זמן ועונה לעזרה ותקווה

סיפורים

הדבר הטוב ביותר באופן שבו קרן הצדקה של מעוז, "אני עומד עם ישראל", הוקמה, הוא שהיא מתאימה את עצמה לצרכים בשטח בישראל וברחבי העולם. בחלק מהשנים סייעה ISWI לאלו שחייהם ופרנסתם נמחצו על ידי גלי טרור. בשנים אחרות חיפשה ועזרה למאות משפחות שנאבקו בסגרים. בשנה האחרונה אנשים פרטיים, משפחות ואפילו מדינות נפגעו קשות ממלחמת רוסיה-אוקראינה.

נראה שלכל שנה יש את הטעם הייחודי שלה כשמדובר באופן שבו "אני עומד עם ישראל" מפזרת יותר מחצי מיליון דולר בקרב מאמיני ישראל, יהודים וערבים כאחד, ממעל 100 קהילות ברחבי הארץ. הדבר הטוב ביותר באופן שבו קרן הצדקה של מעוז, " אני עומד עם ישראל" , הוקמה, הוא שהיא מסתגלת לצרכים בשטח בישראל וברחבי העולם. בחלק מהשנים סייעה "אני עומד עם ישראל" לאלו שחייהם ופרנסתם נמחצו על ידי גלי טרור. בשנים אחרות חיפשה ועזרה למאות משפחות שנאבקו בסגרים. בשנה האחרונה יחידים, משפחות ואפילו מדינות נפגעו קשות ממלחמת רוסיה-אוקראינה. הטלטלה גרמה לאלפי יהודים רוסים ואוקראינים שהגישו בקשה לפתע לאזרחות ישראלית. זה גם אומר שאלו שלא יכלו לעבור לישראל חיו באזור מלחמה. אלה רק חלק מהסיפורים על איך תומכי "אני עומד עם ישראל" שינו את חייהם של אנשים בשעת צרה.

כדאי שתדעו: סיוע לאנשים בישראל הוא אמנות עדינה. במובן מסוים אנשים נרגשים לפריצת דרך בחייהם, אבל האומה שלנו קטנה וגוף המאמינים בישראל קטן עוד יותר. מכיוון שחלק מהסיפורים עוסקים בנושאים רגישים, חלק מהשמות שונו כדי להגן על פרטיותם וכבודו. היו סמוכים ובטוחים, עם זאת, ההשפעה המשנת חיים שהסיוע של ISWI הצליח להציע להם היא אמיתית לחלוטין!

סיפורים מישראל

סיפור ראשון - נטליה

כשהתחתנתי עם גבר יהודי בברית המועצות לשעבר, לא היה לי אכפת מהרקע הדתי שלו באותה תקופה. אבל, אחרי שנולדה בתי הבכורה עברתי שינוי פנימי עוצמתי מאוד ונתתי את חיי לאדון. גם לאמי לא היה עניין בדת והיא לא קיבלה את זה יפה. "הייתי מעדיפה שתהפכי לזונה מאשר נוצרייה", היא אמרה לי.

תוך מספר שנים עברנו לישראל עם שני ילדים, וכשהגענו לכאן נולדו לנו עוד ארבעה. בנס הצלחנו לרכוש דירה קטנטנה בהנחה של 92% בזכות מעמדנו כעולים; זה לא היה משהו מפואר, אבל זה היה בית!

תמיד אהבתי לעבוד קשה. אפילו במהלך ההריונות שלי, עבדתי עד היום בו ילדתי - וחודשיים אחרי כל לידה חזרתי לשוק העבודה. עבדתי כפסיכולוגית לילדים צעירים ובצד עשיתי הכל, החל מעבודות במפעל ועד גיהוץ במכבסה. אפילו המשכתי ללמוד והשלמתי תואר גבוה יותר. אבל ברגע שהצגתי את התעודה שלי למקום העבודה שלי, הם שחררו אותי. כנראה שהם לא רצו לשלם לי את התשלום השעתי הנוסף הנדרש כשיש למישהי תואר.

