מגורים בגליל

בדיוק התחלתי את שנת הלימודים השנייה שלי בקולג' כשנשרתי מהלימודים כדי להצטרף לגל סרבני המצפון שמחו נגד מלחמת וייטנאם. זו הייתה קפיצה קצרה למריחואנה, להקת בלוז-רוק ועוד סמים. אבל אז פגשתי את קוני, אהבת חיי, והתחתנו ב-1969.

הפכנו להיפים מאושרים ומלאי חיים וחיינו בכמה קומונות השוכנות בהרים היפים של צפון ניו מקסיקו. הייתי חקלאי אורגני אדוק ובמשך שש שנים עבדנו בחקלאות מספיק כדי לחיות את החיים שרצינו. בנינו בית בן חדר אחד עשוי סלעים ובוץ - בסגנון אינדיאני של נאוואחו - ללא חשמל או אינסטלציה פנימית. פילוסופיית החיים שלי כללה פנתאיזם אינדיאני, מיסטיקה מזרחית ואסטרולוגיה, עם הביטחון שהאנושות טובה, ושאם אעבוד קשה מספיק, אוכל ליצור את הטוהר שלי.

אבל יום אחד טרגדיה פגעה בחיינו. חבר יקר מאוד נרצח בדם קר. פילוסופיית הערבוב שלי לא נתנה לי תשובות מדוע חייו של חברי הסתיימו בצורה כה אכזרית, כה לא נכונה. הייתי אבוד. פתאום ידעתי שהאדם הזה לא היה טוב מטבעו. הבנתי שלעולם לא אוכל להפוך לטהור וחסר אנוכיות באמת.

יום אחד קוני סיפרה שפגשה שני היפים מעניינים והזמינה אותם לארוחת ערב. בזמן שישבנו ואכלנו את הארוחה הפשוטה שלנו של טורטיות ושעועית, הם התחילו לדבר על ישוע. פתאום, בעיני רוחי, ראיתי אותו. כבר לא הייתי מודעת לשום דבר סביבי. ראיתי את ישוע על הצלב. עיניו ננעלו על שלי, והרגשתי את אהבתו נשפכת לתוכי. אלו היו עיניו. פתאום ידעתי שסבלו היה תגובת אלוהים לאי-הצדק ולרוע של העולם. זו הייתה גם תגובתו לחוסר היכולת שלי לחיות את החיים הטהורים שכל כך ייחלתי להם. הייתה לי חוויה מיידית ששינתה את חיי. אשתי, קוני, כבר האמינה בסתר במה ששני ההיפים המאמינים בישוע הללו היו עדים לה. חזרנו בתשובה ולא חזרנו לאחור.

ישו הוא יהודי
הוריי ראו בתנ"ך "משלים" והחיים שאחרי המוות לא היו מילוליים בשום צורה. כשקוני ואני הפכנו להאמין בישוע בשנת 1972, עשינו זאת כי ידענו שהוא אמיתי. אבל מעולם לא חשבנו שמה שאנחנו עושים היה חלק מגורלנו כיהודים. הברית הישנה והחדשה תמיד נראו מופרדות על ידי דיוקנאות שונים בתכלית של אלוהים.

ואז יום אחד, בזמן שקראתי את סיפור הסעודה האחרונה בבשורה, הבנתי שהסעודה הזו היא ליל הסדר של פסח שחוגג את גאולתנו מעבדות מצרים בתקופת משה. פתאום, התנ"ך היה ספר אחד - לא שניים. וכמו הברית הישנה, הברית החדשה הייתה סיפור של יהודים על יהודים!

יהודים למען ישראל?

בשנת 1977 הייתי בפגישה שבה שירה סורקו-רם פנתה ליהודים מאמינים לעלות לארץ. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שתוכניתו של אלוהים כוללת את החזרת העם היהודי לישראל מכל המדינות אליהן פוזרנו. בשולי מחברתי כתבתי: "זהו ייעודנו. יום אחד נחיה בישראל".

