פולחן וספינות מלחמה
אלו החגים, ואנחנו במלחמה. ספינות מלחמה נמצאות על חופינו. אבל הקפדה על חגיגת טובו של אלוהים בתוך קשיים הייתה זה מכבר חלק מסוד ההישרדות של ישראל. זהו עבודת הקודש שלנו. קורבן ההלל שלנו.
זה אולי ייקח רגע למצוא, אבל בכל מצב נורא יש הבזקים של תקווה - רגעים מתוקים בתוך הכאב וניסים בתוך הכאוס.
יש עוד כל כך הרבה, אבל אספנו עבורכם כמה מהרגעים האלה שהתרחשו ב-7 באוקטובר הגורלי ומאז. אנחנו מקווים שהם יגרום לכם לחייך כמו שהם גרמו לישראלים רבים לחייך.
נשים לוחמות
רחל אדרי
רחל אדרי הוחזקה כבת ערובה במשך 17 שעות על ידי חמישה מחבלים מחמאס, אותה תיארה כ"רוטוויילרים". היא שרדה כדי לספר את הסיפור, וחלק ניכר ממנו היה קשור לתשוקתה לאפייה ולאירוח לאורך החיים.
"אנשים נהיים עצבניים וחסרי רציונל כשהם רעבים, אז המשכתי להציע להם אוכל. אחד מהם אמר לי, 'את מזכירה לי את אמא שלי...' 'כן!' עניתי לו, 'אני בדיוק כמו אמא שלך ואני אדאג לך!'"
"נתתי להם כמה עוגיות מיוחדות שהכנתי לחגים. הם ביקשו ממני לאכול קודם את האוכל שלי כדי להוכיח שהוא לא מורעל. כשהם סוף סוף אכלו הם נרגעו. הם אהבו את העוגיות."
"אחד הבחורים היה ממש רשע. הוא כל הזמן אמר שהוא קדוש מעונה. אבל אחר נפצע אז חבשתי אותו. ניסיתי לקנות זמן עד שנוכל להציל אותנו אז המשכתי בשיחה. 'תגידו לי', שאלתי אותם, 'חוץ מלהיות קדושים מעונה, מה עוד אתם עושים? חבל שאנחנו כל הזמן נלחמים. בואו נחיה בשלום...'"
"שרתי להם שירים של זמר מצרי והם שרו לי שירים של זמר ישראלי ולרגע שכחתי באיזה מצב קשה הייתי."
"בכל פעם ששמתי לב שהם נהיים עצבניים הצעתי להם עוד אוכל, עוד תה - עוד עוגיות."
"בשלב מסוים הם שאלו אותי איפה הילדים שלי (כי היה להם מידע על כל המשפחות שלנו לפני הפיגוע). אמרתי להם שהם באמריקה. במציאות, כולם היו בקרבת מקום, כי התכנסנו יחד כדי לחגוג את יום הולדתו של בעלי באותו סוף שבוע. אחד הבנים שלי, שנמצא במשטרה, הפך למשא ומתן הראשי עם המחבלים. דרך החלון הוא סימן לי לא להראות שאנחנו מכירים." לאחר 20 שעות, באורח פלא, צוות SWAT מיהר דרך חלון אחורי והרג את כל חמשת המחבלים מבלי לפגוע בזוג.
רייצ'ל נרגשת מאוד צולמה ברגעים הראשונים של החילוץ כשהיא רצה אל זרועות בנה. כעת היא לוקחת זמן להתאושש מהמפגש עם המוות ולכן לא גולשת באינטרנט או צופה בחדשות. זו הסיבה העיקרית שהיא לא מבינה איזו אגדה היא הפכה להיות בישראל - וכמה אנשים היו רוצים את המתכון לעוגיות החג שלה.
ענבל ליברמן
בוקר שבת הרגיש שקט ושליו עבור כולם בקיבוץ ניר עם - מלבד ענבל. לא מזמן אנשים הרימו גבה כשענבל ליברמן הייתה האישה הראשונה אי פעם שמונתה לראש מחלקת הביטחון בכפר שלה ליד עזה. אבל מסתבר שזו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שמישהו יכול היה לקבל.
החשמל בכפר נפל והטכנאי המקומי רצה להפעיל את הגנרטורים. "אל תפעילו אותו שוב עדיין", הורתה, "משהו לא בסדר. תנו לי שעה!" זה היה האוויר, הסבירה מאוחר יותר. היא מעולם לא קיבלה הוראה רשמית לפעול, אבל היא גדלה בניר עם, והאוויר נשמע מוזר באותו בוקר. עדיין בפיג'מה היא רצה הביתה, ארגנה תוכנית ואז הלכה ליותר מתריסר בתים שונים וחילקה נשק לצוות החירום הייעודי (בכפרים ליד עזה תמיד יש תושבים עם ניסיון צבאי זמינים למקרי חירום).