בעלי היה מאוד מוכשר כאמן אך לא היה לו הכשרה פורמלית, כך שלא הייתה לו דרך להרוויח כסף מהמתנות שלו. הוא גם נאבק בדיכאון שהקשה על עבודה יציבה. בימים טובים הוא תמך בי ואפילו עודד אותי ללמוד סיעוד, מה שעשיתי. אחר כך הוא היה נכנס לשפל רגשי והיה הופך לאלים כלפיי וכלפי הילדים. למדתי למבחן הגמר שלי בסיעוד כשהוא התפרץ בזעם על משהו וניפץ לי את המחשב. שכן התקשר למשטרה וזה היה היום האחרון שהיינו ביחד כמשפחה. לעולם לא אסיים את לימודי הסיעוד שלי.

המשכתי לגדל את הילדים לבד והוא לא עמד בתשלומי המזונות. למרות שהיינו צריכים כסף, הקפדתי לעבוד רק בעבודות עם שעות גמישות שבהן הייתי חופשי לעזוב ולהיות עם הילדים שלי כשהם היו צריכים אותי. עבודה קשה השתלמה ואני זוכר שהסתכלתי בחשבון הבנק שלי וראיתי שבסוף החודש הייתי 2,000 שקלים (650 דולר) בפלוס!

זה היה רגע יפהפה שנמשך בערך כל כך הרבה זמן. זה הרגיש כאילו ברגע הבא השכנים שלי מהדירה למטה קראו לי למטה כדי להראות לי נזילה בתקרה שלהם.

הבאתי אינסטלטור כדי לחפש את מקור הדליפה. הוא התחיל לחרוט בקיר כדי למצוא את צינורות המים. הבניין בו אנו גרים נבנה לפני יותר מ-50 שנה - כאשר צינורות מים היו עשויים מתכת. הוא מצא את הדליפה במהירות, אך הראה לי, בעודו ממשיך לחרוט לאורך הצינור המוטמע בקיר הבטון, שצינורות המתכת שבירים כמו חרס.

"תצטרכו להחליף את כל הצינור עד למטבח, אחרת פשוט תשלמו הרבה עכשיו ותמצאו נזילה חדשה בעוד כמה חודשים", הוא הסביר.

הוא היה מתנה משמיים בכל הנוגע לאינסטלטורים. טוב, ישר - והוא האמין לי כשהבטחתי שאמצא דרך לשלם לו. נתתי לו את 2,000 השקלים שלי כדי להתחיל, אבל הוא המשיך לעבוד יפה גם אחרי שהסכום הזה נגמר.

כל חוויית ה"שיפוץ" הייתה מסע של אמונה, כשהייתי יוצא החוצה ומתפלל לעזרה ונתקל בחבר שולף כסף מכספומט. "אני יכול ללוות כסף ולהחזיר לך תוך כמה חודשים?" "ברור!" הם היו עונים, ואני הייתי רץ חזרה עם כסף לדירה. האינסטלטור (שידע שאין לי כסף) היה פשוט בוהה בי ומנסה להבין איך אני ממשיך להוציא הרבה כסף.

זה היה מוזר לי. גיליתי שחברים שלי, שבקושי הצליחו להרוויח כסף, היו מוכנים לתת לי מאות שקלים כשביקשתי עזרה (הבטחתי לעבוד ולהחזיר, אבל בסוף רוב החברים שלי לא נתנו לי להחזיר להם). היו לי חברים אחרים שהיו במצב כלכלי טוב יותר, והם לא היו כל כך להוטים לעזור. "אולי מחר, בפעם אחרת..." תמיד הייתה להם סיבה למה הם לא יכלו לעזור באותו רגע.

כשהסכומים פה ושם לא הגיעו לרמה הנכונה, המנהיגים בקהילה שלי סיפרו לי על "אני עומד עם ישראל". אז הצלחתי לשלם את הסכום שהייתי חייב לאינסטלטור ולסיים את סאגת דליפות המים. אני לא רק אסיר תודה על העזרה שקיבלתי מ-ISWI, אלא שאני אוהב שאלוהים ענה לתפילותיי דרך עמו. הוא קירב אותנו יחד - אתם כארגון שמחפש לעזור למאמינים ואני כמאמין שצועק לאלוהים לעזרה.

סיפור שני – רונית

גדלתי במשפחה עם שני הורים חירשים. לפני חמישים שנה הם הצליחו לרכוש דירה בתל אביב ומאז גרים בה יחד. אהבנו את הבית שלנו ובסוף שנות ה-80 שיפצנו אותו יפה. אבי נפטר מאז ואמי בת ה-75 גרה שם כיום לבד. מכיוון שעברו כ-35 שנה מאז ששיפצנו משהו בבית, חדר האמבטיה הפך למסוכן עבור אמי - אריחי הרצפה שבורים וחלקלקים. הגשנו בקשות למספר ארגונים והיינו אסירי תודה לשמוע ש- ISWI ידאגו להפוך את חדר האמבטיה שלנו לבטוח ונגיש עבור אמי.

