להילחם עד הסוף

דוד נולד הבכור מבין שישה ילדים. הוריו, חיים ומרים רטנר, עלו מאוקראינה לישראל בשנת 2005, כשהיה דוד בן שנתיים וחצי. בני הזוג רטנר לא היו מאמינים באותה תקופה. חיים חווה משבר קשה כאשר אחיו נהרג בלחימה בצבא הרוסי באפגניסטן. אז החל חיים לחפש אמת ומטרה - לתהות האם יש באמת חיים אחרי העולם הזה.

חיים התחיל לקרוא בתנ"ך. באותו קיץ הוא יצא לקמפינג עם כמה מחבריו. כל חבריו הלכו לישון, אבל הוא עמד סביב המדורה והביט בכוכבים. לפתע, הוא הרגיש קול מדבר עמוק בתוכו, "כל עם ישראל ייושע!"

חיים שמע מחברים נוצרים שכל העם היהודי אמור לחזור לישראל. הצהרה זו הרגישה כמו גורל, ולכן חיים חזר הביתה ואמר למרים שהוא מאמין שמשפחתם צריכה לעבור למולדתם העתיקה. בזמן שהם התכוננו לעלות לישראל, חבר סיפר להם שהוא מכיר משפחה בעיר אשדוד שעשויה לעזור להם להתיישב.

עם הגעתם, הזמינה המשפחה הישראלית את חיים ומרים לשהות איתם במשך שבועיים עד שימצאו את מקומם. במהלך שהותם, המשפחה, שהייתה מאמינה יהודית ולוחמת תפילה אמיתית, הזמינה את משפחת רטנר לבקר בקהילת המשיח בית הלל בראשות הכומר ישראל פוכטר. עד מהרה הם קיבלו את ישוע, וגידלו את ילדיהם בקהילה זו. דוד יהפוך לחבר הכי טוב של גיא, בנו של הכומר ישראל.

דוד מצטרף לצבא

מגיל צעיר, דוד היה הרפתקן מאוד ולעתים קרובות הסתבך בצרות! אבל הוא אהב ספורט ותמיד היו לו חברים מרקעים חילוניים, דתיים ואתניים שונים. הוא מעולם לא פחד להראות להם שהוא מאמין משיחי. הוא מעולם לא פחד משום דבר.

בקיץ 2021 גויס דוד לצה"ל והוסמך ליחידת גולני. הוריו ידעו שזו לא סתם יחידת לוחמים. אפילו מבין הנבחרים, לא כולם הצליחו להשלים את הכשרתו של גולני. זוהי יחידה תובענית מבחינה נפשית ופיזית - יחידה יוקרתית בישראל. בכל סכסוך גדול, הגולנים הם קו הלחימה הקדמי.

"אל תלך!" אמרה מרים לבנה בהתחלה. אבל הוא ענה לה, "אמא, או שאני אלך לכוח הלוחם הזה, או שאני לא אלך בכלל. אני לא יכול לשרת בדרגה בינונית."

"במהלך הכשרתו, דוד לא התלונן, ושמר את מחשבותיו לעצמו. אבל מרים וחיים יכלו לראות ששירותו אכן היה קשה לו מאוד, פיזית ורוחנית."

"צפינו והתפללנו מההתחלה", אמרו הוריו, "אבל זה השפיע על אמונתו. כשהוא היה מסוגל לחזור הביתה, בערך פעם בחודש, הוא בעצם הפסיק ללכת לקהילה שלנו, למרות שהמשיך להיות בקשר עם חבריו המשיחיים". כשהוריו העלו את הנושא, דוד ענה, "אני צריך למצוא את אלוהים בדרכי שלי. אני במסע שלי לחפש את אלוהים בעצמי".

כחייל, דוד היה מעורב בפעולות צבאיות רבות וקשות בגדה המערבית, בלבנון וגם במזרח ירושלים, ונלחם נגד טרוריסטים.

ובכל זאת, במהלך תקופה זו, עדיין הייתה לו רגישות רוחנית וקשר עם הוריו, כי לעתים קרובות היה מתקשר ושואל, "אמא, התפללת עליי עכשיו?" והתשובה הייתה, "כן!" הם התפללו!