כשאני מסתכל אחורה, זו הייתה נקודת מפנה עמוקה. שירה אתגרה אותנו באומץ, כמאמינים יהודים, לבחון את כתבי הקודש על שיקום/תחיית ישראל. היא הצביעה על קטעים בישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, והכינה לי את הבמה לשמוע את קולו של אלוהים בליבי.

באותו רגע, רציתי להיות חלק מהדרמה הזו שניבאו על ידי נביאי ישראל. ובכל זאת, 15 שנים חלפו עד שהתזמון יהיה נכון למעבר שלנו. כשהגיע הזמן, נעזוב את תפקידנו כזקני בית המשיח, קהילה יהודית משיחית משגשגת במרילנד. נעזוב עמיתים לעבודה לכל החיים. באותה תקופה, משפחתנו כללה בן ובת בגיל לימודים אקדמיים, וילד פעיל בן ארבע שקראנו לו אבי, קיצור של אברהם.

זה היה דבר מוזר להיות באמצע שנות ה-40 לחיינו, להחליט אילו חפצים מ-20+ שנות חיינו יחד לארוז ואילו מכשירי חשמל לקנות שיעבדו עם מתח החשמל של 220 מעלות של ישראל. זה היה אפילו יותר סוריאליסטי כשבמהלך ההכנות האלה קוני גילתה שהיא בהריון! כנראה, הבורא רצה שנחווה את החיים הישראליים מלידה ואילך.

היו לנו כל כך הרבה שאלות על איך לחיות בישראל והיינו צריכים תשובות מאנשים עם ניסיון מהחיים האמיתיים. הכרנו את משפחת סורקו-ראם בכנסים משיחיים ועשינו ראיונות רדיו עם ארי בתוכנית הרדיו שלנו "שערי ציון". אז התקשרנו אליהם כדי שיתנו לנו עובדות עדכניות על החיים בישראל. אבל העידוד המתמיד שלהם הוא שעזר לנו הכי הרבה במעבר האינטנסיבי הזה.

עם הגעתנו, כחלק מהקליטה שלנו בתרבות הישראלית, פתחתי עסק עם מהגר נוסף דובר אנגלית. התחלנו שירות נייד המכונה "דיטיילינג לרכב". תיקנו נזקים קטנים לפגושים, לוחות מחוונים ושמשות. העניינים היו קשים. ולמרות שאף אחד לא התעשר בשום צורה, הימים שבזבזנו על "דפיקות על המדרכה" לעבודה, ופגישות עם לקוחות ישראלים בשטח שלהם, זיכו אותנו בחוכמה רחוב שלא יסולא בפז.

נולד במחסן

במקביל, התחלנו קבוצת בית שהתרחבה לכמה נוספות. פגשנו מאמינים משיחיים אחרים שחיפשו אחווה וכמה כאלה שעדיין לא האמינו שיקבלו בקרוב את ישוע. הם רצו לאחד כוחות ולהיפגש כקהילה. אז התחלנו לחפש מקום, ומצאנו את עצמנו מסתכלים על מחסן מוזנח באזור תעשייה נידח בקרית ים (שפירושו "עיירה ליד הים").

לפני שחתמתי על חוזה שכירות, חזרתי והסתובבתי בנכס בתפילה. "אדוני, האם כאן אתה רוצה שנגיע?" ואז, בתגובה, שמעתי בתוכי, "אם אני יכול להיוולד באורווה, למה אתה לא יכול לראות קהילה נולדת במחסן הזה?" שכרנו את המקום והתחלנו לנקות אותו. הפגישה הראשונה שלנו הייתה ב-3 בדצמבר 1995. קראנו לעצמנו אוהלי רחמים.

מכל השפות האקראיות שיכולתי ללמוד בימי הקולג' הלא-שמורים שלי בשנות ה-60, אני למדתי רוסית. לכן, כאשר יותר ממיליון יהודים רוסים הציפו את ישראל בשנות ה-90, היה לי בסיס איתן לשרת יהודים מורעבים מבחינה רוחנית שזה עתה נמלטו מהקומוניזם הסובייטי האנטי-אלוהי.

