ערבי בארץ המובטחת
Arab Ministry
נולדתי למשפחה ערבית נוצרית בנצרת ושם גדלתי. אימי הייתה קתולית ואבי יווני אורתודוקסי.
החברה העברית נוצרית היא בעיקר אנשים שנולדו לדת הנוצרית ולאו דווקא מאמינים. יש בה כמה פלגים עיקריים כגון הכנסייה הקופטית, הקתולית, הארמנית, המרונית, האורתודקסית וכן הלאה. בתרבות הערבית השיוך הדתי הוא לפי הדת של ההורים. אם ההורים שלכם מוסלמים, כך גם אתם. אם הם נוצרים, אתם נוצרים.
את אחת הכנסיות הבפטיסטית בנצרת הקים אחד מקרוביי הרחוקים. אבל הנוצרים האוונגליים (המאמינים) בנצרת בדרך כלל נחשבים מחוץ לחברה הנוצרית. בעיני הנוצרים, הברית החדשה של האוונגליים אחרת והם מסרבים להתפלל למריה ולקדושים. הם נטבלים רק אם הם מכריזים ברבים על אמונתם ולא כשהם תינוקות, ויש להם אספות מוזרות ולא צפויות כי אין להם ליתורגיה. לכן כל האנשים בחברה שלנו ראו בנוצרים האוונגליים אנשים משוגעים, סטייה אומללה מהנצרות.
חגגנו את חג הפסחא, חגים של כל מיני קדושים וצמנו בלנט. בחג המולד חגגנו פעמיים בכל שנה כי כל אחד מהוריי היה שייך לכנסייה אחרת עם מסורות אחרות. ב-25 בדצמבר ביקרנו את המשפחה הקתולית של אימי, וב-6 בינואר חגגנו עם המשפחה היוונית-אורתודוקסית של אבי. וכן, קיבלנו מתנות בשני המועדים.
לא ידענו דבר על חגי ישראל. הם היו רלוונטיים בעינינו רק כשהכבישים היו סגורים בגלל תהלוכות (כלומר חלק מהילדים היו מנועים מלהגיע לבית הספר).
נצרת היא אומנם עיר ערבית, אבל נוף הגליל – נצרת עילית לשעבר – היא עיר מעורבת של יהודים וערבים. מעולם לא הכרתי אותם אבל אני זוכר ששמעתי שחלקם אתיופים ואחרים רוסים.
נצרת היא עולם שלם בפני עצמו. בעצם אם אתה רוצה לחיות את כל חייך, לעבוד ולגדל משפחה בלי לצאת מהסביבה הקרובה, אפשר. ביליתי את כל ילדותי בנצרת ורק לעיתים רחוקות יצאנו מהעיר כדי לבקר בני משפחה או ללכת לים בחיפה.
לכן כשסוף סוף סיימתי תיכון ויצאתי מהעיר, הרגשתי כמו תייר בארצי. יהודים וערבים ישראליים נחשבים לשווים על הנייר. המיסים, שירותי הבריאות, חברות השירות וזכויות בסיסיות, כולם שווים. אבל בכל הנוגע לתוכניות הטלוויזיה הפופולריות, שירים פופולריים בארץ, זמרים ובדיחות ישראליות, לא ידעתי דבר. גיליתי שיש לי יותר משותף עם סורים ולבנונים אף על פי שהם התגוררו בארץ אחרת. כאשר אני רואה ערבים ישראליים נכנסים לחוגים ישראליים בארץ, אני מבין את התסכול שלהם כי מבחינה תרבותית אנחנו מאוד שונים. אני גם מבין למה בסופו של דבר הם עוזבים.
הנס ששינה את הכול
כאשר הייתי נער, המשפחה שלי הייתה עדה לריפוי פתאומי ועל־טבעי למחלה סופנית אצל מישהו במשפחה המורחבת שלנו. באירוע הזה ההורים והאחים שלי הבינו שישוע איננו רק אגדה תרבותית. הוא אמיתי ורוצה להיות חלק מחיינו. כך הפכה כל המשפחה הקרובה שלי למה שמכונה במערב "נוצרים שנולדו מחדש".
מאותו שלב ואילך, התייחסו אל האמונה שלנו ברצינות. רועה קהילה בפטיסטי ליווה אותנו לאורך הנס שהתרחש במשפחה, והתחלנו ללכת לכנסייה שלו. הכנסייה שלו הייתה קטנה, ולא היו בה נגנים. לכן השירה בכנסייה הייתה רק בעזרת השמעת תקליטורים.
