שבעה סיפורים בשנה של רעב ושפע

ולנטין

בשנת 2006, אני ושותפי העסקי פתחנו יחד מוסך לתיקון רכב. בסביבות 2014 הדברים הלכו רע ובן זוגי נטש את העסק. הסתכלתי על ערימת החשבונות שהוא השאיר לי וידעתי שאצטרך לבחור בין לברוח מהכל או להתמודד עם ההר הזה באמונה.

הייתי כומר משנה באותה תקופה, וכששיתפתי את הקושי שלי עם הכומר הראשי, הוא סיפר לי על "אני עומד עם ישראל". כשביקשנו עזרה, לא רציתי לבקש מהם לשלם את חובותיי, כי הרגשתי שזו האחריות שלי. ביקשתי מהם לעזור לדאוג לצורכי משפחתי, בזמן שאני מוסר את רווחי החנות כדי לכסות את החובות. אבל ISWI חשבו אפילו מעבר לצרכים המיידיים שלנו. הם רצו לראות אותי מצליח בטווח הארוך. אז הם שלחו לי יועץ פיננסי שעזר לי לתקצב את העסק שלי ואת חיי המשפחה. היו כמה חודשים שבהם לא ידעתי מה אשתי וילדיי היו אוכלים אם ISWI לא היו עוזרים לנו.

ביליתי כמעט שש שנים בהחזר כספי ובבנייה מחדש של העסק, ואפילו עם שנה קשה כמו זו, אנחנו מצליחים! בידיעה שנקראנו לעשות הכל כאילו היה למען ה', אני קונה רק חלקים איכותיים ובניתי מוניטין של מצוינות ויושרה עבור החנות שלנו. אני יכול להסתכל אחורה עכשיו על התקופה הקשה הזו ולראות שזה עשה לי רק טוב כאב, בעל, איש עסקים וכומר. ואני אסיר תודה על התפקיד ש-ISWI מילאה בעזרה לי להגיע לכאן.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!

דימיטרי

גדלתי במשפחת אמנים ברוסיה. אמי הייתה שחקנית תיאטרון. אבי התחיל כצייר ואז גילה שהוא טוב מאוד בקרמיקה. הוא היה כל כך טוב, למעשה, שהוא פתח מפעל קרמיקה משלו. הצטרפתי לאבי בניהול המפעל במשך כמה שנים עד שכבר לא יכולתי לעמוד בפני הרצון שבתוכי לעבור לישראל.

אחי שמח לקחת על עצמו את תפקידי במפעל, אז הרגשתי שהעסק של אבי בידיים טובות.

זמן קצר לאחר שהגעתי פגשתי והתחתנתי עם אשת חלומותיי. שנינו הסכמנו שאנחנו רוצים הרבה ילדים, ולכן התחלתי לעבוד לקראת מקום של איתנות כלכלית. פתחתי סדנת קרמיקה בישראל, אבל הכללים, התרבות והשוק כל כך שונים בישראל, שהעסק נכשל כישלון חרוץ.

ביליתי את השנים הבאות בעבודה עבור חברות אמנות שונות, כמו גם בבית הספר לאמנות המפורסם ביותר בישראל, בצלאל (הנקרא על שם האומן שעיצב את ארון הברית). למדתי הרבה על העסק ויצרתי חברויות וקשרים רבים בתחום. אחר כך ניסיתי שוב.

בשנה הראשונה בקושי רווחתי. אין לי מושג איך בכלל שרדנו את השנה הזו, אבל המשכתי עם זה. ידעתי שעם משפחה גדולה שעדיין גדלה, לעולם לא אוכל להרשות לעצמי להאכיל את המשפחה שלי בלי לנהל עסק משלי.

בשנה השנייה, העסק שלי התחיל לצמוח והמשפחה שלנו המשיכה לגדול. ב-20 שנות נישואינו, אשתי ואני הבאנו לעולם 13 ילדים מדהימים.

