סיפורים מאוקראינה

לראשונה מזה שנתיים, מתרחש אירוע על הבמה העולמית שהחליף את כותרות המגפה. מעצמה עולמית נקטה בפעולה צבאית נגד מדינה אחרת בכוונה לכבוש אותה - וכולם צופים לראות מה שאר העולם יעשה בנידון. המספרים העצומים של פצצות, פצועים ואובדנים גדלים עם כל מתקפה, אך שום דבר לא מחייה את המספרים והעובדות הקרות יותר מסיפורים אמיתיים של אלו שחווים את הזוועה הזו.

תוכלו למצוא רקע היסטורי על הסכסוך במאמר הנלווה לגיליון זה. עם זאת, מכיוון שלכמה מעובדי מעוז שלנו בישראל יש חברים ובני משפחה באזורים שנפגעו, רצינו לשתף אתכם רק בכמה מסיפורים ממקור ראשון.

אם אתם עוקבים אחר עבודתו של מעוז כבר יותר משנתיים, סביר להניח שנהניתם לראות כמה מהתמונות היפות שצילמנו של האנשים שמעוז הצליח לשרת בפרויקטים שונים. תמונות אלו צולמו על ידי יוני שעלה לישראל מאוקראינה. מאז יוני עבר לתחום עבודה אחר, אך הוא שומר על קשר הדוק עם חברי הצוות שלנו.

אחותו הגדולה של יוני, אלונה, הייתה הראשונה שעברה לישראל שנים לפני שיוני היה מבוגר מספיק כדי לעשות את הצעדים בעצמו. מדי פעם, אלונה הייתה חוזרת לבקר חברים ובני משפחה באוקראינה, ובאחד מאותם ביקורים היא פגשה בחור צעיר בשם רומא. רומא ואלונה נישאו בסופו של דבר והחלו לבנות משפחה בישראל. עם זאת, מדינת היהודים אינה מקום קל לגדל בו משפחה צעירה - במיוחד כמאמינים.

כאשר שמעו הוריה של אלונה על הקשיים שלהם, הם הציעו להם את ההזדמנות לחזור לאוקראינה, לגור בביתם ולהיות מוקפים בקהילה מאמינה. היה להם עסק מקוון שהם יכלו לנהל מכל מקום - והכנסתם תתרחב עוד יותר לכלכלה האוקראינית. וכך, בשנת 2019, בתקווה שיוכלו לפרנס את משפחתם ולגדל את ילדיהם בבית ספר מאמין איכותי, הם החליטו לחזור עם משפחתם לאוקראינה.

אפילו דרך הקשיים של המגפה, העסק שלהם שגשג. הם מצאו כוח רב בקהילה המאמינה סביבם, פתחו חנות קטנה למכירת מרכולתם ונשאר להם מספיק כסף כדי לשלוח את ילדיהם לפעילויות אחר הצהריים. החיים היפים האלה נעצרו בפתאומיות ביום בו התעוררו למה שנשמע כמו רעם רחוק.

"אף אחד לא באמת האמין שרוסיה תפלוש, אבל ב-24 בפברואר, כשבשעה 5:00 בבוקר שמענו פיצוצים מרחוק, ידענו בדיוק מה זה אומר. רוסיה פלשה", שיתפה אלונה. "הילדים פחדו אבל הבומים היו במרחק רב, אז הפעלנו את החדשות כדי לנסות לקבל כמה שיותר פרטים על המצב מבחינת האזורים המסוכנים. לקח לנו רק כמה שעות להבין שאנחנו צריכים לעזוב - ושסביר להניח שנעדר לפחות שנה. לקח לנו עוד כמה שעות לארוז את מה שיכולנו להכניס לכמה מזוודות בידיעה שאולי לעולם לא נראה את הבית הזה שוב".

"בסך הכל, בילינו שבוע בדרכים עם ארבעת ילדינו, חצינו את הכביש למולדובה ובסופו של דבר לרומניה, שם קנינו כרטיסים לישראל. עד שהגענו לתל אביב, לתוכנית " אני עומד עם ישראל " של מעוז כבר היו כספים מוכנים לרכישת אוכל ובגדים לילדים, ואפילו הצליחו להשיג לנו מזרנים טובים מפרויקט יוסף כדי לשים על רצפת דירת החדר של יוני, בה התגוררנו. עכשיו אנחנו מתחילים בתהליך של מציאת מקום מגורים קבוע יותר, ואז רישום הילדים לבתי ספר חדשים ומציאת עבודה. קשה לא לדעת כמה זמן נהיה כאן - שנה? שלוש שנים? האם פשוט נשארים? אבל כרגע, זה רק יום אחד בכל פעם."

עם הגעתו לישראל ניסה רומא ליצור קשר עם משפחתו באוקראינה. במשך שלושה ימים הוא לא שמע דבר מאחותו, טטיאנה, מבעלה, מישה (שמותיהם בדויים), ומשני ילדיהם. כפי שהתברר, המשפחה הסתתרה במרתף ביתם ללא מים, חשמל או קליטה סלולרית. כשהבין שהם צריכים למצוא דרך להימלט מכפרם, יצא מישה לחפש עזרה. הוא היה זקוק למישהו עם רכב שיוכל להסיע אותם אל מחוץ לאזור הסכנה. הלילה ירד ומישה לא חזר. שלושה ימים לאחר מכן קיבלה טטיאנה הודעה שמישה שהכיר אותו מצאה אותו. היא מעולם לא זכתה לראות את גופתו, אך הם הביאו את בגדיו כדי שתזהה.