טעם וראה
יוזמה שהחלה לפני עשרים שנה, "אני עומד עם ישראל", עוסקת בהרמת חייהם של אנשים הנמצאים בדרך אחת והצבתם בדרך אחרת לחלוטין - טובה יותר. בין אם מדובר בהוצאת מישהו מבור חובות שממנו לא יוכל לצאת באופן טבעי, הצעת סיוע משפטי נגד עוול דתי, דאגה לצרכים רפואיים, או השקעה בחינוך, דיור או עסק של צעירים - "אני עומד עם ישראל " עוסק ביצירת שינוי שיהיה משמעותי בעוד עשר שנים או אפילו דור מהיום.
כרגיל, השמות והפרטים האישיים משתנים לעיתים כדי להגן על המאמינים הללו ועל עסקיהם מפני רדיפה, אך סיפוריהם - מעוררי השראה וקורעי לב כאחד - אמיתיים מאוד.
כמו סיפורה של נארה, אם חד הורית לשני בנים צעירים ובעלת מסעדה אתיופית פופולרית בדרום ישראל. כשאנחנו אומרים "פופולרי", אנחנו מתכוונים לפני פרוץ הקורונה. המסעדה (בתמונה למעלה) משכה אליה מקומיים ותיירים רבים וסייעה בנוחות לצרכיה ולבניה. עם זאת, בשנה האחרונה נאסר על מסעדות בישראל לפתוח אותן, אם כי שכר דירה והוצאות עסקיות אחרות נמשכו. כעת הוסרו מגבלות הקורונה בישראל והעסקים חוזרים למסלול של בניית עסקיה מחדש תוך כדי נשיאת חשבונות של שנה שלמה - או, בעזרת ישראל, ניתן יהיה להקל על המשקל הכלכלי הזה, והיא תוכל לנהל את עסקיה ממקום של כוח ויציבות.
בכל שנה, תומכי "אני עומד עם ישראל" הם הכוח מאחורי מאות סיפורים על חיים שהשתנו כמו של נארה. בואו לטעום ולראות שה' טוב.
1: יונתן
אני משמש כומר בקהילת כרם אל כמעט שש שנים, אבל לפני כשלוש שנים ליבי התחיל להתרגש כלפי כמה מהבנים הצעירים בקהילה שלנו שלא הייתה להם דמות אב בחייהם. גדלתי בלי אב בבית, אבל רק כמבוגר הבנתי מה פספסתי, ולא רציתי שגם הם יפספסו את הצורך הבסיסי הזה.
הכל קרה די באופן אורגני. זה לא כאילו תכננו תוכנית או משהו. הרעיון לא היה סתם לשבת וללמד אותם - אם אני רוצה להיות כמו אבא בשבילם, הייתי צריך לעשות דברים שאבות היו עושים עם הילדים שלהם. אז התחלנו לבלות יחד, לשחק כדור או ללכת באולינג. בתהליך הפעילויות האלה, הבנים התחילו להיפתח ובילינו הרבה זמן בדיון על נושאים חשובים בחיים.
בשנה האחרונה הבנתי שבר המצווה של הבנים מתקרב. בתרבות היהודית, זהו ציון דרך חשוב בהתבגרות, שכן בנים זוכים להכרה כבעלי פתח לגבריות. באופן מסורתי, יש טקס בו הם מתברכים על ידי משפחתם ומנהיגיהם ונחשבים אחראים למעשיהם בפני ה'.
מתוך רצון להפוך את האירוע הזה לבלתי נשכח ככל האפשר עבורם, החלטנו להרכיב רשימת אתגרים שהם יצטרכו להשלים - החל מהחלפת צמיג, קשירת עניבה, בישול ארוחה, טיפול נכון ברובה אוויר ותיקונים בסיסיים בבית. למשימות אלו גייסנו גברים מהקהילה שכל אחד מהם יחלוק את תחום המומחיות שלו. לאחר הכשרתם, הם יצאו להוכיח שהם שולטים במיומנות. לאחר מכן, לאחר מעט הוראות, הזמנו את אמותיהם לארוחת ערב כדי שהבנים יוכלו להדגים את מה שלמדו על נימוסים ויחס ראוי לאישה.
עם סיום הלימודים, זכו הבנים לבלות מספר ימים בעיר הדרומית ביותר בישראל, אילת. שם הם ביקרו במספר אטרקציות איקוניות, כולל שנורקלינג בים סוף עם דולפינים והליכה בטיילת.