זו הסיבה שכאשר יותר מ-25 מחבלים ניסו לחדור לניר עם, אף אחד לא הצליח להיכנס פנימה. ענבל חיסלה חמישה מהמחבלים בעצמה ויחד עם צוותו הם בלמו את האויב עד להגעת צה"ל.
"כל הכפר חייב לה את חיינו!", קראו המקומיים, כאשר סרטונים ויראליים של וונדר וומן האמיתית נתנו לישראלים רגע נדיר לחייך.
לוחמים דתיים
בין הפערים התרבותיים העיקריים בין ישראלים חילונים לדתיים נמצא שירות חובה בצבא. יהודים חילונים ומסורתיים טענו שכל אחד צריך לשאת בנטל בכל הנוגע להגנה על אומתנו. מצד שני, יהודים דתיים טענו שלימודי התורה הם שירותם למדינה. הם גם הביעו חשש מההשפעה השלילית של החשיפה לתרבות ישראלית חילונית על חברי קהילתם הגדלים בצורה מוגנת מאוד.
עם זאת, אפילו הקהילות החרדיות הסגורות לא יכלו להימלט מזוועות ה-7 באוקטובר. בנוסף לכך שבני קהילתם היו בין ההרוגים והחטופים, מלאכת הניקיון המחרידה נוהלה על ידי "זק"א", המורכבת ברובה מגברים דתיים.
ההפתעה הגדולה והמרגשת ביותר הגיעה מגברים דתיים צעירים שהתעקשו באלפים להתגייס! כשנשאלו על כך הם ענו, "תמיד הרגשנו לחץ מצד הקהילה שלנו לא להצטרף, אבל אם לא נעזור למדינה שלנו במלחמה הזו נהיה בטראומה למשך שארית חיינו."
לוחמים אזרחיים
בימים הראשונים של המלחמה, הוקמו תחנות איסוף דם ברחבי הארץ, כאשר בתי חולים הוצפו באלפי פצועים מטבח ה-7 באוקטובר. אלו היו ימיה הראשונים של המלחמה וכולם ידעו מדוע הם שם. אבל כשישראלים שכבו על שורות מיטות כדי לעזור לאחרים ששכבו בשורות מיטות בבית החולים, מישהו התחיל לשיר את ההמנון הלאומי של ישראל. הוא נקרא התקווה מסיבה מסוימת. תקווה היא הדבר היחיד שתמיד יש לנו. זהו הדבר היחיד שלא משנה כמה פעמים אויבינו תוקפים, איש מעולם לא הצליח לקחת מהעם היהודי.
לוחמי משפחה
אחד הסיפורים היפים ביותר על חילוץ פלאי היה סיפורה של משפחתה של אורי מגידיש. טוראית אורי היא תצפיתנית שנחטפה ב-7 באוקטובר מבסיס צבאי ליד עזה. כחיילת (בניגוד לאזרחית חטופה), הסיכויים שהיא תיכלל ברשימת המשוחררים היו נמוכים מאוד. עם זאת, זה לא מנע ממשפחתה להתערב למענה ולשחרורה.
תיעוד של חברים ובני משפחה צועדים בביתם עם ספר תורה צועקים לאלוהי ישראל ומכריזים: "אורי, שובי הביתה!" צולם ימים ספורים לפני שהגיע מידע לכוחות המודיעין של ישראל על מקום הימצאה. במבצע שכלל "עשרות אם לא מאות" סוכנים, אורי נמצאה וחולצה.
"תפילותינו לאלוהים הביאו את בתנו הביתה; כעת אנו מפנים את תפילותינו לשאר בני הערובה", אמרה המשפחה באיחוד דומע.
בגלל שמה, כל הסצנה הזכירה את הפסוק הידוע מישעיהו ס' "קומי אורי כי בא אורח" - "קומי אורי בא אורך, כבוד ה' זרח עליך!"
לוחמים גברים
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר ביום שבת, היום האחרון של סוכות, כאשר ויקטור הגיע לפסטיבל נובה ליד עזה. קמפינג באמצע המדבר לא היה בדיוק הסגנון שלו, אבל חבריו רצו ללכת, והזריחה הייתה שיאה של האירוע. בסביבות השעה שש בבוקר, ויקטור הלך למכוניתו כדי לקחת את משקפי השמש שלו. במהלך חמש דקות ההליכה למכוניתו הוא שמע פיצוצים, אך לא אזעקה עם צופן אדום. בדיקה מהירה באינטרנט לא הניבה אפילו אזהרה אחת.