ככל שהעסק התבסס יותר, הזמנות חוזרות הגיעו ויכולנו להסתמך על זרם הכנסה קבוע. עם זאת, כאשר הקורונה פרצה השנה, הכל נעצר בפתאומיות. חנויות לא יכלו להיפתח למכירת המוצרים שלנו ומסעדות לא יכלו להגיש ארוחות על הצלחות שלנו.

אבל עדיין היינו צריכים להמשיך להאכיל את ילדינו, ולכסות את העלויות הבסיסיות של העסק.

אנו מלמדים את ילדינו שבלי אלוהים אין מטרה או משמעות במה שאנו עושים. המוטו המשפחתי שלנו הוא מיהושע, "אני וביתי נעבוד את ה'". בין אם ילדינו לומדים חשבון, מבשלים ארוחה, מנגנים שיר או מכינים כוס קרמיקה, משפחתנו עושה הכל כדי לפאר את אלוהים. תמיד האמנו שהוא דואג גם לציפורים קטנות וגם למשפחות גדולות.

לא פנינו לארגון I Stand with Israel; הם מצאו אותנו. רגע לפני החגים בסתיו הקרוב, כשנאמר לנו שנצטרך לסגור את העסקים שלנו כמעט חודש, נציגי ISWI הגיעו לסדנה שלי ומסרו לי צ'ק כדי לעזור לטפל במשפחתי. זה עזר כל כך! ואיזה שיעור מוחשי לחלוק את עזרתו של אלוהים עם ילדינו.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!

לודמילה

לודמילה תמיד הייתה טיפוס חברתי רציני. אפילו בגיל 82, היא ידועה כ"חיית המסיבה" בבית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת כיום.

לודמילה נולדה באוקראינה רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. ככל שהאיום על היהודים גבר, אמה וסבתה נמלטו איתה לברית המועצות. הן חזרו כדי לבנות מחדש את חייהם באוקראינה לאחר תום המלחמה. לודמילה סיימה את לימודיה ועבדה כמנהלת. עם זאת, היא גילתה במהרה כמה היא נהנית לעבוד עם אנשים ובילתה את 37 השנים הבאות במכירות מסחריות. שנים אלו, כמובן, כללו גם נישואים וגידול שני ילדים. שנים לאחר מכן, לאחר שילדיה גדלו והחלו לגדל משפחות משלהם, בעלה נפטר.

שנה אחת, כשחגגו חג במרכז קהילתי יהודי, הם שמעו על סוכנות המסייעת ליהודים לעלות לישראל. שני ילדיה החליטו לעבור עם משפחותיהם, ולמרות שהיא כבר בת 70, לא היה שום סיכוי שלודמילה תפספסו את הזכות לראות את נכדיה גדלים בארץ הקודש. לאחר שהתבססו, בנה מצא עבודה בתחום הייצור ובתה קיבלה עבודה כאחות בבית החולים.

למרות שפרשה לגמלאות והחלה לחוות מחלות פיזיות שמגיעות עם הגיל, לודמילה המשיכה להיות מעורבת במשפחתה. זאת, כמובן, עד שפרץ מגפת הקורונה וכולם נצטוו להיכנס לבידוד ביתי. בגיל 82, החיים לבד בבית התגלו כקשים, אך דווקא כאשר לודמילה התגלתה בקיץ האחרון על רצפת דירתה חמש שעות לאחר נפילה נוראית, שני ילדיה ידעו שעליהם למצוא עבורה אלטרנטיבה - ומהר. מצבה הרפואי של לודמילה הלך והחמיר, אך שלל כתבות החדשות בישראל על הטיפול הנורא שמקבלים קשישים במקומות כאלה הותירו את ילדיה אובדי עצות לגבי את מי יוכלו להפקיד בידי האישה שנתנה להם חיים.

