ולנטינה

סיפורים מאוקראינה –

"ביום שבו אחרון חבריי עזב בכיתי מרה כל היום. ידעתי שאני לא יכול לעזוב. אמי נכה ולא הייתה דרך להוציא אותה. כשיצאתי לקנות אוכל לאמי ולבני, הייתי צריך ללמוד לנהוג לצד טנקים כדי להגיע למכולת."

יום ההולדת שלי חל ב-23 בפברואר, אז באותו לילה החברים שלי ערכו לי מסיבה ונהנינו כל כך. לא חלמתי שלמחרת בבוקר אתעורר לקולות פצצות. למרות ההתקפות, התארגנתי והלכתי לעבודה באותו יום, כי היו לי כמה פגישות חשובות. עם זאת, ההתקפות רק גברו, והבנתי שאני צריך למצוא מקום בטוח להסתתר.

"כפי שהתברר, הדירה שלי הייתה המקום הבטוח ביותר מבין כל בתי חבריי, ולכן במשך מספר ימים היו לנו 10 אנשים וכלב שוכבים על מזרנים בסלון ובמסדרון. אולם, תוך מספר ימים הבנו שהמלחמה לא תיפסק בקרוב, ואחד אחד חבריי אספו את בני משפחותיהם ונמלטו מהמדינה."

"ביום שבו אחרון חבריי עזב בכיתי מרה כל היום. ידעתי שאני לא יכול לעזוב. אמי נכה ולא הייתה דרך להוציא אותה. כשיצאתי לקנות אוכל לאמי ולבני, הייתי צריך ללמוד לנהוג לצד טנקים כדי להגיע למכולת. כמה פעמים היינו צריכים לברוח מהמכולת בגלל תקיפות אוויריות. הרגשתי כבדות כזו עבור כל הסובבים אותי שלא הכירו את אלוהים ולא היה להם למי לפנות עם הפחד והכאב שלהם. אני, לעומת זאת, יכולתי לבטוח באלוהים שיגן עליי, והייתי אסיר תודה שבמאבק הצלחתי להיות אור לסובבים אותי."

"עכשיו, יש קבוצה שלנו בשכונה שמתנדבת לנסוע ולחלק חפצים לאנשים שלא יכולים לצאת לבד. אנחנו אוספים כל כסף שאנחנו יכולים למצוא ומחלקים אוכל ופריטים אחרים לקשישים ולבעלי מוגבלויות. אני יודעת שנהיגה היא מסוכנת, אבל זו הבחירה שלי. אני אולי לא חייל, אבל אני לוחם, ואהיה חלק מהניצחון הגדול שלנו".