סיפור שלישי – שלומית

נולדתי וגדלתי בקיבוץ גרמני בצפון ישראל. הקיבוץ הוקם על ידי גרמנים שהגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לנסות ולעשות טוב לישראל לאחר רעות השואה, אך הם היו גם מאוד דתיים ושולטים. מכיוון שאבי היה יהודי, כשסיימתי את התיכון באופן טבעי רציתי לשרת בצבא. הם התנגדו לרעיון וגירשו אותי מהקהילה.

פגשתי את בעלי לעתיד בזמן שירותי בצבא. שתינו התנדבנו במקלט לנשים ושתינו היינו מאמינות. בגלל החינוך המוגן שקיבלתי, היה לי מעט ניסיון בעולם האמיתי ונראה היה שיש לו כל מה שחיפשתי בבן זוג לכל החיים. אז, תוך שנה מהפגישה, התחתנו.

בעלי סיפר לי שאחרי שירותו במלחמת לבנון הוא אובחן עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אבל לא הבנתי באותו זמן שזה רק קצה הקרחון. היו לנו ארבעה ילדים יחד (בגילאי 4-9) כשהקשיים שלו החלו לגבות מחיר כבד מנישואינו. חבריו ומשפחתו תמיד היו סלחניים מאוד כלפי התנהגותו בגלל ה-PTSD שלו, אבל זה רק עזר לו. הוא נהיה פזיז עם הכספים שלנו, עם סמים, אלכוהול ואלימות - והאשים את ה-PTSD שלו בכל זה.

גדלתי כשמרן, אז בשבילי לא היה דבר כזה גירושין - הכל היה ללכת לייעוץ ולהילחם על הנישואין שלנו. התביישתי לדון בנושא עם מעגל החברים שלי. גם פחדתי לדווח על המצב כי הוא אמר לי שאם אעשה זאת, שירותי הרווחה יראו בי שותפה לאלימות שלו כלפי הילדים וייקחו את הילדים ממני.

לילה אחד חלמתי סיוט שעדיין רודף אותי כשאני חושב עליו. בחלום בכיתי על קברי ילדיי וקראתי בשמותיהם, כששמעתי קול בחלום אומר, "זה מה שיקרה אם לא תתנתקי מהאיש הזה." זמן קצר לאחר מכן הוא התעצבן על משהו בזמן שהיינו בבית ואמר לי שאם לא אעזוב עם הילדים מיד, הוא יהרוג את כולנו. ארזתי הכל תוך שעה וברחתי לבית הוריי.

השימוש בסמים שלו רק החמיר; הוא עקב אחרינו להורים שלי ואיים על כולנו. התפללתי לגאולה, ויום אחד קיבלתי מכתב. הוא הודיע לנו שלבעלי יש שבועיים לשלם את חובותיו, אחרת לא יורשה לו עוד לעזוב את המדינה (הגבלה נפוצה המוטלת על ישראלים עם חשבונות שטרם שולמו). הוא ענה שהוא רוצה לצאת לחופשה ועזב את המדינה. החדשות הטובות הן שידעתי שהוא לעולם לא יחזור לשלם את החשבונות האלה, ושילדיי ואני סוף סוף נהיה בטוחים. החדשות הרעות הן שנשארתי עם כל החובות שלו - מאות אלפי שקלים! הגשתי בקשה לפשיטת רגל, אבל כשהשופט שמע את הסיפור שלי הוא הורה לחברות הגבייה להסיר את שמי מהחובות. זה היה ניצחון, נס אמיתי!

היה לי עסק של טיפולי עיסוי שאפשר לי שעות גמישות לעבוד, לדאוג לילדים, ולהשאיר לי מספיק כסף כדי לשלוח את עצמי ואת ילדיי לטיפול כדי להתמודד עם הטראומה שלנו. ניסיתי כמה סוגים שונים של טיפול, אבל ילדיי המשיכו להתקשות והיו מתעוררים באופן קבוע מסיוטים בלילה.