עם הרקע שלה בתחום הרפואי, בתה של לודמילה הצליחה למצוא מוסד שעונה על כל דרישותיהם למומחיות רפואית וטיפול אישי. עם זאת, גם אם היא ואחיה ישתפו את כל כספם יחד, הם יכלו לכסות רק כמחצית מהעלויות הראשוניות כדי לקבל אותה. כאשר הכומר שלהם גילה את הדילמה שלהם, הוא סיפר להם על משימת "אני עומד עם ישראל" לדאוג לצורכי המאמינים בישראל. לפני סוף הקיץ, ISWI אישרה את מלוא הסכום המבוקש ולודמילה הועברה לביתה החדש. היא שם כבר חמישה חודשים והצוות פשוט לא יכול לקבל מספיק מהאישה הזו שהם מכנים "אור בהיר". יפה לראות את נאמנותו של אלוהים, שהייתה כה ניכרת למלך דוד, בדיוק כפי שהיא ניכרת היום. "נער הייתי ועתה זקנתי ולא ראיתי צדיק נטוש..." תהילים ל"ז, 25.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!

רוסלן ויעל

אני גר בישראל מאז שנשמתי את נשימתי הראשונה. רוסלן הגיע כעשור לאחר מכן, בגיל 12, כאשר משפחתו עלתה מאזרבייג'ן. נפגשנו כילדים, כששתי המשפחות שלנו למדו בקהילת מלך הכבוד. תוך שנתיים מהגעתנו לישראל, רוסלן הצטרף לצוות התפילה ושירת שם ב-15 השנים האחרונות. הצטרפתי לתפילת הנוער כנער ואני ממשיך לשרת את קבוצת הנוער גם עכשיו.

בזמן שרוסלן היה בצבא, הוא ואני התחלנו לחזר, וזמן קצר לאחר שחרורו התחתנו. זה היה לפני שבע שנים. התחלנו את חיי הנישואין המשותפים שלנו בשכירת דירה קטנה וציורית, בדיוק כמו רוב הזוגות הצעירים הישראלים. רוסלן קיבל עבודה בחברת אלקטרוניקה לייצור רכיבי מחשב. בינתיים, פיתחתי קהל לקוחות לעסק העוגות המותאם אישית שלי. תינוק מספר אחת הגיע והכל התנהל כמתוכנן.

התוכנית הייתה לעבוד קשה ולחסוך כדי שנוכל יום אחד להיות הבעלים של דירה משלנו - ואולי אפילו יום אחד, של עסק משלנו. זוהי תוכנית שאפתנית עבור זוגות צעירים, שכן תשלום מקדמה עבור דירה בישראל יכול להיות גבוה כמו עלות של דירה שלמה במדינות אחרות. מתוך הכרה במכשול המונומנטלי הזה עבור משפחות צעירות, הממשלה הקימה תוכנית המחייבת קבלנים לתמחר מספר דירות בכל בניין חדש במחיר מוזל ולאחר מכן להגרל הגרלה מתוך עשרות אלפי השמות שהוגשו.

ברור שרוסלן ואני לא יכולנו להבטיח שנהיה בין אלה שנבחרו לכך, אבל היינו נחושים להיות מוכנים ליום שיגיע. אפילו במחיר מוזל, הדרך היחידה שנוכל לחסוך מספיק למקדמה תהיה לחיות מחלקיק מהכנסתנו. ההורים שלי תמכו מאוד בחלום שלנו והסכימו לאפשר לנו לעבור לגור איתם כדי שנוכל להפריש כל שקל נוסף לקראת יום אחד שנוכל לגדל את ילדינו במקום שנוכל לקרוא לו בית לצמיתות.

בערך כשהגיעה שנת 2020, נראה היה שכל הטוב והרע קרו בו זמנית. ראשית, גילינו שאנחנו בהריון לילד השני שלנו! בערך באותו זמן, רוסלן קיבל קיצוצים במקום עבודתו והוא איבד את עבודתו. ואז - קיבלנו את השיחה שהודיעה לנו שהשמות שלנו הוגשו! היו לנו שבועיים לחתום על דירה בפרויקט בנייה חדש - בדיוק בשכונה שביקשנו!