חלוצים בגליל
בימיה הראשונים של קהילת אוהלי הרחמים שלנו, חבשתי כובעים רבים. בהתחלה, הובלתי את התפילה (בעברית, רוסית וקצת אנגלית), העברתי את המסרים (בעברית למתחילים, עם תרגום רוסי), וסיפקתי הסעות למשתתפים (מעט מאוד מאמינים מהגרים היו בעלי מכוניות משלהם). קנינו ספר תורה - אופייני לכל בית כנסת ברחבי העולם. הוא מכיל בראשית עד דברים, כתוב בכתב יד. התחלנו לקרוא ממנו בכל שבוע, תוך הצבעה תמידית על הקשר האינטגרלי עם הברית החדשה.

תוך מספר שנים, לתודה (ושמחתנו!), שתי משפחות של עמיתים לעבודה מהקהילה שלנו בארה"ב החליטו גם הן לעלות לארץ ולהצטרף לקהילה החדשה שלנו. מתנות ההוראה של משה וקטיה מוריסון, שהראו כיצד אלוהים מאחד בריבונות את המשרדים, העניקו עומק להבנתם של חברי הקהילה שלנו לגבי היותם יהודים מאמינים בישוע.

מארק ולאה שופינסקי הגיעו שנה לאחר מכן. לאה הייתה לוחמת תפילה ומארק היה מוזיקאי ומלחין מושלם. כחלוץ משיחי, הוא כתב שירים רבים הידועים ברחבי התנועה המשיחית האנגלית ותרגם רבים מהם לעברית.

שביתת חרדים

בסוף שנות ה-90, חברי ממשלת ישראל ניסו לחוקק חוקים נגד חופש הפולחן שלנו ולחלוק את אהבתנו לישו. באוקטובר 1997, עיתון גדול שפרסם בעבר מאמר מתסיס על ועידת הנוער המשיחית הלאומית פרסם מאמר שתיאר את המלחמה לכאורה שהחרדים (יהודים אורתודוקסיים) הכריזו על גוף המאמינים היהודים ההולך וגדל בישראל. שלושה ימים לאחר מכן, התעוררתי משיחת טלפון. "הבניין שלנו עולה באש! אתם חייבים לרדת לכאן!" כשהגעתי, היו משאיות כיבוי אש ולהבות נורו מהגג. כשנודע לי שאין אנשים בפנים, מחשבותיי פנו לספר התורה היקר שלנו ששמרנו באולם הראשי. רצתי פנימה עם זקן מהקהילה ויחד שלפנו אותו ללא פגע.

במובנים רבים, זה היה אירוע מכונן שהאיץ את מסלולנו. ההרס הפתאומי והמוחלט של המטה המנהלי שלנו, כולל עשן נרחב, תנ"כים שרופים מפוזרים על הרצפה ונזקי מים, הותירו את המתקן הקטן שלנו בהריסות.

למחרת, חוקר משטרתי מצא שאריות זרחן, דבר המעיד על חומר נפץ ברמה צבאית. מישהו בעל השפעה שלח לנו מסר שאנחנו לא רצויים באזור שלנו. איכשהו הקהילה הקטנה שלנו היוותה איום על הסטטוס קוו הדתי העצום.

אבל התמיכה המקומית והבינלאומית המיידית סללה לנו את הדרך לעבור למקום טוב יותר! אחרי הכל, זה היה ביתנו לא פחות משהיה ביתם. וההתכנסות שלנו יחד כדי לעבוד את ישוע בארץ אבותינו הייתה תופעה שחזו הנביאים. עבורנו, אם מקום המפגש שלנו היה שווה הפצצה, הוא בוודאי שווה הקמתו!

