אליעזר בן יהודה, אבי השפה העברית המודרנית - חלק 2: בעל החזון
כאשר אליעזר בן יהודה החליט לעזוב את אירופה לירושלים בשנת 1881, לא היה אדם אחד בארץ הקודש, או בכל מקום אחר בעולם, שדיבר עברית כשפת אם. לא הייתה דבר כזה עברית מדוברת יומיומית - רק מילים שניתן לקרוא מהתנ"ך ומקטעים רבניים.
אבל אליעזר התאהב בשפה העברית. יתרה מכך, הוא ראה בה כלי לשחזור עם יהודי מאוחד שישוב למולדתו העתיקה. מוזר עוד יותר, נראה שהוא היה האדם היחיד בעולם שתפס את הקשר בין השפה לארץ.
הוא תכנן להתחתן עם דבורה יונס, בת למשפחה אמידה, שכעת נמצאת ברוסיה, שאימצה אותו באופן לא רשמי כשהיה יתום בן 14. אך אז, לתדהמתו הרבה, בגיל 23, חלומותיו התנפצו כאשר אובחן כחולה שחפת. הוא כתב לאביה של דבורה, שלמה, ואמר לו שאינו יכול עוד להתחתן עם בתו משום שהרופא אמר שייתכן שנותרו לו רק שישה חודשים לחיות. הוא החליט שעליו לחיות בירושלים ולסיים שם את ימיו.
בלשון המעטה, שלמה, אביה של דבורה, חש הקלה לקבל את מכתבו של אליעזר. כולם אהבו את אליעזר כחלק ממשפחתם, אך לא הייתה שום דרך שבתם תוכל להינשא לאדם חולה בדרכו לארץ רחוקה ושוממה.
אבל כששלמה בישר את הבשורה לדבורה, היא סירבה לשמוע על כך. היא סיפרה להוריה שהיא עומדת להתחתן עם אליעזר! היא חיכתה שבע שנים כדי להינשא לו ושום דבר לא יעצור אותה עכשיו. אמה, רבקה, הייתה חסרת עצמה. איך יכלה לתת לבתה ללכת לארץ שכוחת האל עם אדם גוסס?
היא עזבה בלי דרכון
באופן מדהים, אביה סוף סוף הסכים. הוא ראה את האהבה שהייתה לה לבעלה, והחליט לשחרר אותה. זו אכן הייתה משפחה יוצאת דופן. הם ארגנו לה פגישה עם אליעזר, שיהיה בווינה שבוע לפני עזיבתו לירושלים, ובתוך יומיים היא הוברחה מרוסיה ללא דרכון.
אליעזר היה שקוע בשמחה. הוא כתב ביומנו:
"לא מחלתי, וגם לא חיי צער שנראים כגורלי, הרתיעו אותה מרצונה לחלוק את חיי. חיינו הפכו לאחד, והמשפחה העברית הראשונה בעת החדשה קמה."
כשנפגשו בווינה, הוא סיפר לה על השינוי בכיוון שקיבל בחייו תחת השפעתו של צ'אצ'ניקוף, המנטור הקתולי שלו שהפך את האידיאליסט הצעיר לפעיל פוליטי. כעת, משוכנע באמיתות חזונו, הוא היה מוכן לכתוב ולפרסם את רעיונותיו - והכל בשפה העברית, אותה למד באותה תקופה.
דברו רק עברית!
הוא אמר לאשתו לעתיד, "דבורה, את תהיי האם העברייה הראשונה מזה כמעט אלפיים שנה. ילדנו יהיה התינוק הראשון בכל המאות הללו שיבוא לעולם כשישמע רק את יופיה של שפתנו העתיקה!"