הטיול היה מוצלח מאוד וקירב את הבנים אלינו ולאב שאנו כל כך משתדלים לחקות. תקציב הקהילה שלנו לא היה יכול לכסות טיול כזה. אני אסיר תודה שאני, Stand with Israel, תפסתי את החזון וחברתי אלינו כדי להפוך את בר המצווה של הבנים לחוויה ראויה. מעבר לכך, אני מקווה ומתפלל שהחזון של אבות רוחניים המגדלים בנים ללא אבות יתפשט לקהילות ברחבי ארצנו.
אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!
2: נעמי
לנעמי, מהגרת מרוסיה, יש רמה מפתיעה של שמחה יחסית למישהי שנאבקה כל כך הרבה בחייה.
לנעמי ולבעלה אולג נולדו שלושה ילדים לפני שנטש את המשפחה לטובת חיים של סמים ואלכוהול ועבר לגור עם אישה אחרת. לפני שעזב (ובזמן שנעמי ביקרה את אמה החולה בחו"ל) החליט אולג לקחת על עצמו "פרויקט שיפוץ" בדירתם וניפץ כל קיר ורהיט שהיו בבעלותם.
ובכל זאת, עבורה הסיפור ראוי לסיפור רק בגלל איך אלוהים עזר לה. חברי הקהילה שלה לקחו על עצמם לשקם לחלוטין את הקירות ולמלא את ביתה ברהיטים חדשים.
עם זאת, יש יום אחד שאפילו היא לא יכולה לספר עליו בלי לב כבד. היום הזה היה ה-1 במרץ, 2016.
זה התחיל כמו כל יום אחר, ללכת ולחזור הביתה מעבודתה בחנות הנעליים גלי. בעלה דאז יצא לשתות אבל חזר הביתה כדי לעזור לבנם במבחן במתמטיקה שהיה אמור להיות לו למחרת. בתם, שיראל, הצעירה מבין שלושת הילדים, רצתה מאוד לקפוץ לחנות הממתקים מעבר לרחוב. אולג הציע לקחת אותה ולבסוף נעמי נכנעה.
רק כמה דקות לאחר מכן שמעה את חריקת הצמיגים ואת רעש הפגיעה. עד שנעמי הגיעה למפלס הרחוב, אמבולנס כבר הוזעק ומישהו ביצע החייאה בשיראל. היא נפגעה כשחצתה את מעבר החצייה וסבלה מפגיעת ראש קשה.
בחדר המיון אמרו הרופאים שלשירל לא היו תגובות נוירולוגיות ולעולם לא תנשום שוב בכוחות עצמה. רק רופא אחד הציע תקווה אם יעברו לבית חולים אחר. נעמי הסכימה להעברה, ולמרות שטף הרגשות, היא הרגישה את אלוהים קרוב אליה, מנחם אותה.
לאחר שלושה ימים של בדיקות, הרופאים בבית החולים השני היו מוכנים לאבחן אותה כמת מוות מוחי, כאשר רופא אחד התעקש שיש עדויות לתגובות מוחיות ליד העין השמאלית. נעמי קיבלה את החדשות ואמרה לרופא באומץ, "יהיו לה עוד תגובות!"
תוך ימים ספורים שיראל יכלה לנשום שוב בכוחות עצמה. היא בילתה מספר חודשים בבית החולים ולאחר מכן במרכז גמילה. לאט לאט אך בטוח מוחה החל להחלים במובנים קטנים. בדיוק בזמן שנעמי שמחה על השיפורים במצבה של שיראל, היא עצמה אובחנה כחולת סרטן. הרופאים אמרו לה שלמרות שהמחלה אינה חשוכת מרפא, היא ניתנת לטיפול. אם תסכים לעבור טיפול ספציפי (למשך שארית חייה) הם יוכלו לעכב את התקדמות המחלה. נעמי הסכימה, ומבחינתה אלוהים היה טוב אליה משום שהטיפול שלה אינו מתיש, ועדיין יש לה כוח לטפל בבתה.
לפני כשנה שוחררה שיראל הביתה, ולמרות שרופאים טוענים שהיא לעולם לא תוכל ללכת או לדבר שוב, יכולתה לתקשר הדהימה את המומחים. עם שיראל בבית, האתגר הגדול ביותר היה להתנייד. היא הצליחה כעת לחזור לבית הספר, אך לנעמי לא הייתה דרך להביא אותה לשם בכיסא הגלגלים שלה. כלי רכב בישראל יקרים להפליא - אך כלי רכב עם יכולות לנכים כמעט בלתי ניתנים להשגה לישראלי הממוצע. למרבה המזל, שירותי הרפואה הממשלתיים הציעו לכסות 80% מעלות הרכב - אך זה עדיין הותיר אותה צריכה להוציא עשרות אלפי דולרים.