מה שהיה אמור להיות אירוע משמח - ההזדמנות החד פעמית שחיכינו לה - לא יכול היה להגיע בזמן גרוע יותר. ובכל זאת, רוסלן הצליח למצוא עבודה אחרת וחתמנו באמונה שנמצא דרך להרוויח את יתרת הסכום למקדמה עד המועד האחרון. ואז הקורונה פרצה. החודשים היקרים האלה לפני שנולד תינוקנו השני אבדו בסגרים, ושישה חודשים לאחר מכן ישראל עדיין ניסתה להבין איך להתמודד עם המשבר. הזמן אוזל לנו.

כמה חברים בקהילה שלנו סיפרו לי איך עזרתי להם בעבר בתוכנית "אני עומדת עם ישראל" ועודדו אותנו להגיש מועמדות. כל השנה הזו הייתה כל כך קשה עבור אנשים, זה נראה כמו זמן מוזר להגיש בקשה לעזרה בקניית דירה. אבל אפילו בתקופות קשות, החיים ממשיכים להתקדם, משפחות ממשיכות לגדול והחלטות חשובות לעתיד צריכות להתקבל עכשיו. אנחנו כל כך אסירי תודה ש-ISWI יכלו ומוכנים לעזור לנו במשהו שמשמעותו כל כך גדולה עבורנו כמשפחה. זה מדהים להיות עדים לרגע שבו עשית כל מה שיכולת ופתאום אלוהים שם ומחכה בסוף כדי לפצות על הפער.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!

גדעון וסוזי*

בכפר קטן ליד הגבול המצרי גרה משפחה עם חמישה ילדים. גדעון, האב, נולד וגדל בקיבוץ בצפון ישראל. בשלב מסוים לאחר הצבא, רוב הישראלים עוזבים את המדינה לכמה חודשים כדי לנשום קצת אוויר צח לפני שהם מתיישבים ללימודים או לעבודה. הודו היא מקום מועדף על ישראלים בעיקר משום שהיא נגישה לחיילים שזה עתה קיבלו את שכר הלימוד שלהם בסך 100 דולר לחודש עבור שנתיים-שלוש של שירות.

גם גדעון בחר בהודו. שם הוא פגש שני אנשים שישנו את חייו לנצח - סוזי, אשתו לעתיד, וישוע, מושיע הנצחי.

גדעון חזר לישראל עם סוזי כשהיה אדם שונה, והם עברו לצפון ישראל, ליד הכנרת, מכיוון שהוא היה דייג. בערך בזמן שנולד בנם השלישי, הם הרגישו שאלוהים קורא להם מירוק הגולן השופע להיות עדות חיה בחולות הצחיחים של מדבר הנגב.

למגורים באמצע שום מקום יש יתרונות, שכן יוקר המחיה נמוך מאוד. החיסרון הגדול ביותר היה שהכפר כל כך כפרי שאין בו בית ספר ראוי. אז במשך 12 שנים סוזי לימדה בבית בעוד גדעון הדריכה סיורים במדבר ועבדה באבטחה.

לפני שלוש שנים, עם זאת, הם גילו שאחד מילדיהם זקוק לחינוך מיוחד והמקום היחיד שהיה זמין היה פנימייה באזור ירושלים, המרוחקת כמה שעות נסיעה משם. בשלב זה, שני הילדים הגדולים ביותר היו בגיל צבא, ולכן סוזי החלה לעבוד בחקלאות כדי לעזור לכסות את עלות הפנימייה. חקלאות היא עבודה גוזלת כל, מה שמשמעותו כמובן שלא תוכל עוד לחנך את שני הילדים האחרים בבית. למרות שבית הספר ה"ראוי" היחיד באזור היה בית ספר פרטי, זה היה בר ביצוע. התיירות בישראל רק צמחה בשנים האחרונות, וכל עוד קוני היבולים הרגילים המשיכו לקנות, הם יכלו להרשות זאת לעצמם. כל שנה אחרת, ושני המקצועות האלה היו אמורים להיות בסדר. אבל 2020 היא לא כל שנה אחרת ותשלומי הלימודים היו פתאום מכריעים.