ואז הגיעה המציאות. הוא אמר לה שיש תנאים מסוימים להצלחת משימת חייו. דבריו לדבורה נאמרו בערך כך:
"אני חייבת לבקש ממך, דבורה יקרה, שמעתה ואילך תדברי רק עברית. עלינו לשמש דוגמה לעמנו, לאלה שיבואו אחרינו. העברית חייבת לחיות שוב! היא חייבת להפוך ליותר מסתם שפת תרגול ספרותית! עלינו לנהל את ביתנו בעברית, לגדל את ילדינו בעברית, לקיים יחסי מין בעברית - ואם נילחם ונתווכח, גם את זה עלינו לעשות בעברית."
היא ענתה, "אבל אני באמת לא יודעת עברית, יקירה!" הוא התעקש, "עד שלא תדעי - תשתקי בעברית." במקום, בעודה באירופה, הוא התחיל ללמד אותה מילים בעברית. זה "עץ", "חלון", "רחוב", "פנס".
בדרכם לירושלים
בסתיו 1881, הזוג החדש, בליווי חברו הפולני של אליעזר, צ'אצ'ניקוף, עצר במצרים, ומצא רב שיחתן אותם.
הם הגיעו לירושלים, עיר בת 25,000 תושבים, מתוכם יותר ממחציתם יהודים. הם היו המומים מהזוהמה והאומללות המוחלטת של העיר. ביוב פתוח וצחנה בכל מקום. והם היו כמעט חסרי כל. אבל דבורה הייתה אדם ייחודי, כמו בעלה.
קנאות הנביאים הפכה גם היא ללהט שלה. היא הייתה כעת אשתו של אליעזר, ובקרוב היא תמלא את משאלת אהבתה. היא תהפוך לאם העברייה הראשונה בעת החדשה. יהיו לה ילדים רבים, והם יהיו הילדים הראשונים מזה כמעט אלפיים שנה שידברו עברית מלידה!
עוד פגישה מופלאה
מכיוון שכמה ממאמריו העבריים שכתב באירופה פורסמו בכתב עת ירושלמי, המתינו המו"ל, דב פרומקין ומשפחתו, להגעתם של אליעזר ואשתו. באחד מאותם מקרים "מקריים", אמר פרומקין לאליעזר שהוא עוזב לשישה חודשים כדי למכור מנויים לעיתונו ברוסיה והציע לו במקום עבודה כעורך משנה. משכורתו תהיה שווה ערך ל-5 דולר לחודש.
במכה אחת של מזל, אליעזר האמין שיוכל לפרנס את עצמו ואת אשתו, ולהתחיל קריירה עיתונאית. "החצוצרה", אמר, "נשמה על שפתיו כדי להשמיע את קול השחרור". הוא הכריז, "קראתי למלחמה לכיבוש מחדש של אדמת ישראל ושפתה". זו תהיה מפעל חייו. הוא הבין מיד שהחסימה הגדולה ביותר למטרותיו הייתה הניכור הקיצוני בקרב הקבוצות הקטנות של יהודים דתיים בירושלים. הוא החליט שהוא לוקח על עצמו לאחד אותם באחדות כדי שניתן יהיה להשיג את המטרות הגדולות הללו. הוא יהפוך לדתי בעצמו!
אליעזר ודבורה הופכים לאורתודוקסים
בעודו מודה בסתר שרבות מהמסורות היהודיות הן מיושנות, ואחרות לא קשורות לתורה או ליהדות, הוא ודבורה לקחו על עצמם את עול התורה, שמרו על כשרות בבית, על שבת וחגים, הלכו לבית הכנסת ושמרו על מסורות היהדות. הוא גידל תלתלים וזקן ארוך. הוא התפלל בכל בוקר עם טלית ותפילין. הוא חשב שמשמעת דתית תהיה אמצעי מחייב עבור יהודים בכל מקום. כל דבר כדי לאחד את יהודי ירושלים!
אך אבוי! האורתודוקסים ראו בבן יהודה עובד אלילים ואויב של העם היהודי משום שהוא חילל את שפת התנ"ך והשתמש בה בשפת היומיום. הם לא יכלו לדמיין להשתמש בשפה זו כדי לומר "תוריד את הזבל!" והם הפכו לאויביו העזים והאלימים של אליעזר לאורך כל חייו.