מאחר שתמיד היינו משפחה מוזיקלית, מילאנו באופן טבעי את הצורך המוסיקלי והפכנו לצוות ההלל. השינויים האלה גרמו לאנשים רבים להרים גבה ועוררו ויכוחים רבים עם חברים ועם בני המשפחה המורחבת. לא הייתי אומר שנידו אותנו, אבל ראינו את העולם אחרת ולכן החוויות המשותפות שלנו כבר לא היו דומות.
למטה: סרטון הלל Raise Us Up שהוסרט בכנס "הדור הבא עם עילית פרגוסון, ציונה וזק בעברית, אנגלית וערבית.
זמן קצר לאחר מכן שמע אחי הבכור על כנסי נוער והשתתף בכמה מהם. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו מאיתנו פגש יהודים משיחיים. אני זוכר את הבלבול של כל אחד מאיתנו כשניסינו לתפוס את המושג של יהודים שמאמינים בישוע. "מה הקשר של היהודים אלינו?" שאלנו זה את זה. בעינינו יהודי היה אדם שהאמין במשה, לא בישוע.
שמענו את סיפור הלידה של ישוע עשרות פעמים, אבל איש מאיתנו לא העלה על דעתו שישוע היה יהודי ושהתנ"ך נכתב בידי יהודים. בנצרת היום הייתי אומר שרוב הערבים הנוצרים אינם יודעים דבר על הקשר בין היהודים לישוע.
הלל ישראלי
עדיין הייתי בתיכון כשכל הדברים האלה קרו, ולכן לא חשבתי על זה מבחינה תאולוגית כשנתקלתי לראשונה בהלל ישראלי.
בשלב הזה כבר ביקשו מאחי לנגן בכמה כנסים, והוא בא הביתה והתאמן בנגינה של השירים האלה על הפסנתר. הייתי מוקסם ממעברי האקורדים והמנגינות. בבית נחשפנו למוסיקת פופ ישראלית, ומאחר שאנחנו מוסיקאים, נהנינו להקשיב לפס קול של סרטים שונים. אבל בעולם של נצרת, כולם הקשיבו למוזיקה ים־תיכונית. שמעתי רק הלל ים־תיכוני והייתי מוקסם כששמעתי יהודים ישראליים שרים שירי הלל בעברית עם צליל מערבי.
כאשר סיימתי תיכון, רציתי ללמוד הפקה מוסיקלית, הקלטה וקומפוזיציה. רציתי ללמוד במיוחד את הצליל המערבי ומצאתי בית ספר למוסיקה במרכז הארץ. הייתי רחוק מנצרת אבל פגשתי זוג יהודים מאמינים בשם ארי ושירה סורקו-רם, והם הזמינו אותי אליהם בזמן הלימודים.
פיתחנו עוד קשרים עם יהודים מאמינים ועם נוצרים אוונגליים מחוץ לארץ, והתבקשנו לעיתים קרובות להשתתף בכנסים ואפילו במסעות מוסיקליים בחוץ לארץ.
שני דברים חשובים קרו בתקופה הזאת.
ראשית: עצתו של אדם זקן
בשלב מסוים הבחנתי שאחי התחיל לדחות הזמנות לכנסים. ניגנו בשמחה באספות או בכנסים בגלל אהבה לאלוהים ולמוסיקה, אבל פעמים רבות אנשים הציגו אותנו כערבים לדוגמה בסביבה פרו-ישראלית. עברנו שינוי משמעותי באמונה שלנו ונהנינו מאמונה משותפת עם יהודים מאמינים ועם אוונגליים, אבל מעולם לא ישבנו ועיבדנו את הזהות שלנו כערבים ישראלים.
אם תדברו עם הזקנים בנצרת, הם יסבירו שהסוגיה של זהות ערבית בישראל קשורה ליציבות יותר מאשר לאידאולוגיה. המזרח התיכון לאורך ההיסטוריה היה חבל ארץ לא יציב ולכן מסוכן לבחור צד. אם נחזור לאחור קצת יותר ממאה שנים, האזור הזה נשלט בידי האימפרייה העות'מנית (מוסלמים), אחר כך הבריטית (נוצרים) וכעת הישראלים (יהודים).
מבחינה היסטורית כבר קרה שמעצמה חדשה מחסלת כל מה שנתפס כיריבות בשטח הנכבש כדי לשלוט באוכלוסייה בצורה טובה יותר. רק בשנה האחרונה זה קרה כשסוריה נפלה, ופרץ טבח המוני. ורק לאחרונה כשהוכרזה הפסקת האש בעזה, החמאס עלה מהמנהrות והרג מאות עזתים מכנופיות יריבות.
בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, צה"ל הגיע לפתח ביתו של ראש העיר נצרת, יוסוף פאהום, ושאל אותו שאלה פשוטה: "אתה רוצה להילחם או להיכנע?" לזכותו של יוסוף ייאמר שהוא נכנע באותו יום וקיבל את ריבונות ישראל בארץ, וכך הציל את נצרת. היום היא עיר ערבית משגשגת שתושביה נהנים מזכויות מלאות של אזרחים ישראלים. אבל בעיני רוב הערבים שם, ה"נדיבות הישראלית" הזאת רלוונטית רק כל עוד מדינת היהודים קיימת.
בחינוך שלנו לא היה שום קשר בין היהודים לבין הזהות הנוצרית שלנו. מעולם לא חשבנו שהם מאמינים באותו אלוהים שאנחנו מאמינים בו, ואיש מאיתנו לא ראה בתקומת מדינת ישראל התגשמות של הבטחת אלוהים.
מלבד זאת, הבחירה לחיות בישראל ולשרת בצבאה משמעותה להילחם בעם הערבי. אבל מי שבוחר באידאולוגיה ה"פלסטינית" צריך לשנוא יהודים ולקבל יריב שתומך בטרור ובאלימות. שתי האפשרויות היו קיצוניות בעינינו. בחירת צד משמעה הכרזת מלחמה על הצד האחר. השלום יכול להתקיים בין אנשים שאינם בוחרים צד.
ולכן המשפחה שלנו, כמו רוב האנשים בחברה שלנו, למדה בבית הספר לבחור באמצע. האמצע הוא מקום שבו אין לך שום דעה פוליטית, בלי שום קשר למי ששולט בארץ, ולא מדברים על זה. לעומת זאת, היהודים המאמינים ובמיוחד הנוצרים תמיד יצאו באמירות ברורות של תמיכה במדינת ישראל. לכן כאשר התבקשנו כחלק מצוות ההלל בכנס לנגן את התקווה עם דגל ישראל מאחורינו, הרגשנו כאילו התבקשנו לנקוט עמדה בפומבי, בעוד אנחנו עצמנו עוד לא עיבדנו את הדעה שלנו לגבי המצב.
מלבד זאת, רצינו במעמקי ליבנו לבשר למוסלמים בכל רחבי המזרח התיכון באמצעות ההלל שלנו, והזיהוי שלנו עם הפוליטיקה הפרו־ישראלית היה עלול לסגור את הדלתות בפנינו עוד לפני שהגענו אליהן.
שנית: אדם אחד חדש
ככל שהתקרבתי לסיום ארבע שנות לימודיי במוזיקה, הבנתי עוד לפני שקיבלתי את התואר, שאינני מתחבר לתעשיית המוסיקה החילונית.
בבית הספר כתבנו והפקנו כמה שירים טובים לפרויקטים במסגרת הלימודים. אפילו קיבלנו הזדמנויות להשמיע ברדיו את השירים שכתבנו ולנגן אותם על במות גדולות עם אנשים מפורסמים. אבל התחושה הייתה שהכול ריק מתוכן וחסר טעם. אפילו הציעו לי ללמד בבית הספר למוסיקה, אבל לא אהבתי את העובדה שתעשיית המוסיקה מכוונת לפרסום ולרווחים.
אהבתי מוסיקה כי הכרתי אותה במסגרת של הלל. אבי גידל אותנו בהבנה שמוסיקה היא כלי מקודש של הלל. לכן תמיד רציתי ליצור מוסיקה רק כדי לפאר את אלוהים, לא רק לבדר אנשים.
בערך בזמן הזה הייתי אצל בני הזוג היהודיים. ארי התחיל לדבר איתי על האדם האחד החדש שמוזכר בכתובים. הוא הסביר שכולנו נקראנו להיות אחד לפני אלוהים, וההסבר שלו שינה את הכול בעיניי. פתאום האיחוד בין יהודים וערבים היה לא רק סביר אלא גם ייעוד.
עיר של הלל
היה קשה להבין שאחרי ארבע שנות לימוד, לא הייתה לי מסגרת בעולם האמיתי שבה יכולתי ליישם את מה שלמדתי. אבל איני מהאנשים שיושבים בשקט לאורך זמן. לכן החלטתי לנסות למצוא עבודה במכירות. תכננתי להרוויח כסף בעבודה רגילה כדי שאוכל לייצר מוסיקה מהצד, מהסוג שהאמנתי שצריך לייצר. התקשרתי לאחי והודעתי לו שמצאתי עבודה ואני עובר לעיר קרובה. המוסיקה שלנו תיאלץ להמתין מעט. תשובתו הפתיעה אותי.