ISWI אישרה את בקשתו של הכומר שלהם לסייע בכיסוי עלות חינוך ילדיהם והם כתבו לנו כדי לחלוק את תודתם העצומה. אבל אנחנו היינו אלה שנשארנו מחייכים כשראינו כיצד אלוהים דואג לדברים שחשובים לעמו כאשר הם עסוקים בדאגה לדברים שחשובים לו.

*השמות שונו לשמירה על פרטיות המשפחה.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!

אריאל ויעל

יעל ואני כבר היינו נשואים ביום שראיתי את התמונה החזותית הזו במוחי של עצמנו וילדינו חיים בישראל. סיפרתי ליעל על כך והיא התבאסה. אולי אמריקה, היא אמרה, אבל ישראל לא באה בחשבון. עם זאת, ככל שחלפה שנה ולא זזנו דירה, הרגשתי יותר ויותר ריקנות מבפנים.

יעל הסכימה לבסוף להתחיל בתהליך ההגירה, הדורש כמות עצומה של ניירת. אולי לדעתה, זו הייתה משימה כה מרתיעה שרק מעשה עלי אדמות היה מביא אותה לפועל. ברוסיה, קשה למצוא מסמכים מקוריים המוכיחים שורשים יהודיים, במיוחד לאחר האסון של מלחמת העולם השנייה וקריסת ברית המועצות. זו הסיבה ששגרירות ישראל בבלארוס נדהמה כשהראיתי לו את המסמכים המקוריים שלנו שנמצאו עמוק בארכיון של הק.ג.ב.

הייתי אתאיסט חלק ניכר מחיי, אבל זמן קצר לאחר שהגעתי, דברים השתנו עבורי. לפני שהגעתי לישראל ביליתי 20 שנה בעיצוב גרפי. אבל כשהגענו לישראל, סיימתי לשבת ליד שולחן. רציתי להיות אור במקום שבו זה יהיה חשוב.

אילת היא העיר הדרומית ביותר בישראל - על שפת ים סוף, בין הגבול המצרי לירדני. ראיתי שבאילת נוכל להיות גם אור רוחני, לשרת אנשים - וגם להיות מדריכי טיולים במדבר ולעזור לחבר תיירים לישראל בצורה ייחודית. פחות אתרים קדושים - יותר ארץ הקודש.

אני עומד עם ישראל ושילמתי עבור ההכשרה שלי והעסק שלנו שגשג. ההערכה היא ש-80-90% מכלכלת אילת קשורה ישירות לתיירות. אבל אז, כשהקורונה פרצה, כל העיר שלנו קפאה מלכת. אנחנו יודעים שהארץ הזו תהיה לנצח מקום שימשוך אנשים מכל העולם. ההיסטוריה כאן פשוט עשירה מכדי להתעלם ממנה.

בינתיים, ISWI הייתה שם כדי לעזור לנו להחזיק מעמד כלכלית, וזה אומר שאנחנו עדיין מסוגלים לשרת את המקומיים בתקופה זו של מאבק שנראה אינסופי. זה כנראה ייקח קצת זמן, אבל כשיגיע הזמן, אנחנו מתכננים להיות מוכנים ומחכים להראות שוב לאנשים בינלאומיים מה הופך את הארץ הזו לכל כך מיוחדת עבור זה שברא את היקום.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!

גדליה

רוב בני משפחתי נספו בשואה. אלה ששרדו גילו שהאחרים בחיים רק לאחר שעלו לישראל בנפרד. זו הייתה שנת 1957, והייתי ילד בן שמונה כשהורי עלו לישראל. לאבי תמיד היה קול דיבור נהדר, אפילו כשהוא דיבר עברית כשפה שנייה. זמן קצר לאחר שהגיע לישראל הוא נשכר לקרוא טקסטים ברדיו "קול ישראל" ועבד שם במשך 40 שנה. למרות שמשפחתי שרדה, השואה הותירה צלקות קבועות, כך שחיי הילדות בבית שלנו לא היו סיפור כל כך טוב. ביליתי את רוב שנות העשרה שלי לבד - כאתאיסט הייתי משוכנע שתמיד אהיה לבד. כשגויסתי לצבא, שירתתי שלוש שנים בחיל האוויר ולאחר מכן המשכתי לעבוד במשרד הביטחון במשך 20 השנים הבאות. זוהי הגרסה הקצרה. יש עוד הרבה בסיפור הזה, ועשו סרט על חיי לפני כמה שנים.