כשחברה שלי אמרה לי "פשוט תשים אותם על סוס ותראה איך זה עוזר", חשבתי שזו עצה מצחיקה, אבל הייתי מוכנה לנסות הכל והייתי המומה מההשפעה החיובית של טיפול סוסים. הילדים שלי התחילו לישון לילה שלם וראיתי שינוי אמיתי, אז ניסיתי את הטיפול בעצמי והייתי נפעמת מהטוב שהוא עשה. ידעתי שיש אחרים שיכולים להפיק תועלת מזה, ולכן התחלתי לחפש דרכים להפוך למטפלת סוסים בעצמי.

עזרה מ- ISWI היא שאפשרה לי ללמוד ולקבל את ההסמכות שהייתי צריכה כדי להיות מטפלת בסוסים. זוהי זכות להתפרנס ממשהו שאני אוהבת ומאמינה בו. אולי יום אחד אוכל להיות הבעלים של חוות טיפול בסוסים משלי שתתמחה בסיוע לנשים שיצאו ממצבים אלימים. בינתיים, אני פשוט אסירת תודה שאני יכולה לקחת את כל הכאב והסבל שחוויתי ולהשתמש בהם כדי לעזור לאנשים אחרים להחלים מהקשיים שלהם.

סיפור רביעי - איגור

אשתי ואני היינו ארבעה חודשים לפני עלייה מאוקראינה לישראל בשנת 2004, כאשר היא נהרגה בתאונת דרכים מוזרה. הייתי הרוס, אבל החלטנו להמשיך עם החלום שלנו לעבור עם כל חמשת ילדינו (בני 1-18) למולדתנו.

במשך שלוש שנים, לאחר שהגענו לארץ, התפללתי ושאלתי את אלוהים אם הוא רוצה שאשאר לבד או שאתחתן שוב. ואז, בשנת 2007, פגשתי אישה בשם נעמי שגנבה את ליבי. היא פתחה את ליבה לא רק בפניי אלא גם בפני ילדיי, ובתוך שנתיים התחתנו. לקח זמן לכל אחד מילדי לקבל את אמא החדשה, אך עד מהרה הפכנו למשפחה. המשכתי בעבודתי כיועצת משפחתית וככומר, ונעמי הייתה מורה. יחד נולדו לנו עוד שני ילדים והרגשתי כאילו חיי ואושרי חזרו.

במהלך הסגרים של הקורונה, נעמי החלה להתלונן על כאבים בגב, וקולונוסקופיה גילתה סרטן בשלב 4. נלחמנו במשך שנתיים נגד הרוע של המחלה הזו, אבל בסופו של דבר איבדתי אותה.

זה היה מכריע. בקושי הצלחתי לעבוד במשך שנתיים, נאבקנו להחזיק את הבית ביחד והחשבונות שנערמו היו בשמיים. הילדים שלי היו הרוסים - שוב. ואני הייתי כומר. מה יכולתי לספר לאלה שייעצתי להם על אמונה וטובו של אלוהים?

ועדיין, אני רואה את אלוהים פועל. חבריי ועמיתיי התגייסו סביבנו כדי לעזור, ויחד עם ISWI התערבו וכיסו את החשבונות. אז, למרות שהכאב שלנו עדיין גולמי, לפחות הלחץ הכלכלי הוסר. אני מאמין שהסיפור שלי לא נגמר, ואני אגיד כמו דוד המלך, "קוה לה' כי עוד אודה לו".

סיפור חמישי - אולגה

הגעתי לישראל עם בעלי ושלושת ילדיי. יש לי דוקטורט בהנדסה, כך שבעלי ואני היינו אסירי תודה על כך שהצלחנו למצוא עבודה בהנדסת בניין, תחום ההתמחות שלנו, זמן קצר לאחר שעברנו לישראל. בקהילה המקומית שלנו אנחנו עוזרים בדברים טכניים כמו מערכת הגברה ואני משרתת בשירות הנשים.

לפני כשנה וחצי חיכיתי בתחנת אוטובוס כשגבר שרכב על אופניים חשמליים פגע בי מאחור. בהתחלה הייתי אסיר תודה שלא שברתי כלום וחשבתי שיצאתי מזה בקלות. אבל נפגעתי בראש ובגב, כך שהכאב התחיל לכמה ימים, והוא השפיע עליי יותר ויותר ככל שחלף כל יום. תוך שבוע או שבועיים לא ישנתי בכלל מהכאב. עמידה הייתה כואבת וישיבה ארוכה מדי הייתה גורמת לי סחרחורת. נטילת תרופות שינה עזרה לי בלילה אבל השפיעה לרעה על הימים שלי. המומחים שהיו מעורבים בפיזיותרפיה שלי התלבטו האם אצטרך ניתוח צוואר, ראש וגב תחתון - או שמא יוכלו לעזור לי להחלים עם שנים של טיפול - אבל בלי הניתוח המסוכן.