"אולי ננסה לעבוד עם 'מעוז'? כבר יש לנו שנים של קשר ואמון הדדי איתם. הם מעריכים את קדושת ההלל כמונו. אנחנו מוסיקאים מיומנים, אנחנו מדברים ערבית, עברית ואנגלית באופן שוטף ואנחנו רוצים לבשר לעולם הערבי. ב'מעוז' מוקירים ערכים כאלה".
השיחה הזאת שינתה את הכול. "מעוז" קיבלו אותנו בברכה, ותפסנו במושכות של כל מה שהיה קשור לבישור לערבים. הייתי בירושלים רק פעם אחת כשהייתי ילד וכמה פעמים כשהייתי מבוגר כדי לנגן, ונצרת רחוקה. לכן ארזתי את העולם שהכרתי ועברתי לעיר ההלל העתיקה.
בסופו של דבר אחי ואשתו הצטרפו לצוות, וכעת אנחנו מבלים את ימינו במציאת דרכים חדשות לבשר לעולם המוסלמי את הבשורה ששינתה את חיינו. וכמובן בייצור מוסיקה שהיא מיזוג של מוסיקה מזרח תיכונית ומערבית לתפארת אלוהים.
מז'ור לעומת מינור
בילדותי חשבתי שאנחנו חלק מהרוב. ראיתי מעט יהודים אוכלים במסעדה בנצרת וחשבתי שאנחנו, הערבים, הרוב. כאשר עזבתי את נצרת, הבנתי שהערבים הם המיעוט בארץ. בעולם שמעבר לזה, הערבים הנוצרים הם מיעוט בעולם הערבי. בעצם אנחנו מיעוט כה קטן עד שאנשים רבים חושבים שהמילים "ערבי" ו"מוסלמי" הן מילים נרדפות. כאשר אנחנו נוסעים לנגן בחוץ לארץ, ערבים מוסלמים מברכים אותנו ובאים להקשיב לנו כי הם מעולם לא פגשו ערבים שאינם מוסלמים.
אני יכול לחזור חזרה למקום המוגן שלי בנצרת, שם אני חלק מהרוב ונוח לי. אבל אני יכול לראות משהו שאנשים רבים סביבי אינם רואים. כתבי הקודש מבטיחים דבר מה גדול יותר ממה שהסכמים פוליטיים יכולים להציע. אני רואה מקום שבו הבשורה יכולה לאחד יהודים וערבים באופן שהפוליטיקה אינה יכולה לעשות זאת. אני מבין שיחד אנחנו יכולים להיות עוצמה שתשנה את העולם. ואני מאמין שאנחנו יכולים להיות גשר שיעזור לאנשים להגיע למקום הזה.
בכתובים ברור שלאדם האחד החדש יש אזרחות חשובה אחת. אני מאמין בעתיד שבו יהיו פחות שנאה ואהבה רבה יותר למלך היהודים, שנטבח על חטאי העולם כולו. ואולי המשמעות היא שנגדיר מחדש מה זה אומר להיות ערבי בארץ המובטחת, אח בוגר בסיפור של העם היהודי.
אני מבין שיש לזה מחיר והדרך לשינוי עלולה להיות דרך של בדידות. אבל אני כבר חלק מצוות שמאמין שאפשר לעשות את זה.
אפסים ב 19-11
חשבו על הפסוק הזה בהקשר של המאמר שקראתם זה עתה והעימות במזרח התיכון. הגויים הם עמים או אנשים, וערבים הם חלק מהאנשים המדוברים כאן.
עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִם מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים "עֲרֵלִים" בְּפִי הַנִּקְרָאִים "נִמּוֹלִים", אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. 12 בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם. 13 אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל־יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ. 14 הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. 15 הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, 16 וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה. 17 הוּא בָּא וּבִשֵֹר שָׁלוֹם, לָכֶם הָרְחוֹקִים וְגַם לַקְּרוֹבִים. 18 דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ אַחַת אֶל הָאָב. 19 לָכֵן אֵינְכֶם עוֹד זָרִים אוֹ תּוֹשָׁבִים נָכְרִים, אֶלָּא בְּנֵי עִירָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים.
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
