הנערים מבראשית (חלק 2)

בחודש שעבר סיפרתי לכם את סיפורו של דסו, אחד משלושת ה"בנים" אשר יחד עם הכומר דוד צפאפא ואשתו טיגיסט, מרכיבים את הנהגת בראשית (בראשית). זוהי אחת הקהילות הצעירות והצומחות ביותר בישראל. וכשאני אומר צעירים, אני מתכוון גם לבני גילם הטבעי - וגם לצעירים רוחנית, שכן רוב חברי הקהילה הגיעו לאדון בשנים האחרונות דרך פעילותו של דוד צפאפא ובראשית.

בהתחלה ניסיתי לדחוס סיכום של שלושת העדויות שלהם למאמר אחד. אבל מהר מאוד הבנתי שכל אחת מהן ייחודית ושווה כל כך להקדיש זמן לשתף את העדות של כל אחד מהצעירים האלה. אז בלי עיכובים נוספים - הנה עדות מספר שתיים!

סטפנוס

נולדתי בוונג'י, אתיופיה, ליד עיירה גדולה יותר, שבאופן אירוני נצרת. גרנו בבית קטן שנבנה מלבני בוץ, בשכונת בתים שנראו דומים מאוד לשלנו. הייתה לנו חצר עפר. לא משהו גרנדיוזי, אבל זה נתן לנו מקום לרוץ ולשחק. אבי עבד כראש משמר במפעל נייר ואמי טיפלה בילדים בבית.

הכרתי מקומות שהיו קיימים מחוץ לאתיופיה, אבל ישראל לא הייתה אחת מהם, מכיוון שההורים שלי לא סיפרו לי דבר על היותי יהודייה. זה היה בעיקר משום שאמי עזבה את הבית בגיל 13 בגלל הבטחה של משפחה שאמרה שיטיסו אותה לארה"ב כדי שתמשיך את לימודיה. במציאות, הם השאירו אותה באתיופיה והפכו אותה לעוזרת הבית שלהם. אז, בגיל 14 היא ברחה מהם ולקחה על עצמה עבודות שונות עד שנישאה בגיל 18. היא מעולם לא חזרה למשפחתה ולכן נטשה כל דבר שקשור למורשתה היהודית.

ואז פתאום אני נזכר שכילד, התחיל דיבור בין ההורים שלי על ישראל והמורשת היהודית שלנו - ועל עלייה! ולפני שידעתי מה קורה, בגיל 10, החמישי מבין 6 ילדים, ירדתי ממטוס ונכנסתי לביתי החדש בירושלים.

כמו רוב העולים מאתיופיה, התחלנו את המסע שלנו בשכונת קליטה של קרוואנים עם תוכניות שנועדו ללמד אותנו עברית ולשלב אותנו בתרבות הישראלית. לאחר שלמדתי עברית, שובצתי בבית ספר יהודי דתי ובתוך שנתיים קיבלנו הטבות שעזרו לנו לרכוש דירה משלנו. אמי נשארה בבית איתנו הילדים ואבי לקח על עצמו עבודות ניקיון. אבא שלי אוהב לנקות. הוא בן 80 והוא עדיין מנקה ותמיד מחפש עוד שעות לנקות!

"על הנייר", כמו שאומרים, היה לי טוב יותר מרוב סיפורי העלייה האתיופית, כי שני ההורים שלי היו נשואים וגרו בבית. אבל נייר זה נייר, והמציאות תמיד מורכבת יותר מנייר.

עברתי כל כיתה איכשהו, אבל אף פעם לא הצטיינתי בלימודים, וכמובן שעד כיתה ט' עישון גראס הפך לבילוי קבוע של כולם סביבי. שלוש השנים האחרונות שלי בתיכון ביליתי בפנימייה חקלאית, שם למדתי לעבוד את האדמה ולטפל בבעלי חיים חקלאיים. כמו אבי, אני אוהב את תחושת ההישג שמגיעה עם עבודה קשה, אז הצטיינתי בסביבה הזו.

כשהגיע הזמן לצבא, רציתי משהו מאתגר, אז ביקשתי להצטרף ליחידת הקרב גולני. לרוע המזל, הם לא ראו בי התאמה טובה ונתנו לי עבודה משעממת להפליא. אחרי שנתיים של מאבק בתפקיד הזה, הצבא שחרר אותי לחיים אזרחיים.

בפעם הראשונה, לגמרי לבד וללא שום כישורים או רישיונות פורמליים, מצאתי עבודה כעוזר לחשמלאי. זו הייתה עבודה טובה. אבל שנתיים לאחר מכן, חבר שלי חיבר אותי עם חברת הפקות בידור וקפצתי על ההזדמנות. את חמש השנים המדהימות הבאות של חיי ביליתי בבניית במות לאירועים ענקיים בכל רחבי הארץ.

אהבתי את הדינמיקה של העבודה הזאת. עבדתי עם הידיים וכל יום היינו במקום אחר ובנינו משהו אחר. לשנים האלה היו הרבה זיכרונות טובים, אבל עישון הגראס המתמיד גבה מחיר מהמוח שלי. איבדתי מוטיבציה ויום אחד, בגיל 26, פשוט עזבתי את העבודה ולא חזרתי לשם.