כל התהליך לקח זמן ואני עדיין בטיפול עם אפשרות לניתוח בעתיד. עם זאת, אני בסדר מספיק עכשיו כדי שאוכל לעבוד במשרה חלקית ולייצב את הכנסת המשפחה שלנו. הבעיה שעמדה בפנינו כמשפחה הייתה הפער של שנה שבה רק בעלי יכול היה לעבוד והיו לי הוצאות רפואיות נוספות. אני כל כך אסירת תודה ל-ISWI על שעזרו לנו לכסות את הפער הכלכלי הזה כדי שנוכל להתקדם בכוחות עצמנו.

סיפורים מאוקראינה

סיפור ראשון - מקלט לפליטים בקייב

היוזמה החלה כאשר ולנטינה (עליה כתבנו בדו"ח "סיפורים מאוקראינה" של מעוז ישראל מוקדם יותר השנה) וכמה מכרים מקומיים קיבלו משלוח של בגדים ושמיכות. הם הזמינו את כל מי שזקוק לעזרה (רבים שאיבדו את בתיהם ורכושם) לבוא ולקחת את מה שהם צריכים. התהליך היה מבולגן. היה רטוב וגשום - ואנשים פשוט ניחשו את המידות שלהם כשהם לקחו בגדים.

"אנחנו צריכים חלל ייעודי עם חדרי הלבשה כדי שאנשים יוכלו להישאר חמים ויבשים ולמדוד בגדים במקום לקחת דברים ואז לזרוק אותם כשהם לא מתאימים", דנו בינינו לבין עצמנו. עזר לנו באביב לספק תרופות וציוד היגיינה לחלק מהקשישים שלא יכלו לעזוב פיזית את בתיהם. אז שיתפנו אותם ברעיון שלנו.

מצאנו מחסן שיעבוד - השגנו מחיר "לתקופת מלחמה" לשכירות - ו- ISWI אמרו לנו שהם מוכנים לכסות את שכר הדירה והשירותים של המקום. ציידנו חללים גדולים יותר במדפים ומדפים לשמיכות וציוד אחר, כמו גם בגדים וחדרי הלבשה כדי למדוד אותם. הכנו גם כמה חדרים עם מיטות עשויות מארגזי עץ ומזרנים מוערמים כדי לאכלס באופן זמני אנשים ומשפחות שאיבדו את הכל והיו זקוקים לכמה ימים או שבועות כדי להתמקם.

כאשר אנשים מגיעים למרכז שלנו, אנו מציעים להם לא רק אספקה אלא גם תמיכה רוחנית ורגשית. יש לנו 20 מתנדבים, כולם עובדים בעבודות במהלך היום, ותורמים משעותיהם הפנויות כדי לעזור לאחרים.

בכל פעם הצגנו צורך בפני ISWI כשהוא צץ. בכל פעם הם אמרו "כן!". מלודמילה, האם החד הורית שנאלצה לסגור את גן הילדים שלה ובן שחלה בפתאומיות ונזקק לניתוח דחוף, ועד סבתא מובטלת המטפלת בבתה בעלת הצרכים המיוחדים ובנכדתה הקטנה - כבר עזרנו ליותר מ-8,000 איש מאז שפתחנו את המרכז במאי. אנחנו יודעים שהדרך לפנינו ארוכה, אבל אנחנו מוכנים אליה.

משמאל: התקנת הדלתות החדשות. מימין: חלק מההרס בבית הספר לאחר הפצצת חרקוב.

סיפור שני - בית הספר לחינוך מיוחד חרקוב

בית ספר זה לחינוך מיוחד בחרקוב היה פתוח מסביב לשעון מיום שני עד שישי, וסייע וחינך 260 ילדים לקויי ראייה עם מוגבלויות אחרות.

