איגור

אשתי ואני היינו ארבעה חודשים לפני שעלינו מאוקראינה לישראל בשנת 2004, כשהיא נהרגה בתאונת דרכים מוזרה. הייתי הרוסה, אבל החלטתי להמשיך עם החלום שלנו לעבור עם כל חמשת ילדינו (גילאי 1-18) למולדתנו.

במשך שלוש שנים, אחרי שהגענו לארץ, התפללתי ושאלתי את אלוהים אם הוא רוצה שאשאר לבד או אתחתן מחדש. ואז, בשנת 2007, פגשתי אישה בשם נעמי שגנבה לי את הלב. היא פתחה את ליבה לא רק אליי אלא גם לילדיי ותוך שנתיים התחתנו. לקח זמן לכל אחד מילדיי לקבל אמא חדשה, אבל מהר מאוד הפכנו למשפחה. המשכתי בעבודתי כיועצת משפחתית וכומרת ונעמי הייתה מורה. יחד נולדו לנו עוד שני ילדים והרגשתי שהחיים והאושר שלי שוקמו.

במהלך סגרי הקורונה החלה נעמי להתלונן על כאבים בגבה ובדיקת קולונוסקופיה גילתה סרטן שלב 4. נלחמנו שנתיים נגד הרוע של המחלה הזאת, אבל בסוף איבדתי אותה.

זה היה מהמם. בקושי יכולתי לעבוד במשך שנתיים כי נאבקנו להחזיק את הבית יחד והחשבונות שנערמו היו בשמיים. הילדים שלי היו הרוסים – שוב. ואני הייתי כומר. מה אוכל לומר לאלה שייעצתי להם על אמונה ועל טובו של אלוהים?

ובכל זאת, אני רואה את אלוהים פועל. חבריי ושותפיי התגייסו סביבנו כדי לעזור ויחד עם ISWI התערבו וכיסו את החשבונות. אז כל עוד הכאב שלנו עדיין גולמי, לפחות הלחץ הכלכלי הוסר. אני מאמין שהסיפור שלי לא נגמר ואני אומר כמו דוד המלך, "תקוה באלוהים כי עוד אשבח אותו".