"אני עומדת עם ישראל" מצאה את נעמי בשנה שעברה דרך הקהילה שלה, כאשר הם חילקו כספי חירום למצרכים במהלך הסגר. עם זאת, כאשר צוות ISWI שמע עוד על מצוקתה של נעמי, הם יצרו איתה קשר שוב כדי ליידע אותה שאישרו את היתרה לרכישת הרכב הייעודי. נעמי הגיבה בדמעות של שמחה.
"זה היה כאילו התפרצויות של שמחה התפוצצו לי בראש. פשוט בכיתי מכמה אלוהים טוב. עכשיו אני יכולה לקחת אותה לבית הספר כל יום ולפעמים אני לוקחת אותה לחוף הים. שירל בדיוק מלאו לה 12 ואני רואה שיפורים קטנים כל הזמן. אני אסירת תודה עצומה שיש לי אותה בחיי ולא ויתרתי על התקווה. אני עדיין מתפללת ליום שהיא תוכל לשחק שוב. אבל אני חולמת על היום שאשמע אותה אומרת את המילה 'אמא'."
אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!
3: צלילי השלום
אם אתם גרים בדרום ישראל, אין מחסור בטילים שעפים מעל שמיים. לרוב תושבי העיירות הסמוכות לעזה יש רק 15 שניות למצוא מחסה כאשר אזעקת קוד אדום מופעלת. (אפילו למקומות רחוקים יותר כמו ירושלים ותל אביב יש רק 90 שניות). האיום המתמיד של פיצוץ, המתרחש במרחק של 15 שניות בלבד מכל רגע נתון, גבה מחיר מתושבי העיירות שהיו כה שלוות עד שבתיהן אפילו לא נבנו מקלטים. כיום, רוב האוכלוסייה, ובמיוחד הילדים, סובלת מרמה מסוימת של PTSD. ובכל זאת, הם מסרבים לוותר על בתיהם למחבלים.
רקטה כזו של חמאס נחתה לפני למעלה מעשור ליד ישראלי בשם ירון. נפח בתחביבו, הוא החל את דרכו בהתכת הרקטות למגוון סמלי שלום כפסלים ותכשיטים. אנו תומכים בעבודתו זה מכבר ואהבנו לחלק את יצירותיו כמתנות. מאז הוצגו עבודותיו במגוון מקומות מכובדים, כולל מטה האו"ם ומבני ממשל ותרבות בינלאומיים אחרים.
רגע לפני שפרצה המגפה, ירון כתב לנו ושיתף את רעיונותיו האחרונים. הוא עיצב כלי נגינה עשויים מטילים. הוא רצה למקם את הכלים האלה באזורי משחק כדי שילדים (ומבוגרים) שירו עליהם יוכלו לחוות את הניצחון שמגיע עם נגינה עם הטילים האלה ביום שאחרי.
ידענו מיד שאנחנו רוצים לממן את הפרויקט. בעוד שמובטח שיתרחשו מתי מלחמה תחלוף, שינוי טילים ורקטות לכלי נגינה יהיה הצהרת הפולחן המקדימה שלנו לפני ה'.
הכלים - כולל שני תופי פלדה, קסילופון ולירה בצורת נגינה בדומה לזו שדוד המלך היה מנגן בה (שעוצבה במיוחד כדי לנגן את תווי ההמנון הלאומי של ישראל) - הותקנו במרכז גמילה חוסן לסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית באשקלון. המרכז מציע טיפול בטראומה בחינם לכל תושבי הסביבה ולעתים קרובות עוסק בייעוץ מקדים כדי להכין את הקבוצות הפגיעות יותר בחברה לרגע בו הן יימצאו תחת איום בלתי נמנע. זה הפך את מרכז חוסן למקום מושלם להניח בו את כלי הנשק הצבועים בצבעים עזים שהפכו לכלי נגינה.
כשהכלים הגיעו, הילדים היו עומדים בתור כדי לנגן עליהם. ובמהלך סבב ירי הרקטות האחרון, כאשר נורו על אשקלון למעלה מאלף רקטות בפרק זמן של פחות משבועיים, סיפר המדריך על רגעים בהם הילדים ניגנו בכלי הנגינה בעוד מרחוק נשמעו קולות הפיצוצים של כיפת ברזל שיירטה את הרקטות. צלילי השלום הם הוכחה אלוהית לביטחון של העם היהודי שבזכות אלוהיו, תמיד יהיה היום שאחרי.
אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!