בין הגילאים 26 ל-32 חייתי את חייו של פושע מן השורה. אפילו לא הייתי צריך לנסות. כולם בשכונה שלי חיו ככה; כך מתנהלים חיים נורמליים. נעצרתי מספר פעמים והמשטרה חיפשה בבית שלי יותר מפעם אחת. כמובן, הם מצאו דברים, ובסופו של דבר ביליתי שנה בכלא.

בסביבות גיל 30 פגשתי אישה בשם מסרט. פיתחנו קשר במהירות וכשהגעתי לכלא כבר היו לנו שני ילדים משותפים. למסרט היו בעיות התמכרות משלה, אבל בזמן שהייתי בכלא, היא עברה גמילה שבה לא רק ניצלה מההתמכרות שלה, אלא גם הכירה את אלוהים!

השנה ההיא בכלא, הרחק מהמשפחה שלי, ריתקה אותי. ברגע ששוחררתי, לא רציתי לעשות שום דבר שיסכן אותי בחזרה לכלא. אבל נראה שלא הצלחתי להפסיק לעשן גראס. קיבלתי עבודה כעובדת מובילים (שאני עדיין עושה היום) ועשיתי כל שביכולתי כדי להיות בבית בשביל הילדים.

היה לי חבר בשם דסו שהכרתי משנותיי הצרורות. תמיד היינו ביחד ועשינו את הדברים הכי מטורפים. ואז לפעמים היינו מעשנים גראס ביחד ודסו היה מעלה את הנושא של קריאת כתבי הקודש. הייתי אומר לו שאני לא מעוניין כי הראש שלי היה כל כך מעורפל שלא יכולתי אפילו להבין על מה הוא מדבר. ואז, רגע לפני שסיימתי בכלא היה לנו ריב גדול, אז יעבור זמן מה עד שאראה אותו שוב.

בערך שנה אחרי שיצאתי, ורגע לפני שהקורונה פרצה, אחותי, שהייתה מאמינה במשך זמן רב, ניגשה אליי ושאלה אותי אם אלך איתה ואתפלל עם הכומר טל, כומר אתיופי בירושלים. אין לי מושג למה הסכמתי. הייתי מסטול והמחשבות שלי היו מעורפלות אז פשוט חשבתי לעצמי, "בטח, אני מניח שזה לא יכול להזיק".

פגשתי את הכומר, והוא ביקש ממני לקרוא את הפסוקים - מאיגרת אל אפסים על אי-היאבקות עם בשר ודם. קראתי את זה אבל לא ממש הבנתי על מה מדובר. ואז פתאום התחלתי לבכות בלי מושג למה. החוויה הייתה עוצמתית ועזבתי את המקום הזה נולדתי מחדש! כשחזרתי הביתה באותו יום, רציתי שדברים ישתנו. נתחיל מחדש. זה היה כמו להכיר את אמא של ילדיי מחדש.

כחלק משינוי חיי ניסיתי להשתתף בקהילה של הכומר טל. עם זאת, למרות היותו איש אלוהים מדהים, חברי הקהילה שלו היו מבוגרים יותר והפגישות התקיימו באמהרית, אותה יכולתי להבין, אך לא ידעתי לקרוא או לכתוב מכיוון שקיבלתי חינוך בישראל. לכן היה לי קשה לשבת בטקסים.

ואז יום אחד הלכתי לסופר ונתקלתי בדסו. עברה יותר משנה מאז הריב הגדול שלנו ונראה ששנינו הרגשנו שזה זמן טוב להשלים. התחלנו לדבר כשקלטתי שדסו מעיד לי. צחקתי כשקלטתי את זה ואמרתי לו, "אני כבר עם אלוהים!" זו הייתה שיחה מוזרה מכיוון ששנינו הכרנו מעולם של סמים וצרות ופתאום שנינו השתמשנו בביטויים כמו "אלוהים הוא טוב!"

סיפרתי לו על הקושי שלי למצוא קהילה שבה אוכל להיות עם מאמינים בעלי דעות דומות, אך דוברים עברית. הוא התרגש מאוד והתחיל לספר לי על בראשית, הקהילה החדשה שאחיו דוד הקים בביתו. הייתי לגמרי בעד. מאז, הקהילה שלנו עברה שלוש פעמים כי גדלנו כל כך מהר. אני מקדיש את כל זמני הפנוי לעזרה בכל דרך שאני יכול. אני הולך לכל מקום שמבקשים ממני לעזור לכל מי שצריך, ואני אוהב להשתמש בכישוריי כדי לתקן כל דבר בבניין הקהילה שבו אנו נפגשים. אפילו הייתה לי הזכות לעזור לארי ושירה לארוז את ביתם כשהם עברו להיות קרובים יותר למקום מגורי קובי ושני.

זה לקח עוד שנה או שנתיים כשהקורונה פרצה בערך בתקופה הזו, אבל ככל שגדלנו באמונתנו, מסרט ואני בילינו זמן בייעוץ וייצוב חיינו, ורק באביב הזה התחתנו רשמית בפני אלוהים וכל החברים והמשפחה שלנו.

בכל פעם שדסו ואני מסתכלים אחורה על המסע שלנו יחד, אנחנו פשוט לא מאמינים כמה רחוק הגענו והגענו לאותו צוות! אבל כמובן, אם שמתם לב בתמונה, שלושה מאיתנו בצוות המנהיגות של דוד - דסו, אני ואסף. ואפשר לטעון שהסיפור של אסף מטורף יותר משני הסיפורים שלנו גם יחד.

המשך יבוא…