סיפורים מאוקראינה –
"ביום שאחרון החברים שלי עזב, בכיתי מרה כל היום. ידעתי שאני לא יכול לעזוב. אמא שלי נכה ולא הייתה דרך להוציא אותה. כשיצאתי להביא אוכל לאמא ולבן שלי, הייתי צריך ללמוד לנהוג לצד טנקים כדי להגיע למכולת".
יום ההולדת שלי נופל ב -23 בפברואר וכך באותו לילה החברים שלי ערכו לי מסיבה והיה לנו כל כך כיף. לא חלמתי שלמחרת בבוקר אתעורר לקול פצצות. למרות ההתקפות, התכוננתי והלכתי לעבודה באותו יום כי היו לי כמה פגישות חשובות. אבל ההתקפות רק התגברו והבנתי שאני צריך למצוא מקום בטוח להסתתר בו.
"מסתבר שהדירה שלי הייתה המקום הכי בטוח מבין כל הבתים של החברים שלי ולכן במשך כמה ימים היו לנו 10 אנשים וכלב שכבו על מזרנים בסלון ובמסדרון. אבל תוך כמה ימים הבנו שהמלחמה לא עומדת להיפסק בקרוב, ובזה אחר זה אספו חבריי את בני משפחתם וברחו מהארץ.
"ביום שאחרון החברים שלי עזב, בכיתי מרה כל היום. ידעתי שאני לא יכול לעזוב. אמא שלי נכה ולא הייתה דרך להוציא אותה. כשיצאתי להביא אוכל לאמא שלי ולבן שלי, הייתי צריך ללמוד לנסוע לצד טנקים כדי להגיע למכולת. כמה פעמים נאלצנו לברוח מהמכולת בגלל התקפות אוויריות. חשתי כובד ראש כלפי כל הסובבים אותי שלא הכירו את אלוהים ולא היה להם למי לפנות עם הפחד והכאב שלהם. אני, לעומת זאת, יכולתי לבטוח באלוהים שיגן עלי, והייתי אסירת תודה על כך שבמאבק יכולתי להיות אור לסובבים אותי.
"עכשיו יש קבוצה מאיתנו בשכונה שמתנדבת להסתובב ולחלק פריטים לאנשים שלא יכולים לצאת לבד. אנחנו מאגדים יחד כל כסף שאנחנו יכולים למצוא ומחלקים מזון ופריטים אחרים לקשישים ונכים. אני יודע שנהיגה ממקום למקום מסוכנת, אבל זו הבחירה שלי. אני אולי לא חייל, אבל אני לוחם, ואני אהיה חלק מהניצחון הגדול שלנו".
