איגור

אשתי ואני היינו ארבעה חודשים לפני עלייה מאוקראינה לישראל בשנת 2004, כאשר היא נהרגה בתאונת דרכים מוזרה. הייתי הרוס, אבל החלטנו להמשיך עם החלום שלנו לעבור עם כל חמשת ילדינו (בני 1-18) למולדתנו.

במשך שלוש שנים, לאחר שהגענו לארץ, התפללתי ושאלתי את אלוהים אם הוא רוצה שאשאר לבד או שאתחתן שוב. ואז, בשנת 2007, פגשתי אישה בשם נעמי שגנבה את ליבי. היא פתחה את ליבה לא רק בפניי אלא גם בפני ילדיי, ובתוך שנתיים התחתנו. לקח זמן לכל אחד מילדי לקבל את אמא החדשה, אך עד מהרה הפכנו למשפחה. המשכתי בעבודתי כיועצת משפחתית וככומר, ונעמי הייתה מורה. יחד נולדו לנו עוד שני ילדים והרגשתי כאילו חיי ואושרי חזרו.

במהלך הסגרים של הקורונה, נעמי החלה להתלונן על כאבים בגב, וקולונוסקופיה גילתה סרטן בשלב 4. נלחמנו במשך שנתיים נגד הרוע של המחלה הזו, אבל בסופו של דבר איבדתי אותה.

זה היה מכריע. בקושי הצלחתי לעבוד במשך שנתיים, נאבקנו להחזיק את הבית ביחד והחשבונות שנערמו היו בשמיים. הילדים שלי היו הרוסים - שוב. ואני הייתי כומר. מה יכולתי לספר לאלה שייעצתי להם על אמונה וטובו של אלוהים?

ועדיין, אני רואה את אלוהים פועל. חבריי ועמיתיי התגייסו סביבנו כדי לעזור, ויחד עם ISWI התערבו וכיסו את החשבונות. אז, למרות שהכאב שלנו עדיין גולמי, לפחות הלחץ הכלכלי הוסר. אני מאמין שהסיפור שלי לא נגמר, ואני אגיד כמו דוד המלך, "קוה לה' כי עוד אודה לו".