שלוש משאלות

"תגידי, אם הייתה לך משאלה אחת שיכולה לשנות את העולם שאת חיה בו, מה היית מבקשת?"

נדרשו לי כמה רגעים לחשוב על זה. 

אפשר לחשוב על משאלה להצלחה אישית ולסוף טוב, אבל יש רק תשובה אחת שיכולה לשנות את חיינו בארץ. 

"הלוואי שליהודים בארץ יהיו אותן חירויות שיש לערבים ולתיירים בארץ". 

כן, קראתם נכון. הפעילים הפרו־ישראליים משבחים את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון המגנה על חירויות הפרט, אבל האמת היא שזה נכון רק באופן חלקי. 

למרבה האירוניה, החוק קובע שכל אדם רשאי לחירות דתית בארץ – כולם מלבד יהודים. טוב שזה גמיש. 

תנו לי שלוש משאלות ואגרום לזה לקרות. אזרחות, תקשורת והתכנסויות. משאלה אחת לכל קטגוריה. הרשו לי להסביר. 

1. חסר בית

המשאלה הראשונה שלי תהיה לתת אזרחות לכל היהודים.

חוק השבות נחשב לאחת ממטרות היסוד של מדינת ישראל. מדינת ישראל צריכה להיות מקום בטוח לכל היהודים הניצבים בפני אפליה, רדיפות וניסיונות השמדה ברחבי העולם. 

מבקרי מדינת היהודים בימינו אוהבים לומר: "אלמלא השואה, לא הייתה קמה מדינת ישראל", ובעצם אומרים שאין לישראל שום לגיטימיות היסטורית ומעולם לא הייתה זוכה לגיבוי הפוליטי להפוך למדינה אלמלא מנהיגי העולם והצער שהם חשו בסוף מלחמת העולם השנייה. 

על כך ענתה מדינת ישראל: "אם הייתה מדינת ישראל, לא הייתה מתרחשת שואה". 

כאשר קמה המדינה החדשה, שביקשה למשוך יהודים חזרה מכל רחבי העולם, השאלה המודגשת ביותר הייתה: "לאחר אלפיים שנות גלות, איך אפשר לדעת מיהו יהודי?" פשוט. לפי התקן הנאצי. 

בהתאם לחוקי נירמברג שקבעו את המדיניות הנאצית, יהודי הוא אדם עם הורה, סב או אפילו בן זוג ממוצא יהודי, בין שהוא נוהג על פי דתו ובין שלא. קנה המידה הזה לא היה גמיש ולא ניתן לשינוי כלשהו, הודות למחברים כמו וילהלם מאר.  

וילהלם מאר, האיש שייסד את ליגת האנטישמים בשלהי המאה התשע עשרה (והפך את המונח לפופולרי) החזיק בדוגמה שהיהודים הם גזע בעייתי. הוא התעקש שאסור לאפשר להם לעזוב את דתם ולהיטמע בחברה או להמיר את דתם. עד שהיטלר עלה לשלטון, מעריציו כבר הבינו את המשימה והאמינו שהמבנה הגנטי של העם היהודי זיהם את העולם. 

בהתחלה מדינת ישראל אימצה את ההגדרה הזאת. אחרי הכול, מי שהתאים להגדרה הנאצית של יהודים היה זקוק להגנה. למרבה הצער, היא מיהרה לשנות את הגדרתה והעדיפה מנהגים דתיים על גזע. 

שנת 1962 מפורסמת בהחלטת בית המשפט העליון נגד "האח דניאל", יהודי שהיה חלק מתנועה ציונית דתית במהלך המלחמה, התחזה לגוי ועזר לכשלוש מאות יהודים לברוח אל מקום מבטחים. בשלב כלשהו גם הוא נאלץ לברוח ולהסתתר במנזר, שבו בסופו של דבר הוא אימץ את הדת הקתולית והפך לנזיר. 

במקום לגלות אהדה כלפי העובדה שיהודים צעירים רבים הסתתרו בקהילות נוצריות ונחשפו להשפעה שלהן, מדינת ישראל הוסיפה סעיף לחוק שלפיו יהודי הממיר את דתו מוותר על זכותו לחוק השיבה. 

כאשר האח דניאל ניסה בסופו של דבר לעלות לארץ, הדחייה של מדינת ישראל הייתה חסרת לב עוד יותר כי היה עליו לוותר על אזרחותו הפולנית כדי שיוכל לעבור לארץ. 

בלי בית

האח דניאל איננו היחיד שנפגע מחומת האדישות של ממשלת ישראל. 

לאחרונה, בשנת 2014, המקרה הידוע של ניצול השואה ג'קוב וקסלר-וסקינל הגיע לכותרות כי לאחר שנים של קשיים משפטיים, מדינת ישראל הסכימה לבסוף להעניק לו אזרחות אבל עמדה איתן על סירובה להכיר בו כיהודי. 