משפחת בן יהודה עברה לביתם השכור הראשון. הוא פנה ל"כותל המערבי", אך הם נאלצו לחצות שבע חצרות מלוכלכות, עמוסות בהריסות עד הקרסוליים, כדי להגיע אליו. וכדי להגיע לחדריהם היה צורך לטפס על סולם חבלים.
לבד בירושלים
מדכא עוד יותר, לו ולדבורה היו מעט חברים בירושלים. היה זוג שעמד בראש ארגון צדקה יהודי מאנגליה, מייקל פינס ואשתו, שהתיידדו עם אליעזר ודבורה. בגלל חינוך דתי (אך לא קיצוני), הם ידעו מספיק עברית כדי לתקשר. הארבעה כרתו ברית לדבר רק עברית זה עם זה. עבור בן יהודה, תמיד בעל החזון, "אותו ערב היה תחילתה של תחיית העברית כשפה מדוברת נפוצה בארץ האבות!"
הוא היה צריך לדעת, עם זאת. מעסיקו החסידי, דב פרומקין, שנא את משפחת פינס משום שהיו חלק מהזרם האנטי-חסידי. ועבור דבורה, מכיוון שנאסר עליה לחלוטין לדבר בכל שפה אחרת, היא מצאה את עצמה לבד רוב הזמן. במקום זאת, היא בילתה זמן בתרגול מילים ומשפטים שאליעזר כתב עבורה. היא הייתה מחכה שיחזור הביתה אחרי העבודה בלילה לשיעור עברית נוסף.
קהילת 16,000 היהודים בירושלים הייתה "דור של פירוד". כל קבוצה קטנה דיברה בשפת הארץ ממנה הגיעה, מבודדת זו מזו. רבניה האשכנזים השונים (מאירופה) רחשו זלזול מוחלט ליהודים הספרדים (מאדמות האסלאם). וכל קהילה קטנה דיברה בשפתה.
רוטשילד מתעקש על צרפתית בבית הספר שלו
הברון אדמונד רוטשילד היה גדול הפילנתרופים של ימי טרום המדינה. באמצעות ארגון הצדקה שלו, "ברית ישראל העולמית" , הוא רכש קרקעות עבור מתיישבים ליד אזור יפו, נתן לחקלאים כרמים ויקבים מענבים צרפתיים, ובנה בית ספר בכל יישוב חדש.
אבל עבורו, התחייה הלאומית של העברית כשפה לאומית הייתה חלום באספמיה! למעשה, כל הרעיון של המוני יהודים שעולים לישראל היה פנטזיה טהורה. כן, הוא יעזור לעניים בארץ הקודש, אבל הברון הצרפתי דרש שצרפתית תלמד כשפה העיקרית בכל בתי הספר שלו! הוא פשוט ראה בעברית שפה מתה.
אליעזר כתב מאמר עוקצני, קריאה למלחמה נגד הברית של רוטשילד, ובו ראה בו אויב מסוכן לכל רעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל. כן, הברית הייתה פרקטית. רוטשילד רצה להכין את התלמידים הללו כדי שיוכלו לתפקד בכל מקום בעולם.
החזון
אבל חזונו של בן יהודה היה שונה לחלוטין: תחיית הארץ ושפת העם היהודי. שנים לאחר מכן, כתב, נראה שבהיסטוריה של העמים ישנם זמנים שבהם הריאליסטים אינם יכולים להנהיג כראוי, ורק החולמים, אלה שאינם מתחשבים בעובדות, יכולים לחצות את הגבול הבלתי חדיר של המציאות וליצור מציאות טובה יותר לאומה! לבן יהודה היה חלום ותשוקה. זה כל מה שהיה לו.
מקורות: הגשמת נבואה, אליעזר בן יהודה, מאת אליעזר בן יהודה (נכדו) 2008; לשון הנביאים, סיפור חייו של אליעזר בן יהודה מאת רוברט סנט ג'ון 1952; https://goo.gl/MVmMUK; https://goo.gl/8r29uN
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