זו לא הייתה סתם סנסציה. דוד זכה לניסים רבים מאלוהי אבותיו. פעם אחת, הוא השתתף במבצע בגדה המערבית ושלח הודעה הביתה: "התפללו בעדי". כל המשפחה החלה להתפלל. במהלך אותו מבצע ממש, דוד וחבריו החיילים בקושי עברו חומה כשהיא התפוצצה! שתי שניות קודם לכן, הוא היה אמור להיות מת.

תפילות הוריו של דוד היו נלהבות. "התפללנו ללא הרף כי ידענו שיום אחד הוא יחזור לאלוהים." ואכן, כשהיה מסוגל לחזור פעם בחודש לסוף שבוע, הוא התחיל שוב להגיע לקהילתו.

סעו לגן עדן

בסוף שבוע אחד באמצע ספטמבר, ביקש דוד מאמו שתסיע אותו חזרה לבסיס הצבאי שלו ליד קיבוץ נחל עוז. בזמן הנסיעה לשם, הוא החל לדבר על דברים רוחניים.

הוא אמר לאימו, "אחד החברים שלי מחפש את אלוהים, אבל הוא לא מבין את ישוע. אז בבקשה התפללי בשבילו; הוא צריך עזרה." מרים אמרה, "את צריכה קודם כל את הנס שלך; את צריכה לחזור לאלוהים בעצמך."

דוד חייך, "אני כבר לא צריך נס, אמא. אני כבר עוקב אחר ישוע. הוא אלוהים! עכשיו אני יודע ומאמין בעצמי ואני אלך אחר ישוע."

מרים נזכרת, "לא אשכח את עיניו; הוא הביט מהחלון בעיניו הכחולות ואמר, 'אמא, תראי כמה יפים השמיים שלנו!' הוא הוסיף, 'תודה לכן, על שהן הורים כל כך טובים'. אחר כך הוא אמר, 'אתן אף פעם לא מתלוננות. אני רוצה להיות כמוכן. אני רוצה להתחתן, ואני רוצה שהמשפחה שלי תהיה חלק מהקהילה, ואני רוצה לחיות כמוכן'".

מרים המשיכה, "הוא לא היה מדבר ככה בדרך כלל. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר ככה איתי."

מרים מעולם לא ראתה את החלק הזה של ישראל, אז כשהגיעו לבסיס הצבאי ליד קיבוץ נחל עוז, היא אמרה לדוד, "כל כך יפה כאן! כמו בגן עדן, גן עדן!"

"הכל היה ירוק ויפה מאוד. אבל שמתי לב שהבסיס שלו היה ממש על גבול עזה. אז כשהסתכלתי על חומת הבסיס הצבאי, אמרתי, 'אתם באמת על הגבול!'"

"הוא ענה, 'אמא, כל לילה קורה כאן משהו. הם מנסים לפרוץ פנימה, לפרוץ החוצה'. והוא אפילו הראה לי תמונות של טרוריסטים שמנסים להיכנס, ואיך הם זורקים בקבוקי תבערה, או גז רעיל. הוא אמר לי שהוא מרגיש שמשהו עומד לקרות בקרוב. 'הדברים רותחים, תהיה מלחמה גדולה', הוא אמר לי."

בתחילת אוקטובר, הוא קיבל חופשה לבקר אותנו בבית לכמה שעות. זו הייתה תחילת חג הסוכות והוא התגעגע למשפחתו. הוא דיבר הרבה על "בפעם הבאה שאחזור הביתה, נצא לקמפינג בגליל! אני רק רוצה לבלות עם המשפחה שלנו!" כמובן, התרגשנו מאוד.

בדרך כלל, כידוע לך, בחור צעיר היה יוצא עם חבריו. ראינו בו שינויים כאלה. לא חלמתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה אותו.

יום שבת, 7 באוקטובר

שבוע לאחר מכן, ביום האחרון של חג הסוכות לפני עלות השחר, העיר אותו מפקד הכיתה שלו לחדשות שתצפיתנים צבאיים קראו זה עתה למחלקה שלו ודיווחו: "חמאס תוקף אותנו!" דוד התלבש מיד ולקח את המקלע שלו. הם חילקו את 12 לוחמיהם ל-6 קבוצות של 2 וסרקו כל אזור כדי להגן על בסיסם.

