בתוך הנשמה הישראלית

הנשמה היהודית נוצרה על ידי שלושת אלפים שנות מורשת - הן עם מולדת והן בנדודיה. ישראל היא גם מושא לקרבתו הנצחית של אלוהים, וגם כוונתו של הרשע להשחיתה ולהרוסה לחלוטין.

אבל מה הופך ישראלי לישראלי? במה הוא שונה, נניח, מאמריקאי, אנגלי, ברזילאי או אפילו יהודי שחי בתפוצות (מחוץ לישראל)?

שתי ההשפעות הגדולות ביותר על אופיו של היהודי הישראלי המודרני, במיוחד ב-80 השנים האחרונות, הן ברורות מאוד. הראשונה היא אובדן 6,000,000 בני משפחה בשואה. השנייה היא מאבק החיים והמוות להקמת אומה מתוך ארץ מוכה ושוממת, מוקפת בשכנים עוינים מרים, המתפארים בגלוי בכוונתם להשמיד את כל היהודים המגיעים לחופים אלה.

להלן נאום חושפני שנכתב לכבוד יום הולדתה ה-50 של מדינת ישראל על ידי אריאל שרון, מחלוצי הדרך של ישראל בדור שבנה את מדינת ישראל המודרנית. הוא משקף את נשמתו של עם שידע מאז ומתמיד את מאבק ההישרדות רק כחלק בלתי נמנע מקיומו.

אריאל הוא אחת הדמויות הצבאיות/פוליטיות הבולטות, השנויות במחלוקת, הנועזות והכריזמטיות ביותר שצמחו בזירה הישראלית. הוא נולד בשנת 1928, והצטרף לכוחות המחתרת היהודית בגיל 14. הוא הפך לגיבור הצבאי הגדול של מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, כאשר כיתר בצורה מבריקה את הצבא המצרי שאיים לפלוש ללב ישראל.

הוא גם תזמר את המלחמה השנויה במחלוקת בלבנון שהביאה להתפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין ולעזיבתו את החיים הציבוריים. בשנת 2001 נבחר לראש ממשלת ישראל. בתקווה לשלום עם הערבים, בשנת 2005 פינה 8,500 יהודים שחיו בעזה והסיג את כל הכוחות הישראליים - טעות חישוב אדירה שאפשרה לחמאס להקים צבא של טרוריסטים בגבול הדרומי של ישראל. אף על פי כן, הישראלים כמעט כולם מעריצים את שרון כגיבור מלחמה ומדינאי שמילא תפקיד חיוני בקביעת גבולות המדינה. הוא לקה בשבץ מוחי בשנת 2006, כשהיה ראש ממשלה, אשר שתק אותו עד מותו בשנת 2014.

הגיבורים האמיתיים

נכתב על ידי: אריאל שרון בשנת 1998, לכבוד יום הולדת 50 למדינת ישראל

פורסם מחדש באישור הג'רוזלם פוסט

היו כל כך הרבה רגעים מרגשים בהיסטוריה של ארצנו. איזה מהם כדאי לי לבחור?

• ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947? התחושה שמשהו גדול ומרשים בו זמנית עומד להתרחש. ליבי הלם מההתרגשות של הלא נודע המתקרב.
• קולו המהדהד של דוד בן גוריון כשהכריז על עצמאות?
• היום בו היה לנו את הגיוס המלא הראשון שלנו בדצמבר 1947?
• השתלטות על הפיקוד על הצנחנים, פעולות התגמול, מבצע סיני ב-1956?
• פיצול הכוחות המצריים בחצי האי סיני במלחמת ששת הימים בשנת 1967?
• היום שבו הדיוויזיה שלי חצתה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור ב-1973?
• מראה אלפי המחבלים הפלסטינים שנאלצו להימלט מביירות במלחמת לבנון ב-1982?

כל כך הרבה תחנות בדרך, ימים מלאי התרגשות, איך אני יכול לבחור רק אירוע אחד?

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי במהלך השנים. את מי כדאי לי לבחור?

• אבי, שמואל, אגרונום וחוקר, חקלאי מצוין, אשר נטע בי אהבת הארץ והמדינה, והשביע אותי שלעולם לא אמסור יהודי בידי זרים.
• אמי, דבורה, אשר באמצעות אומץ ליבה, גאוותה ועבודתה הקשה בחקלאות לאורך כל חייה, הפכה לסמל בכפר מל"ל, המושב בו נולדתי.
• דוד בן גוריון, עם חזונו העצום ונחישותו? משה דיין, עם אומץ ליבו הפיזי ושנינותו, יגאל אלון עם גישתו האסטרטגית ומנחם בגין עם גישתו הייחודית לסוגיות ביטחון.
• יצחק רבין, כרמטכ"ל וחבר. יצירתיותו של שמעון פרס ועמדתו האיתנה של יצחק שמיר בנושא ארץ ישראל השלמה. ורבים אחרים, במיוחד אלה שעלו באומץ לגרדום.