4: מרינה
מרינה היא סטודנטית בבית הספר לאדריכלות בחיפה. היא עלתה עם משפחתה בשנת 2008 וחיה חיים נורמליים, עד לאירוע אחד ששינה את חייה. כשהייתה בכיתה י"א היא גלשה על גלגיליות במורד גבעה כשנתקלה בתחנת אוטובוס. הפגיעה ניפצה את עצם הלסת העליונה והתחתונה שלה וכמה משיניה.
הצוות הרפואי עשה עבודה נהדרת בשחזור פניה. עם זאת, כשהתגייסה לצבא, היא החלה לסבול מסיבוכים רפואיים והרופאים הגיעו למסקנה שהלסת שלה גדלה ויהיה צורך לבצע מחדש את כל עבודות השחזור.
לרוע המזל, הפעם ביטוח הבריאות הממשלתי של ישראל לא כיסה את הטיפול. כאשר שמע הכומר של מרינה על מצבה, הוא עודד אותה לפנות לארגון I Stand with Israel לקבלת עזרה.
"בכנות, הייתי המום כששמעתי שאושרתי. התחלתי עכשיו את הטיפול, למרות שייקח זמן עד שיסתיים. אבל אני כל כך שמח שאני מסוגל להתמודד עם זה ולא להפריע ללימודים שלי. אני באמת לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית בא."
אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!
5: שרה
שרה ואלכס הכירו לפני 15 שנה. היא התנדבה במרכז גמילה והוא היה אחד המטופלים. במהלך תקופה זו אלכס התיישב עם אלוהים וסיים את התוכנית. זמן קצר לאחר מכן הם נישאו והחלו לשרת בקהילה מקומית. יחד נולדו להם שני ילדים ובסופו של דבר, עם עבודה קבועה לכל אחד מהם, אלכס החליט שעליהם לרכוש דירה.
אז פגעה המגפה, ועימה הגיעו הסגרים הארוכים. הבידוד והבדידות שהפכו לחלק כה בולט מחוויית הקורונה גרמו לספירלת שתייה. אלכס שתה כל כך הרבה עד שאושפז בבית החולים עם נזק לאיברים. שרה ביקרה אותו בבית החולים כדי להתפלל איתו והוא הגיע למקום של תשובה לפני אלוהים. למחרת הרופאים החליטו לגרום לו להיכנס לתרדמת כדי לאפשר לגופו לנוח ולהירפא ללא הכאב. עם זאת, ימים לאחר מכן, כשהם ניתקו את התרופות הגורמות לתרדמת, הוא לא התעורר. הרופאים ביצעו בדיקות וגילו שהסיבה לכך היא חיידק מסוים שזיהם את דמו.
מסיבה כלשהי, טיפול בחיידק זה דרש אישור נוסף ממשפחתו המורחבת של הבעל. המשפחה המורחבת, לעומת זאת, סירבה לאשר את הטיפול עד שכבר היה מאוחר מדי, ואלכס נפטר.
אפילו בזמן ששרה התעסקה עם כל מה שמשמעותו להיות אלמנה, היו לה צרכים דחופים לטפל בהם בבית, כולל בעיית אינסטלציה ודליפה בגג שהיה צריך לטפל בהם לפני הגשמים. "אני עומדת עם ישראל" זיהתה שהצורך הדחוף ביותר הוא לוודא ששרה וילדיה יזכו לשקט מהסערה בבית, וכיסוי עלות התיקונים היה דרך מעשית מאוד לחזק אותם בתקופה קשה זו.
אתם יכולים לעזור ליצור עוד סיפורים כמו אלה של IStandwithIsrael. כשאתם תורמים למעוז ישראל, אתם הופכים לחלק מסיפורים שימשיכו להשפיע על ישראל לדורות!
6: דני
קרובי משפחתי הגיעו לישראל כמעט עשור לפני שהגעתי עם אמי ושני אחיי הצעירים בשנת 1995. בשנות ה-80 הם נאלצו ללכת ברגל מאתיופיה לסודן, שם אספו אותם מטוסים ישראליים. למרבה המזל, לקחו אותנו ישר משדה התעופה בבירה של אתיופיה, אדיס אבבה.
הגענו לישראל ובילינו את ארבע שנותינו הראשונות בקרוואנים המיועדים לעולים. שם למדנו עברית ולמדנו על האומה החדשה בה חיינו. קיבלנו כל מיני הטבות כעולים חדשים, ובשנה הרביעית שלנו בארץ אמי הצליחה לרכוש לנו דירה קטנה.
