה - רובם היו מתנדבים אמריקאים ועולים יהודים חדשים שרק למדו את יסודות קניית מצרכים בעברית. לכן, לא היה זה מפתיע שהייתה התלהבות מועטה מהתשוקה של משפחת סורקו-רם להתפלל בעברית. התפילה עם מוזיקה אמורה להיות חוויה מרגשת בין אדם לאלוהים. ושום דבר לא הורג את התחושה האינטימית הזו עבור עולים כמו לשיר מילים מוזרות עם הצלילים הגרוניים שהעברית דורשת. ארי ושירה שיתפו את מאבקיהם עם משפחת לודן, והם הסכימו לבוא ולקחת על עצמם את התפילה במשך שנה שלמה כדי לעזור לקהילה להתרגל לרעיון. זו הייתה תחילתה של הקהילה הישראלית הראשונה של משפחת סורקו-רם, דוברת עברית, מלאת רוח. באותה תקופה, משפחת לודן השיקה את הקהילה המשיחית שלה בנתניה.

דוד המשורר

דוד, שהכפיל את חזון הפולחן בעברית, לא הסתפק בגרסאות מתורגמות של שירי הקודש האנגלו-אנגלו-שפה. הוא החל לכתוב שירים מהתנ"ך העברי, והתאים אותם למוזיקה של התרבות סביבו. הצליל שהוא היה חלוץ בו ישחרר את האופי החגיגי של התרבות היהודית. (יהודים אוהבים לרקוד!) מעניין לציין, שדווקא בתקופה ההיא - כאשר יהודים החלו להתפלל ולחגוג בעברית - החלו נוצרים ברחבי העולם לאמץ שירי חגיגה בכנסיות שלהם ואף - בהתנשפות - לרקוד לצליליה.

למרות שדוד המשיך לכתוב שירי תפילה, ליבו מעולם לא נטש את אהבתו הראשונה למוזיקה קלאסית. הוא ידע שיש ישראלים רבים שאוהבים מוזיקה קלאסית באותה מידה כמוהו, והיה נחוש להוכיח שניתן להטיף את התנ"ך עם תזמורת סימפונית. שוב, הרעיון נתקל בספקנות, אך ארי ושירה הבינו את ערכו מיד. תומכי מעוז הסכימו ובמהלך השנים תרמו עשרות אלפי דולרים למען עבודתם של בני הזוג לודנס.

דוד כתב והפיק יצירות רבות, כולל אופרה שלמה, "דוד ובת שבע" , כדי להדגיש חרטה כנה ואמיתית. הוא גם הפיק את היצירה הקלאסית האייקונית "משיח הנדל" בעברית. בליבתה, "משיח הנדל" היא מצגת בת שעתיים של כתבי קודש מהברית הישנה והחדשה על ביאת המשיח ישוע. יחד עם חלוץ משיחי נוסף, אריה בר דוד, דוד התאים בקפידה את המילים למוזיקה שורה אחר שורה. בשל מעמדה האייקוני, דוד הצליח לבצע את המסר הבלתי מתבייש הזה על ישוע בעשור האחרון לאלפי ישראלים, כולל ניצולי שואה ואינטלקטואלים - בעברית המקורית. מסר זה, בכל צורה אחרת, עדיין קשה להפיץ בפומבי בישראל כיום.

"כשהעלינו את האופרה בתל אביב, את וארי הייתם האנשים שתמכו בה מאוד כי האמנתם בה", אמרה ליסה לשירה לאחרונה. "התיאטרון היה קרוב לתפוסה מלאה, והמאמינים יכלו להביא את חבריהם הלא מאמינים - בזכותך. אנשים התרגשו עמוקות ויש לנו עדויות רבות שהגיעו מכך. את מבינה את מקומה של התרבות והאמנות. מעטים מאוד בקהילה המשיחית שלנו, אפילו היום, באמת מבינים את הפוטנציאל של האמנות והתרבות להשפיע על עולמנו."

למרות שהיו כמה שירים מקוריים שנכתבו על ידי מבקרים מוקדמים בארץ, דוד היה הראשון שפרסם ספר שירים של שירי הפולחן העבריים שלו, והראשון שהקליט מוזיקה יהודית משיחית כדי שניתן יהיה לשיר את השירים בכל רחבי העולם. שיריו כמו "רוני בת ציון" הפכו למרכיבים קבועים בהרכבי מוזיקה משיחית ואף תורגמו לאנגלית. למעשה, חלק מהילדים בתוכנית "יצירת מוזיקה לילדים " של מעוז משתמשים ביצירות הקלאסיות שלו כחומר לימוד.

דוד וליסה לודן עדיין חיים כיום בנתניה, ובאמצעות הארגון שלהם, קמטי, הם ממשיכים לכתוב ולבצע מוזיקה ברחבי העולם. חייהם הם עדות ליכולתו של אלוהים לכבוש את ליבו ודמיונו של כל מי שהוא בוחר ולקחת אותו להרפתקה שלא רק משנה אותו - אלא גם משפיעה על דור שלם של מתפללים.

המוזיקה של דוד ממשיכה להתפרס על פני דורות, ולכן הוא תמיד ייזכר כאבי תנועת המוזיקה היהודית המשיחית בישראל.

אתם יכולים לעזור למעוז ישראל לתמוך באמנים מבוססים כמו דוד וליסה לודן, כמו גם במוזיקאים צעירים אך מוכשרים שרק מתחילים את דרכם. אתם יכולים לתמוך במשורר תהילים או לסייע באספקת הכלים הדרושים להם לעבודתם.

לא משנה איך תבחרו להשתתף, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שצלילי התפילה יהדהדו מעיר המלך הגדול! ולכם יהיה חלק בהכנסת הצלילים המרהיבים הללו - השירים, הקולות, הכלים, הריקודים והפולחן הבוקעים מלב ישראל - ירושלים.