תוך מספר שנים, הקהילה האחת שלנו הולידה ארבע קהילות נוספות באזור הגליל הצפוני. בסופו של דבר עשינו את מה שכל יהודי מצליח חולם לעשות - להעביר את מפעל חייו לידי צאצאים מוכשרים. וכך, "אוהלי הרחמים" מנוהלים כעת על ידי אבישלום וחנה תקל - חתננו ובתנו - שם היא פרחה כאשר הם בנו קשרים ענפים עם האזרחים המקומיים.

מה לגבי הנוער?

ככל שהקהילה גדלה, שמתי לב שהמתבגרים בקהילה שלנו נמקים, וקצת מודרים לשוליים. להיות נער משיחי בישראל זה קשה, בכך שנערות זה בכל מקרה קשה - והוספת אמונה יהודית בישוע עדיין רחוקה מאוד מהתרבות הישראלית "הרגילה". אז, ככומר, הרגשתי צורך לעשות משהו בנידון. הייתי משוכנע שעתיד התנועה שלנו נתון בידי הנוער שלנו.

בערך באותה תקופה, באמצע שנות ה-90, ארגון אמריקאי בשם Souled Out החל לערוך אירועים עבור נוער משיחי ישראלי. הילדים משיקגו שרו, רקדו והעידו ברחובות. מהאופן העמוק שבו צעירינו הגיבו, התרשמתי והייתי מוכן ללמוד מהם כל מה שיכולתי. הם הבינו כיצד ליצור סביבות של פולחן שבו נוכחותו של אלוהים יכולה לשנות חיים.

דבר אחד היה חייב להשתנות, בכל אופן - השירות לצעירים בישראל היה צריך להיות בעברית. אחרת, חוויית האל שלהם לא תוכל להגיע לליבת התרבות הישראלית. במשך חמש שנים התנדבתי לעבוד לצד צוות Souled Out כמנהיגיהם, קתי ואד באסלר, שהמשיכו להביא קבוצות לישראל מספר פעמים בשנה.

מתוך שירות נועז ומשוח זה של Souled Out, ילדנו את קציר. קציר פירושו "קציר" בעברית. השקנו את כנס קציר הראשון שלנו בחורף שנת 2000, במהלך חג החנוכה. מועצת המנהלים של קציר, מראשית דרכה, הורכבה ממנהיגים מכמה קהילות, כולל ארי, ובכך נתנה פיקוח ותמיכה מצוינים מזרמים מרובים.

בשני העשורים האחרונים של מחנות נוער, אלפי צעירים ישראלים קיבלו שירות ממדריכים ומרצים, ונהנו משמחת השהות עם חבורה של ילדים אחרים הנאמנים לישועה. רבים תמכו בקציר לאורך השנים, שכן אנו גובים רק שליש מהעלות בפועל של הכנסים. זה מאפשר למשפחות מכל הרמות הכלכליות לשלוח את בני הנוער שלהן. בין אלה שתרמו את שאר העלויות, מעוז בולט כתורם החזק ביותר שלנו. אני לא יכול לסיים את הסיפור שלי בלי להודות רבות על הדרך המדהימה שבה מעוז עמד לצידנו.

דברים רבים בישראל דורשים שנים של תפילה ועמל כדי להגשים אותם, מה שהופך את הניצחון למתוק במיוחד. בעלות על נכס היא אחד הדברים האלה. משמעות הדבר היא היכולת לקבל מתקן המותאם לאמצעי העבודה. משמעות הדבר היא שאין צורך לתהות אם הבעלים ירצה להעלות את שכר הדירה או למכור אותו בגחמה. אבל יותר מכל, משמעות הדבר היא היכולת להתפלל ולשרת מבלי לחשוש שיגורשו. זו הסיבה שאנחנו כל כך אסירי תודה על המתקן החדש שרכשנו זה עתה ברמת הגולן, שישמש לחניכה אינטנסיבית ומורחבת של צעירים. אין קיצורי דרך בכל הנוגע להשפעה על ישראל, אבל בהחלט יש אבני דרך - וזו בהחלט אחת!