כשפרצה המלחמה לקחנו את כולם לרכבת התחתית כי היא הייתה מתחת לאדמה ובטוחה יותר מאשר להיות מעל פני הקרקע. אבל היא הייתה צפופה ורועשת, אז כשהבנו שהסכסוך יימשך יותר מיומיים, עברנו למרתף של בית הספר. כל אותו הזמן המורים המשיכו למצוא דרכים לשמור על הילדים רגועים וללמד אותם. אבל כשהרכז החשמלי של בית הספר נפגע, החום כבה.

סוף פברואר היה ועדיין היה קר, אז הילדים התחילו לחלות. אנחנו בתורנו התחלנו לפנות חלק מהילדים עם משפחותיהם, מכיוון שחלק מבתיהם הופגזו או הושחתו. בחודשים האחרונים בית הספר עצמו הופגז חמש פעמים. בכל פעם הנזק היה עצום מבפנים ומבחוץ. חלונות ודלתות ואפילו כמה קירות נופצו, מגרש הספורט נהרס, וחממות ומטעים נמחצו.

בזכות ISWI , הצלחנו להחליף את הדלתות המנופצות בדלתות מתכת חזקות שאפשרו לנו להשתמש שוב בכיתות הלימוד. המוקד העיקרי שלנו הוא בריאותם הנפשית, הרגשית והפיזית של הילדים. אנו עובדים קשה כדי להעסיק את דעתם בדברים שאינם קשורים למלחמה. הילדים מצאו סיפוק רב באמנויות בתקופה זו ובאוקטובר 2022 התזמורת שלנו אף זכתה במקום הראשון בתחרות הבינלאומית "פסטיבל הזהב"! אחרי המלחמה, תמיד נוכל ללמד נושאים כמו מדעים והיסטוריה.

אנו אסירי תודה ל-ISWI, שבזמן קשה למדינתנו, מצאת הזדמנות לתמוך בילדינו המיוחדים, אשר מניחים את היסודות לחיי דור המאה ה-21. אתה דוגמה לילדינו. מעשיך היום הם ערובה לכך שילדינו יגדלו אכפתיים ומוכנים לעזור לאחרים הזקוקים לכך.

סיפור שלישי - תנורי עצים

עבודה עם ארגונים אחרים היא משהו שמעוז אוהב לעשות! ידענו שבבתים רבים באוקראינה יש חשמל לקוי, במקרה הטוב. אז כששמענו שוואל וטטיאנה (יוזמת השותפים היהודית) רוצים לספק תנורי עצים לבתים לפני שהחורף הקפוא יגיע, ISWI חברה אליהם ותרמה 10,000 דולר לרכישת 77 תנורים!

סיפור ארבע - אניה

כשפרצה המלחמה, אניה, עם הליכון, ידעה שכל מעבר יהיה קשה. קיוותה שזה יהיה קצר מועד. אנשים סביבה נמלטו, אבל בהיותה מבוגרת יותר ויכולה לנוע רק חודש לאחר מכן, כשבתה חזרה הביתה, הם אמרו. אז, מכונת כביסה, זה היה עבודה ואמרו שרקטה פגעה במכולת שבה קנו. הגיע הזמן לעזוב. לא בטוחים לאן ללכת, כיהודים, ישראל נראתה המקום ההגיוני. ISWI שמעו במהירות על ההגירה שלהם ופנו אליהם כדי לברר מה הם צריכים לאחר שהממשלה סיפקה להם דירה. "סתם מכונת כביסה תהיה נהדרת!" הם אמרו. אז, מכונת כביסה, זו הייתה!

סיפור חמישי - ורוניקה וקונסטנטין

דמיינו לעצמכם שאתם בעלי מוגבלויות פיזיות מלידה, ובמקביל חלק ממשפחה בעלת צרכים מיוחדים בצורה כזו או אחרת. מעיוורון ועד דמנציה, ועד חוסר יכולת ללכת ללא נעליים מיוחדות, המאבקים האישיים של כל אחד מבני המשפחה נוכחים תמיד. משמעות הדבר היא שאפילו השינוי הקטן ביותר באורח החיים יכול להיות מתיש מבחינת ניידות או יכולת גישה למזון. כולנו יודעים שמלחמה מביאה עמה לא מעט שינויים. בעזרת עזרה רבה של מקומיים באוקראינה, ורוניקה וקונסטנטין הצליחו לעלות לישראל עם בני משפחותיהם. מאז הגעתם לישראל, ISWI שמרה איתם על קשר כדי להבטיח שהם מקבלים את הציוד הרפואי המיוחד הדרוש להם.