ג'קוב היה בן כמה חודשים בלבד במלחמת העולם השנייה, כאשר אימו היהודייה מסרה אותו לידי זוג קתולי שבקושי הכירה. 

"את אישה נוצרייה", הפצירה אימו באישה. "אמרת לי שאת מאמינה בישוע שבעצמו היה יהודי. קחי את בני. הצילי תינוק יהודי בשם היהודי הזה שאת מאמינה בו. התינוק הקטן הזה יגדל ויהיה כומר וילמד אנשים. את תראי". 

לבני הזוג הקתולי אפילו לא הייתה דירה משלהם. הם שכרו חדר, דבר שכמובן הגביר את הסיכון להיתפס. אבל הם לקחו אותו. הדבר נעשה בחיפזון כה רב, עד שהם אפילו לא שאלו לשמו. הם גידלו אותו כבנם, כלומר הם הטבילו אותו כשהיה תינוק. והוא אכן גדל והפך לכומר ולימד פילוסופיה באוניברסיטת לובלין.

ג'קוב זוכר שכאשר היה ילד הוא נראה שונה מהוריו, והיו אנשים שצעקו "ממזר יהודי מלוכלך". הוא לא ידע מה זה "יהודי", ואימו אמרה לו להתעלם מדברים שאומרים שיכורים. רק כאשר היה בן שלושים וחמש, אימו המאמצת נשברה וסיפרה לו שהיא לא הייתה אימו הביולוגית ושהוא נולד יהודי. 

מאותו שלב ואילך, ג'קוב היה קרוע. הוא לא היה יכול להתכחש לאמונה היחידה שידע מעודו, אבל גם לא היה יכול להתנגד למורשתו היהודית. 

לאחר שנים רבות של מחקר הוא מצא מידע על משפחתו. כאשר היה כבן חמישים, הוא מצא רסיסי מידע על משפחתו וביקר בארץ לראשונה. הוא גילה שאימו הביולוגית, בתיה, הייתה יושבת ראש ארגון ציוני בשנות השלושים.  

הוא גילה שאחיו הבכור, שמואל, גם הוא נמסר למשפחה בצירוף תשלום כדי שהמשפחה תסתיר אותו. אותה משפחה השיבה את שמואל בסופו של דבר למשפחתו, אבל שמרה את התשלום לעצמה. זמן קצר לאחר מכן נשלחו אימו, אביו ואחיו שמואל למחנות המוות, ושלושתם נספו. 

מרגע שכף רגלו של ג'קוב דרכה על אדמת ישראל, הוא לא רצה לעזוב. הוא ביקר בבתי כנסת וספג את המסורות היהודיות סביבו. הוא אפילו פגש כמה מבני משפחתו המורחבת. סוף סוף הוא הרגיש שייך. הוא היה בבית. 

בכל זאת הוא הרגיש שהוא צריך לשוב לפולין עם משימה. הוא רצה לנצל את ניסיון חייו ואת הבנתו לבנות גשרים בין קתולים ליהודים. בסופו של דבר כיסופיו לארץ גברו על כל המשאלות האחרות שלו והוא עבר לארץ. הוא הגיש את כל המסמכים המוכיחים את מורשתו היהודית, ואת התיעוד על רצח משפחתו בשואה. ואז התחיל המאבק. 

מדינת ישראל סירבה לבקשת העלייה שלו. 

"אינך יהודי", טענה המדינה. "המרת את דתך לנצרות הקתולית, וכבר אינך זכאי לאזרחות על בסיס חוק השבות". לא הייתה שום משמעות לעובדה שמשפחתו נרצחה על היותה יהודייה. מתברר שהסבירות שהוא היה נרצח יחד איתם אלמלא אימצו אותו לא יהודים, לא הייתה רלוונטית. 

ג'קוב הסביר שהוא חונך כקתולי ומעולם לא המיר את דתו במודע. בסופו של דבר מדינת ישראל הסכימה לתהליך התאזרחות, אבל היא מעולם לא הכירה בו כמי שהוא – צאצא של אברהם, יצחק ויעקב, יורש הברית. 

2. השתקה

המשאלה השנייה שלי תהיה תקשורת, קול ברבים. 

למרות מיטב המאמצים לשלוט בדעות הדתיות של היהודים, ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית חופשית באופן תיאורטי. ומאחר שאוכלוסיית הארץ מכפילה את עצמה כל עשרים שנה (עם גלים של יהודים הנסים על נפשם), בלתי נמנע שמספר מכובד של יהודים משיחיים מגיע גם הוא. נוסף על כך, יהודים רבים מגלים את ישוע כשהם חיים כאן. 

איך רשויות הדת בארץ משתיקים יהודים משיחיים? איך הם משתיקים את הבשורה בלי לפגוע במיליוני הנוצרים המבקרים כאן בכל שנה? 

פשוט. מראים כמה ישוע רצוי כאן בארץ, בכל שפה מלבד עברית. 