ויקטור שירת במבצע "צוק איתן" בשנת 2014 ליד גבול עזה, כך שהכיר את האזור היטב. הוא הסתובב ורץ חזרה למסיבה כדי לאסוף את שני חבריו. "משהו לא בסדר, בואו נצא מכאן", אמר להם. הם חזרו למכונית וראו מכוניות אחרות נוסעות גם הן לכיוון השביל הצר שהוביל לכביש הראשי.
זה היה מארב. המחבלים חיכו להם ממש מעבר לפינה. המכוניות שלפניהם רוססו בכדורים. ויקטור לחץ על דוושת הגז והביט רק מספיק זמן כדי להבין שאף אחד מהמכוניות שלפניהם לא שרד. הגיע תורם לעבור דרך קבוצת המחבלים והדממה הפתאומית הייתה מחרישת אוזניים. "אני לא יודע אם הם מילאו מחדש את המחסנית שלהם או מה, אבל הם לא ירו עלינו."
ויקטור נהג הכי מהר שיכול, אבל שום דבר לא הכין אותו לטבח שיתקלו בו בדרך. אנשים ללא רוח חיים ומכוניות בתעלות בצד הדרך. "שמתי לב לבחור אחד שנורה אבל עדיין היה בחיים. שמנו אותו במכונית ומאוחר יותר הורדנו אותו באמבולנס. באותו זמן לא ידענו כמה גדול האירוע אז פשוט נסענו ובסופו של דבר החלטנו להיכנס לכפר הבא שעברנו. הגענו לצומת דרכים - משמאל היה כפר עזה ומימין קיבוץ סעד."
קיבוץ סעד היה קיבוץ דתי ולכן השער היה סגור כשהגיעו, אך הם הורשו להיכנס על ידי צוות האבטחה האזרחי שקיבל הודעה על "איום". ויקטור וחבריו הסתתרו במקלט במשך שעות בזמן שמחבלים שוטטו ברחובות. הם לא עזבו עד שצה"ל (כוחות ההגנה לישראל) יגיעו מאוחר יותר באותו יום.
ויקטור הגיע הביתה בשלום לחיבוק משפחתו השמחה, אך האירוע הותיר אותו מבולבל. הוא נלחם כדי להגן על אומתו בעבר, והוא היה צריך לעשות זאת שוב. זו הייתה חוויה קשה שאנו במעוז התפללנו לה בלהט וקיבלנו עדכונים תוך כדי התפתחותה. יש עוד פרטים בסיפורו של ויקטור - אך הוא עזב כל כך מהר שלא היה לנו זמן לשבת ולצלם את עדותו. עם זאת, למעוז הייתה הזכות לספק לכל יחידתו ארוחות חמות וצרכים בסיסיים בתחילת המלחמה לפני שסגרו את האזור לאזרחים. בינתיים, ויקטור וחמישה נוספים מצוות מעוז נמצאים בשטח ונלחמים למען הבטחת אלוהים למולדת יהודית. תפילות לשלומם יתקבלו בברכה!
לוחם המקלדת
בישראל, שירות בצבא הוא חובה עבור יהודים. אך מסיבות מובנות, ערבים אינם נדרשים. עם זאת, זה לא מונע מערבים ישראלים - שמעריכים את החירויות שהם נהנים מהן - לבחור לשרת את ארצם. יוסף חדאד הוא אחד מאותם ערבים ששירתו ביחידה קרבית של גולני. הוא נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ומאז מקדיש את זמנו לפעילות למען ישראל באנגלית, עברית וערבית. חשבונות הרשתות החברתיות שלו צוברים מאות אלפי עוקבים ומיליוני צפיות. אחד הפוסטים המצחיקים ביותר היה כאשר חמאס, מתוסכל מההשפעה שהייתה לו על מטרתם, התחיל שמועה שיוסף היה מרגל מסוכן עבור חמאס. האקטיביזם של יוסף הוא בין הפורה ביותר מבחינת סיקור אירועים אקטואליים, ההקשר ההיסטורי של ישראל - ובורותם של תומכים פרו-פלסטינים.