איזה מהם עליי לבחור?

כשאני מחפש בין כל האישים והאירועים הללו, מה אני נזכר כחוויה מיוחדת באמת? בחרתי תמונה אחת, תמונה המתארת טרגדיה נוראית.

הפלוגה שלי ואני פרושים תחת עצי הזית לצד חולדה העתיקה בחום הצהריים. הרהורים שלפני הקרב. אנו משתלבים עם האדמה החלוקית כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. מושרשים עמוק. תחושת מולדת, שייכות, בעלות.

לפתע, בקרבת מקום, משאית עוצרת ופורה מגויסים חדשים.

יש להם מראה זר; הם חיוורים משהו. הם לובשים סוודרים ללא שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצות מפוספסות. תערובת של שפות. שמות כמו הרשל, יאן, מייטק, פיטר ויונזי נזרקו באוויר. הם כל כך לא במקומם בין עצי הזית, הסלעים, התירס המצהיב.

הם הגיעו ישירות ממחנות ההשמדה באירופה, מעבר לגבולות אטומים, בסירות שהובילו מעפילים "בלתי חוקיים", רק כדי להישלח שוב למחנות מעצר, הפעם לקפריסין על ידי הבריטים. משם הם נשלחו ישירות לחזית.

הבטתי בהם במבט קשה. הם התפשטו. בשרם היה לבן. הם מדדו את המדים, נאבקים ברצועות תרמילי הצבא שלהם, בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו אותם.

כל זה התרחש בדממה, כאילו קיבלו את גורלם. איש מהם לא צעק, "תנו לנו זמן לנשום אחרי השנים הנוראיות שעברנו זה עתה".

כאילו הבינו שזהו שלב נוסף בקרב הסופי על הקיום היהודי. ברור שלא היה להם מושג שבקרב הקהילה המבוססת בישראל, יותר מדי אנשים היו קשורים בהגנה על יישוביהם. למרות לחץ בן גוריון, רבים עדיין לא התגייסו. ולא מעטים מבני המעמדות האמידים של התקופה שלחו את ילדיהם לחו"ל כדי שלא "יבלעו" במלחמה.

החיילים הללו היו מגויסים זרים (גח"ל) המכונים בדרך כלל "גהליצים" בנימה מזלזלת. לא הושירו להם שירים ואיש לא שוחח איתם סביב המדורה. לא היה להם אף אחד שחיכה בבית שיחלוק איתו את חוויותיהם; לא היו להם בתים. הם היו אנשים מכוכב אחר, עם חוויות שהיו זרות לנו, צעירים כמונו אך מבוגרים מאיתנו במאות שנים.

בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, בקבר האחים שנחפר עבור פלוגה ב' שלנו, גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, ארבעה מתוך 52 החיילים שנפלו בקרב אחד נותרו אנונימיים.

במשך 50 שנה, בכל פעם שעברתי ליד המצבה, עצרתי ותהיתי מי הם היו, מאיפה הם באו, מי היו משפחותיהם.

האם מישהו מאותם חיילים מהגרים עדיין בחיים? האם מישהו אי פעם חיפש אותם? אולי הם עדיין מחפשים. אין לי תשובה. לאף אחד אין תשובה.

חלקם עברו את זוועות השואה כילדים ונערים, שרדו רק כדי להגיע לישראל שנה או שנתיים לפני מלחמת העצמאות ולהצטרף ללחימה... חמישים שנה חלפו מאז. כעת, כשאנו חוגגים את שנת היובל לישראל, אנו מכבדים את הנופלים, את חטיבות הצבא ואת המהל, אנשים זרים אך טובים שבאו והתנדבו.

אני רוצה להודות במיוחד לכל אותם חיילים אלמונים ששרדו את טלטלות השואה, הישג שדרש אומץ לב ניכר, שחלמו להגיע למקום מבטחים וכשהגיעו סוף סוף, שוב אחזו בנשק להגנתנו.

כל כך הרבה מהם נפלו בקרב.

הם, חיילי גח"ל, הגיעו אלמונים, נלחמו אלמונים, נפלו אלמונים ורבים מהם נותרו אנונימיים עד היום. בעיניי, הם היו הגיבורים האמיתיים.