אני זוכרת שכשהייתי ילדה השתתפתי בכנס של דובר בין־לאומי. העסקים הישראליים פתחו את דלתותיהם לרווחה לקבל את אלפי התיירים הנוצרים שנהרו לשמוע את האיש מדבר על ישוע, אותות ומופתים באודיטוריום גדול. איש מהמשתתפים לא ידע שהאירוע כולו כמעט בוטל כי הדובר רצה תרגום לעברית. היה צריך לוותר על התרגום לעברית, והכינוס התנהל כמתוכנן. 

דוגמה בולטת ועדכנית יותר הייתה לפני כמה שנים, כאשר ערוץ הטלוויזיה המשיחי העברי "שלנו" קיבל אישור. השמחה של היהודים המשיחיים בארץ הרקיעה שחקים. איזו פריצת דרך! סוף סוף נקבל אישור לומר מה אנחנו מאמינים, ומי שאיננו רוצה לשמוע יכול להחליף ערוץ. 

אבל החגיגות הסתיימו מהר מאוד כשפקידים יהודים דתיים גילו את "התחבולה" והודיעו שהרישיון ניתן בטעות, במחשבה שהם מאשרים עוד ערוץ נוצרי לדוברי אנגלית. הרישיון בוטל לפני שהערוץ התחיל לשדר. 

המסר ברור. לא יהיו שום תוכנית או פרסומת ברדיו או בטלוויזיה שהישראלים עלולים ללמוד מהן על ישוע. 

וזה לא רק גלי האתר. זה גם חומרי דפוס. 

אפשר למצוא הכול מהקוראן ועד ספרים על השטן עצמו למטרות לימוד, אבל אי אפשר למצוא שום ברית חדשה או ספרי פרשנות על ישוע בשום חנות ספרים בארץ. 

זוהי צנזורה מכוונת ושיטתית. אנחנו יודעים. יש ב"מעוז" מאות ספרי כתובים וספרים מתורגמים לעברית, שחנויות הספרים האלה מסרבות להחזיק. . 

3. אפליה

המשאלה האחרונה שלי תהיה התכנסויות, משאלה שיאפשרו לנו להיפגש כמו כל אחד אחר. 

מותר בארץ להיפגש או לצעוד לכל מטרה שהיא. חתונה? בר מצווה? פגישת עסקים? כנס על האסלאם, אתיאיזם או הארי קרישנה? מצעד הגאווה? 

כן, כל הדברים האלה. בעצם אפשר לתבוע בית עסק אם הוא מסרב לקיים חתונה גאה, אבל אין שום הגנה כזאת ליהודים משיחיים. 

כמעט כל קהילה יהודית משיחית בארץ יכולה לספר שניסתה לשכור בניין והטרידו אותה, הציקו לה או סגרו אותה מסיבה טכנית כלשהיא או הפרת סעיפי בנייה, שרק לה נאמר לקבל אותם. 

בתי מלון רבים מסרבים לארח כנס יהודי משיחי אבל מארחים כנס נוצרי. פעמים רבות קהילה ישראלית מנסה לרכוש נכס ונתקלת במחסומים חוקיים של השלטון המקומי, הנשלט בידי הקהילה היהודית דתית. פעמים רבות אפשר לשמוע על קנסות פתאומיים או מיסים מהעבר שמוטלים על מקום שבו נאספים יהודים משיחיים, בניסיון לגרום להם לעבור. ולא פעם נשמע על פעילים חרדים קיצוניים העומדים מחוץ למקומות מפגש ומצלמים את המשתתפים, בודקים מי הם ומחפשים דרכים למרר את חייהם או להפחיד מאמינים חדשים. 

יהודים נטושים

חבל שהזהות של יהודים כעת נתפסת כעניין של דעה ולא של ראיות היסטוריות. אבל הבעיה הרצינית ביותר כאן היא שלא אכפת לעולם ששונא את הגזע היהודי מה חושבת ממשלת ישראל. אם אתם רוצים דוגמה, הסתכלו למשל על ירון לישינסקי ועל כלתו המיועדת שרה מילגרים, שהיו נציגים של שגרירות ישראל. הם נרצחו בוושינגטון הבירה כי הם יהודים, אף על פי שמבחינה תקדימית החוק בארץ היה טוען שהם אינם יהודים כי הם מאמינים בישוע בגלוי. 

מה קורה ליהודים דחויים שחיים בחוץ לארץ והעולם פונה נגדם? לאן הם ילכו? 

המשאלות שלי הן שבחברה הזאת יתחוללו שלושת השינויים. אבל התפילה שלי היא באמת שמנהיגי ישראל יבינו מיהם היהודים באמת – עם, גזע, היסטוריה גנטית, צאצאים של אדם בעל שם וחשוב ביותר, שיכירו בראיה המוצקה, הבלתי ניתנת להכחשה והמדעית ביותר לנאמנות הנצחית של אלוהים