דוד טיפס על מגדל ומשם הרג עשרות מחבלים. המספר המדויק אינו ידוע בגלל הכאוס המוחלט. עדים שחוו את הטבח אישרו שהוא חיסל כמה עשרות מחבלים שפרצו דרך הגדרות והחומות לעבר הבסיס במספרים עצומים.

לאחר מכן הוא עזב את האזור המוגן וירד לבדוק מה שלום חבריו. שם הוא הרג עוד 6 או 7 מחבלים. שותפו סיפר שדיוויד הלך לאחר מכן לבד לבדוק מה שלום הצופים שלהם, בדרך כלל חיילות צעירות, ושוב הוא הרג עוד 6 או 7 מחבלים.

בְּחַיִים 

מכיוון שדיוויד היה עסוק במלחמה כה קשה, הוא לא היה מסוגל להשתמש בטלפון שלו, כפי שעשו רבים אחרים באותו יום. לכן, עם שקיעת השמש, משפחת רטנר לא ידעה אם דיוויד חי או לא.

באותו ליל שבת, ארבעה מאחיו של דוד (כולם מלבד התינוק) חלמו על דוד! בכל אחד מחלומותיהם, הוא היה חי מאוד! אז כשהם התעוררו כולם, הם אמרו, "דוד חי! ראיתי אותו עכשיו!" חלומותיהם היו כל כך אמיתיים שהם הרגישו זאת פיזית. אפילו גיא, בנו של הכומר וחברו הטוב ביותר של דוד, חלם באותו ליל שבת וראה את דוד חי. אבל אביו של גיא, הכומר ישראל, הבין את ה"חי" בחלומותיהם בצורה שונה כששמע את ה' מדבר אל ליבו, "אני אלוהי החיים, לא אלוהי המתים".

בגלל עוצמת הטבח ב-7 באוקטובר, לקח יומיים עד שמשפחתו של דוד קיבלה את הידיעה שהוא נפל באותה שבת.

נאמר למשפחה שכאשר דוד ניסה לחזור לאזור המוגן לאחר שחיסל עשרות מחבלים, הוא ספג כדור בגבו. חבריו החלו לטפל בו באמצעות חוסם עורקים מאולתר. פצוע ככל שהיה, הוא המשיך להילחם במחבלים במשך שש שעות עד שמת.

בסיס צבאי זה פרוש, והיו מעט מקומות מחסה מפני מתקפה כה מסיבית. בכמה בסיסים דומים אחרים לאורך רצועת עזה, כל החיילים נהרגו. אחד מחבריו הלוחמים של דוד סיפר למשפחה ש-20 חיילים פצועים נוספים הגיעו למקלט שלהם משום שדוד כיסה עליהם.

כאשר הצבא סוף סוף הודיע למשפחה ביום שני, אביו של דוד שיתף את החיילים בחוויותיהם ובאמונתם בישוע. "וואו! איזה סיפורים!" הם ענו. "אני רוצה לשמוע עוד מזה!"

לכבוד יום הולדתו

ב-11 בינואר 2024, דיוויד היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-21. משפחת רטנר החליטה לכבד את יום הולדתו על ידי הזמנת כל המשפחות ממחלקתו ומיחידות אחרות שאיבדו את בניהן או בנותיהן באותו יום של השבת השחורה.

כ-150 איש נכחו בכינוס שהתקיים בבית הלל באשדוד. חיים הקדיש מזמנו ונתן את עדותו המלאה על אמונתו בישוע. כמעט כל הבאים שמעו את הבשורה הטובה בפעם הראשונה. לאחר האירוע, מספר אנשים הגיעו לחיים והזמינו אותו לבתיהם כדי לשמוע עוד על אמונתו.

לגדול ולחיות חיים של כבוד ה' בישראל אינה משימה קלה. דוד בחר בישוע. ואפילו במותו, עדותו מאירה את הדרך עבור אלוהיהם, אלוהי ישראל.