נטליה

כשהתחתנתי עם גבר יהודי בברית המועצות לשעבר, לא היה לי אכפת מהרקע הדתי שלו באותה תקופה. אבל, אחרי שנולדה בתי הבכורה עברתי שינוי פנימי עוצמתי מאוד ונתתי את חיי לאדון. גם לאמי לא היה עניין בדת והיא לא קיבלה את זה יפה. "הייתי מעדיפה שתהפכי לזונה מאשר נוצרייה", היא אמרה לי.

תוך מספר שנים עברנו לישראל עם שני ילדים, וכשהגענו לכאן נולדו לנו עוד ארבעה. בנס הצלחנו לרכוש דירה קטנטנה בהנחה של 92% בזכות מעמדנו כעולים; זה לא היה משהו מפואר, אבל זה היה בית!

תמיד אהבתי לעבוד קשה. אפילו במהלך ההריונות שלי, עבדתי עד היום בו ילדתי - וחודשיים אחרי כל לידה חזרתי לשוק העבודה. עבדתי כפסיכולוגית לילדים צעירים ובצד עשיתי הכל, החל מעבודות במפעל ועד גיהוץ במכבסה. אפילו המשכתי ללמוד והשלמתי תואר גבוה יותר. אבל ברגע שהצגתי את התעודה שלי למקום העבודה שלי, הם שחררו אותי. כנראה שהם לא רצו לשלם לי את התשלום השעתי הנוסף הנדרש כשיש למישהי תואר.

בעלי היה מאוד מוכשר כאמן אך לא היה לו הכשרה פורמלית, כך שלא הייתה לו דרך להרוויח כסף מהמתנות שלו. הוא גם נאבק בדיכאון שהקשה על עבודה יציבה. בימים טובים הוא תמך בי ואפילו עודד אותי ללמוד סיעוד, מה שעשיתי. אחר כך הוא היה נכנס לשפל רגשי והיה הופך לאלים כלפיי וכלפי הילדים. למדתי למבחן הגמר שלי בסיעוד כשהוא התפרץ בזעם על משהו וניפץ לי את המחשב. שכן התקשר למשטרה וזה היה היום האחרון שהיינו ביחד כמשפחה. לעולם לא אסיים את לימודי הסיעוד שלי.

המשכתי לגדל את הילדים לבד והוא לא עמד בתשלומי המזונות. למרות שהיינו צריכים כסף, הקפדתי לעבוד רק בעבודות עם שעות גמישות שבהן הייתי חופשי לעזוב ולהיות עם הילדים שלי כשהם היו צריכים אותי. עבודה קשה השתלמה ואני זוכר שהסתכלתי בחשבון הבנק שלי וראיתי שבסוף החודש הייתי 2,000 שקלים (650 דולר) בפלוס!

זה היה רגע יפהפה שנמשך בערך כל כך הרבה זמן. זה הרגיש כאילו ברגע הבא השכנים שלי מהדירה למטה קראו לי למטה כדי להראות לי נזילה בתקרה שלהם.

הבאתי אינסטלטור כדי לחפש את מקור הדליפה. הוא התחיל לחרוט בקיר כדי למצוא את צינורות המים. הבניין בו אנו גרים נבנה לפני יותר מ-50 שנה - כאשר צינורות מים היו עשויים מתכת. הוא מצא את הדליפה במהירות, אך הראה לי, בעודו ממשיך לחרוט לאורך הצינור המוטמע בקיר הבטון, שצינורות המתכת שבירים כמו חרס.

"תצטרכו להחליף את כל הצינור עד למטבח, אחרת פשוט תשלמו הרבה עכשיו ותמצאו נזילה חדשה בעוד כמה חודשים", הוא הסביר.

הוא היה מתנה משמיים בכל הנוגע לאינסטלטורים. טוב, ישר - והוא האמין לי כשהבטחתי שאמצא דרך לשלם לו. נתתי לו את 2,000 השקלים שלי כדי להתחיל, אבל הוא המשיך לעבוד יפה גם אחרי שהסכום הזה נגמר.

כל חוויית ה"שיפוץ" הייתה מסע של אמונה, כשהייתי יוצא החוצה ומתפלל לעזרה ונתקל בחבר שולף כסף מכספומט. "אני יכול ללוות כסף ולהחזיר לך תוך כמה חודשים?" "ברור!" הם היו עונים, ואני הייתי רץ חזרה עם כסף לדירה. האינסטלטור (שידע שאין לי כסף) היה פשוט בוהה בי ומנסה להבין איך אני ממשיך להוציא הרבה כסף.

זה היה מוזר לי. גיליתי שחברים שלי, שבקושי הצליחו להרוויח כסף, היו מוכנים לתת לי מאות שקלים כשביקשתי עזרה (הבטחתי לעבוד ולהחזיר, אבל בסוף רוב החברים שלי לא נתנו לי להחזיר להם). היו לי חברים אחרים שהיו במצב כלכלי טוב יותר, והם לא היו כל כך להוטים לעזור. "אולי מחר, בפעם אחרת..." תמיד הייתה להם סיבה למה הם לא יכלו לעזור באותו רגע.

כשהסכומים פה ושם לא הגיעו לרמה הנכונה, המנהיגים בקהילה שלי סיפרו לי על "אני עומד עם ישראל". אז הצלחתי לשלם את הסכום שהייתי חייב לאינסטלטור ולסיים את סאגת דליפות המים. אני לא רק אסיר תודה על העזרה שקיבלתי מ-ISWI, אלא שאני אוהב שאלוהים ענה לתפילותיי דרך עמו. הוא קירב אותנו יחד - אתם כארגון שמחפש לעזור למאמינים ואני כמאמין שצועק לאלוהים לעזרה.