שלומית

נולדתי וגדלתי בקיבוץ גרמני בצפון הארץ. הקיבוץ הוקם על ידי גרמנים שבאו אחרי מלחמת העולם השנייה לנסות לעשות טוב בארץ אחרי עוולות השואה, אבל הם היו גם מאוד דתיים ושתלטנים. מכיוון שאבי היה יהודי, כשסיימתי תיכון רציתי באופן טבעי לשרת בצבא. הם התנגדו לרעיון וגירשו אותי מהקהילה.

את בעלי לעתיד הכרתי כשהייתי בצבא. שנינו התנדבנו במקלט לנשים ושתינו היינו מאמינות. בגלל החינוך המוגן שלי, היה לי ניסיון מועט בעולם האמיתי ונראה היה שיש לו את כל מה שחיפשתי בבן זוג לכל החיים. וכך, תוך שנה מיום שנפגשנו, התחתנו.

בעלי סיפר לי שאחרי שירותו במלחמת לבנון הוא אובחן כסובל מפוסט טראומה, אבל לא זיהיתי אז שזה רק קצה הקרחון. נולדו לנו ארבעה ילדים משותפים (גילאי 4-9) כשהמאבקים שלו החלו לגבות מחיר כבד מנישואינו. חבריו ובני משפחתו תמיד היו סלחניים מאוד כלפי התנהגותו בגלל הפוסט טראומה שלו, אבל זה רק איפשר לו. הוא נעשה פזיז עם הכספים שלנו, עם סמים, אלכוהול ואלימות – והאשים את הכל בפוסט טראומה שלו.

גדלתי שמרנית, אז בשבילי לא היה דבר כזה גירושין – הכל היה ללכת לייעוץ ולהילחם על הנישואים שלנו. התביישתי לשוחח על הנושא עם חוג החברים שלי. פחדתי גם לדווח על המצב כי הוא אמר לי שאם אעשה זאת, שירותי הרווחה יראו בי שותף לאלימות שלו כלפי הילדים וייקחו ממני את הילדים.

לילה אחד היה לי סיוט שעדיין רודף אותי כשאני חושב עליו. בכיתי על קברי ילדיי וקראתי בשמותיהם כששמעתי קול בחלום אומר, "זה מה שיקרה אם לא תפרידו את עצמכם מהאיש הזה". זמן לא רב לאחר מכן הוא התעצבן על משהו כשהיינו בבית ואמר לי שאם לא אעזוב עם הילדים הוא יהרוג את כולנו. ארזתי הכל תוך שעה וברחתי לבית של ההורים שלי.

השימוש שלו בסמים רק החמיר; הוא הלך אחרינו לבית של ההורים שלי ואיים על כולנו.  התפללתי לגאולה, ויום אחד קיבלתי מכתב. היא הודיעה לנו שלבעלי יש שבועיים לשלם את חובותיו או שהוא לא יורשה יותר לצאת מהארץ (הגבלה נפוצה שהוטלה על ישראלים עם חשבונות שטרם נפרעו). על כך השיב כי הוא רוצה לצאת לחופשה ועזב את הארץ. החדשות הטובות היו שידעתי שהוא לעולם לא יחזור לשלם את החשבונות האלה והילדים שלי ואני נהיה סוף סוף בטוחים. החדשות הרעות היו שנשארתי עם כל החובות שלו – מאות אלפי שקלים! הגשתי בקשה לפשיטת רגל, אבל כשהשופט שמע את הסיפור שלי הוא אמר לרשויות הגבייה להסיר את שמי מהחובות. זה היה ניצחון, נס אמיתי!

היה לי עסק לטיפולי עיסוי שנתן לי שעות גמישות לעבוד, לפרנס את הילדים ונשאר לי מספיק כדי לשים את עצמי ואת הילדים שלי בטיפול כדי להתמודד עם הטראומה שלנו. ניסיתי כמה סוגים שונים של טיפול, אבל הילדים שלי המשיכו להיאבק והיו מתעוררים באופן קבוע מסיוטים בלילה.

כשחבר שלי אמר, "פשוט שים אותם על סוס ותראה איך זה עוזר", חשבתי שזו עצה מצחיקה, אבל הייתי מוכן לנסות הכל והייתי המום מההשפעה החיובית שהייתה לטיפול בסוסים. הילדים שלי התחילו לישון כל הלילה וראיתי שינוי אמיתי אז ניסיתי את הטיפול בעצמי והתפעלתי מהטוב שהוא עשה. ידעתי שיש אחרים שם בחוץ שיכולים להפיק תועלת מכך ולכן התחלתי לבדוק להיות מטפל סוסים בעצמי.

זו הייתה עזרה מ- ISWI שאפשרה לי ללמוד ולהרוויח את האישורים הדרושים לי כדי להפוך למטפל סוסים. זו זכות להתפרנס ממשהו שאני מאמין בו. אולי יום אחד אוכל להיות בעלת חווה משלי לטיפול בסוסים שתתמחה בסיוע לנשים שיצאו ממצבים אלימים. אבל בינתיים אני פשוט אסירת תודה שאני יכולה לקחת את כל הכאב והסבל שחוויתי ולהשתמש בהם כדי לעזור לאנשים אחרים להחלים מהמאבקים שלהם.