לוחם שנפל
הלווייתה של ברונה ולאנו היא סיפור מתוק-מריר מאותו יום. ברונה הייתה באותו פסטיבל בו היה ויקטור ונמלטה באותו מסלול שהוא עשה. רק שהיא פנייה שמאלה בצומת הרחובות לכפר עזה ולא שרדה את ההתקפה על הכפר שנשרף כמעט עד היסוד. ברונה היגרה עם אמה ואחותה מברזיל. היא שירתה בצבא והייתה סטודנטית באוניברסיטה כשחייה נגדעו. אלן, מצוות מעוז שלנו שעבד עם אמה של ברונה בעבודתו הקודמת, תיאר את השניים כבלתי נפרדים. "לכל מקום שהאמא הלכה, הבת שלה הלכה. הן היו חברות הכי טובות", הוא סיפר לנו.
קבורה יהודית דורשת השתתפות של עשרה מבוגרים וההלוויה תתקיים תוך 24 שעות ממועד המוות המוכרז. עם זאת, מכיוון שאמה ואחותה של ברונה היו משפחתה היחידה, נכתב פוסט ברשתות החברתיות בבקשה לכמה ישראלים לבוא ולסייע לכבד את חייה ואת מותה בטרם עת.
עשרת אלפים ישראלים חנו משני צידי הכביש הצר וסתמו את הכניסה לבית הקברות כדי לעמוד לצד אם אבלה על בתה, אותה מעולם לא פגשו לפני אותו יום. יש אנשים שמקנאים בנו על היותנו העם הנבחר עם ארץ בחירה. הם לא תמיד מבינים את המחיר שאנחנו משלמים כדי להיות כאן.
יחד בקציר
אחד הדברים שלא זכו להכרה נרחבת בחדשות הבינלאומיות הוא המשבר החקלאי שנבע מעקירת מאות אלפי אנשים מכפרי הדרום ומבריחתם של אלפי עובדי שדה זרים (כלומר, אלה שלא נרצחו או נחטפו). משבר זה רק גבר כאשר גם עיירות הצפון פונו. בתגובה, ישראלים - עורכי דין, מורים, רופאים ועובדי היי-טק - החלו להתנדב בקציר בין שעות העבודה. המשבר נותן זווית חדשה לגמרי לאמירתו של ישוע, "הקציר רב, אך הפועלים מעטים..." (מתי ט', 37).
אני מניח שהקאובויים הקטנים האלה מארה"ב לא ציפו אפילו שיבחינו בהם כשהגיעו לישראל. אבל תמונה שלהם עומדים בתור בשדה התעופה JFK בניו יורק עם הכיתוב בעברית "בנות, תעזבו הכל, הקאובויים באים!" הפכה אותם לסנסציה מקוונת עוד לפני שנחתו בתל אביב. "באנו לשרת את ישראל בשעת צרה", הם אמרו. אלה שהבינו את ההשלכות הרחבות יותר של נוצרים המסייעים בצורה כה מעשית הגיבו על התמונה - "לפעמים, ככה נראית עדות".
אם יש לכם רקע בחקלאות, אתם אוהבים לעבוד קשה ומעוניינים להתנדב, אנא כתבו לנו! [email protected]
תינוקות וכלות
אומרים שכמעט כל ילדה גדלה וחולמת על יום חתונתה. היא אולי מדמיינת אותו בגדול או בקטן, בתוך הבית או בחוץ, בטבע, רשמי או גחמני. אבל מעטות הבנות שגדלות ומדמיינות שהיום המיוחד שלהן יתקיים ביום אחד, והאורחים המוזמנים יהיו שם - מי שנמצא בקרבת מקום באותו הזמן.
זהו, עם זאת, גורלם של מספר מפתיע של זוגות ישראלים שתוכניות חתונתם נקטעו על ידי המלחמה. חלקם הצליחו להרכיב שמלת כלה ולקיים את טקס החתונה שלהם בתוך טנק. אחרים הסתפקו ברב, גיטריסט, הינומה - ודגל ישראל כחופה מאולתרת. כמה כלות הרפתקניות פשוט תכננו הכל והפתיעו את החתן במקום בו הוצב בשטח.
אבל הישראלים לא הסתפקו בכך כשזה הגיע לחייך. שלל תמונות של אבות טריים שהתרחקו מהמאבק מספיק זמן כדי לנשק את תינוקותיהם, מילאו את התמונות של הרשתות החברתיות שלנו. ולא יכולנו שלא לחשוב על שמות א', פסוק י"ב:
אך ככל שבני ישראל עברו התעללות, משפחותיהם גדלו, והם השתלטו על אדמות רבות יותר. בגלל זה, המצרים פחדו מפניהם יותר מבעבר.
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