אמי לעולם לא זכתה לגור בדירה הזו. היא נפטרה בפתאומיות ונשארנו בלי אף אחד. כאח הבכור, לקחתי על עצמי לטפל בשני אחיי הצעירים. הבכור כבר היה מבוגר, אבל היה לו אפילפסיה ולעתים קרובות היה לו התקפים שהביאו לנפילות קשות או כוויות בזמן הבישול.
אחי הצעיר עדיין היה בבית הספר כשאימנו נפטרה. הוא היה הקרוב אליה ביותר ולקח את זה הכי קשה, סירב ללמוד או אפילו לצאת מחדרו. הוא מעולם לא סיים את בית הספר וברגע שמלאו לו 18, הוא עזב כדי לחזור לאתיופיה.
אתיופיה אינה מאפשרת אזרחות כפולה, ולכן כשעלינו לישראל ויתרנו על הדרכונים האתיופיים שלנו. אחי, לכן, נכנס לארץ עם אשרת תייר ויכול היה לעבוד רק בעבודות מזדמנות. במשך כמעט עשור הייתי שולח לו קצת כסף בכל חודש, אבל לבסוף שכנעתי אותו שהוא צריך לחזור הביתה - לישראל.
הייתי עסוק בתשלום המשכנתא על דירתה של אמי ובטיפול באחי השני. אז כשהוא סוף סוף הסכים לחזור לישראל, לקחתי הלוואה כדי לקנות לי כרטיס הלוך ושוב וכרטיס בכיוון אחד עבורו.
כשהגענו לשדה התעופה באדיס אבבה כדי לטוס חזרה לישראל, אחי נעצר בגלל שהייה חריגה מתוקף אשרת התייר שלו. בילינו שבוע נוסף בתשלום קנסות ובטיפול במסמכים שלו וסוף סוף הגענו הביתה לישראל.
בטוח שאחי הצעיר נמצא במקום טוב מבחינת יישוב מחדש בארץ, נסעתי לארה"ב. רציתי לנסות לקבל גרין קארד, לעבוד קצת ולחסוך קצת כסף כדי שאוכל לחזור לישראל, למצוא כלה ולהתיישב. שישה חודשים לאחר שהותי בארה"ב, הבנתי שזה לא יקרה וחזרתי לישראל. בהיעדרי, אחי הצעיר הבטיח לעמוד בתשלומים על ההלוואות שלי. עם זאת, כשחזרתי, גיליתי שהוא לא עשה זאת ושני הבנקים מהם לקחתי הלוואות שלחו אותן לסוכנות הגבייה הממשלתית.
ניסיתי להסביר את הנסיבות, אבל השופט פסק נגדי. הפסיקה הוסיפה כל מיני קנסות וריביות שגרמו לחוב להתנפח עד פי חמישה ממה שהיה במקור. הייתי צריך לשלם מאות דולרים בכל חודש במשך שבע שנים בסך הכל, ועדיין זה אפילו לא כיסה את הריבית, כך שהחוב רק גדל.
אני עובד כמאבטח, לפעמים עובד במשמרת לילה, חוזר הביתה לישון לכמה שעות ואז חוזר לעבודה במשמרת אחר הצהריים. בין לוח הזמנים של העבודה שלי לבין האחריות שלי כלפי אחיי, לא ראיתי את עצמי מסוגל להתגבר על זה ולבנות חיים. ניסיתי למחוק את החוב, כי היה ברור שלעולם לא אוכל לשלם אותו, אבל נדחתה לי הבקשה.
לבסוף, חבר סיפר לי על "אני עומד עם ישראל". יצרתי קשר עם מישהו מהצוות שלהם והסברתי לו את המצב. הוא עקף לחלוטין את סוכנות הגבייה, פנה ישירות לאחד הבנקים המעורבים וניהל משא ומתן על הפחתת החוב. לבסוף הם הסכימו להוריד את הסכום לעלות ההלוואה המקורית, אך אמרו שההצעה תהיה תקפה לשבוע אחד בלבד. שבוע אחד! אלו היו החדשות הטובות והגרועות ביותר שיכולתי לקבל. אור בקצה המנהרה! אבל איך אני יכול לגייס כספים כאלה בשבוע אחד?
הוועדה של "אני עומד עם ישראל" קיימה ישיבת חירום ואישרה את כל התשלום לבנק הזה. זה כמו להתעורר לחיים חדשים. חיים שבהם אני יכול עכשיו להתחיל לבנות משהו במקום רק להיאחז בקושי. לומר "אני מודה לאל עלייך" נראה לא מספיק כדי לנסח זאת, אבל אלה המילים היחידות שיש לי.
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