עזבתי את משרד הביטחון כדי להיות בעל עסק ופתחתי פאב. לרוע המזל, התקשיתי להתמודד עם אלכוהול, כך שבחירת העסק שלי לא התאימה לי בצורה הטובה ביותר. בשלב מסוים מישהו סיפר לי על ישוע וחיבקתי אותו לחלוטין. השתניתי כל כך מהר שמשפחתי השתכנעה שאני משתמש בסמים. הייתי מחייך, רוקד בבית - וחולק את הבשורה הטובה - הבשורה הטובה ביותר ששמעתי אי פעם לאנשים ברחוב. המשפחה שלי, שנשארה איתי במהלך האלכוהוליזם שלי, הפכה עוינת כשלא יכלה להסביר את שמחתי הפתאומית. עם זאת, אחד אחד, כל משפחתי חוותה וקיבלה את ישוע כמשיח שלה.

בסופו של דבר פתחתי בית קפה. הוא היה כל כך מצליח שפתחתי בית שני. ואז, בתחילת שנות ה-2000, פרצה האינתיפאדה והדברים הסתבכו. פיגועי טרור כוונו למסעדות ואוטובוסים והם שיתקו עסקים רבים. איבדנו הכל, אפילו את הבית שלנו. למרבה המזל, בשלב זה אשתי כבר תמכה בי ושנינו הרגשנו מהאל לעבור צפונה ולשרת בקהילה על הר הכרמל. מצאנו בית קטן וציורי בכפר דרוזי שהיה במרחק הליכה מהקהילה, ונשכרתי לנהל את בית הקפה שלהם. זה היה התרחיש הטוב ביותר עבורי - חיים פשוטים שבהם אוכל גם ליהנות מניהול בית הקפה וגם ההצלחה שלי תברך את מלכות האלוהים.

בשנה שעברה הרופאים גילו שיש לי סרטן בשלב שעדיין ניתן לטיפול. החדשות הטובות היו שבית החולים הטוב ביותר בארץ עבור סוג הטיפול שהייתי זקוק לו היה קרוב אלינו בחיפה. החדשות הרעות היו שזה עדיין היה במרחק נסיעה של 40 דקות מהכפר שלנו, ומכיוון שכל חיינו היו סגורים בכפר הדרוזי הזה, לא הייתה לנו מכונית כבר שנים. בתי יכלה להסיע אותי הלוך ושוב לטיפולים, אבל ככל שהם התקדמו, התחלתי לחוות תגובות קשות שדרשו ביקורים תכופים במקרי חירום בבית החולים.

"תצטרכי לעבור קרוב יותר לבית החולים", הם אמרו לי. אני לא רציתי. אהבתי את הכפר שלנו, את החנויות, את השכנים. הכרנו את כולם וכולם הכירו אותנו. מעבר לעיר גדולה כמו חיפה, שבה משלמים כפליים כדי לחיות כנקודה קטנה בין רבים, לא קסם לי בכלל. אבל הרופאים אמרו לי שיש תקווה אם אסיים את הטיפולים, ושהמעבר יהיה זמני. סיפרתי להנהגת הקהילה שלנו על הדילמה שלנו והם תמכו ברעיון המעבר. הם הכירו בקרן שיכולה לעזור לנו לכסות את העלויות הנוספות של מעבר קרוב יותר לבית החולים, ואז הם יצרו קשר . תוך שבועות בקשתנו אושרה והנה אני כאן, רק שבע דקות מהמקום שבו אני מקבל את הטיפולים שלי. התוצאות, עד כה, היו מעודדות מאוד ואני אופטימי שאעבור את זה ואראה את הנכדים שלי מביאים לעולם את הדור הבא של המאמינים בשושלת המשפחה שלנו.

אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!