כאשר יהודי אתיופיה חזרו הביתה

יוסף (לא שמו האמיתי) היה בן תשע כשסבתו עלתה על מטוס לארץ הקודש והשאירה אותו לבד בשדה התעופה באדיס אבבה, אתיופיה. מישהו פישל. הוא היה אמור להיות על הטיסה הזו, אבל הכרטיס שהובטח לו לא הגיע. ניירת באתיופיה היא דבר מבולגן. ליוסף אין תעודת לידה, אז הוא לא בטוח שהוא היה בן תשע באותה תקופה, אבל זה היה קרוב מספיק. ובכל זאת, למרות הכאוס שהייתה המערכת, הם לא יכלו לאפשר לו לעלות על המטוס בלי כרטיס.

סבתו לא יכלה להישאר איתו. היא הייתה ברשימת המתנה במשך שנים, ואם תפספס את הטיסה הזו, ייתכן שלא תהיה לה הזדמנות נוספת לעזוב. הסוכנות היהודית הבטיחה שהוא יהיה על הטיסה הבאה למחרת, אבל עד אז הוא היה לבד. יוסף גדל בכפר מבודד ועבר לעיר עם משפחתו רק לכמה חודשים, בזמן שחיכו לתורם לטוס. אז כשהוא עזב את שדה התעופה לבדו באותו יום, הוא היה צריך לנחש את דרכו חזרה למקום שבו שהתה אמו עם אחיו בצד השני של העיר.

בגלל העוינות שהיו לאתיופים כלפי אוכלוסייתם היהודית, יהודי אתיופיה גרו לעתים קרובות בכפרים ולא בערים גדולות. למרות שחיו באתיופיה במשך אלפי שנים, הם כונתו על ידי המקומיים "פלאשה" - פולשים.

כשמשהו השתבש באתיופיה - החל מקללת מכשף ועד מחלה מוזרה או אסון טבע, זו תמיד הייתה אשמתם של היהודים. ככל שהקהילה שלהם הייתה מבודדת יותר, כך הם חוו פחות רדיפות. היו תקופות שבהן לא הורשו להחזיק באדמות כיהודים, אבל בכפרים הם היו לפחות חופשיים יותר לשמור על זהותם ומסורותיהם היהודיות.

באופן מוזר, בעוד שאתיופים גינו יהודים מקומיים, לממשלה לא היה עניין לאפשר להם לעזוב את המדינה. אתיופיה, בהיותה מדינה קומוניסטית, אילצה אתיופיה לבצע עסקאות רבות במסגרת חקלאית כדי להציל יהודים אתיופים. חלק מהעסקאות יכלו להיעשות רק עם מדינות שכנות, שחייבו את האתיופים לצעוד רגלית ברחבי ארצם לסודן לפני שניתן היה להטיסם למקום מבטחים. בשנות ה-80 וה-90 שלחה ישראל מטוסים רבים כדי להטיס עשרות אלפי יהודים מאפריקה.

ירושלים המיתולוגית

עבור יהודי אתיופיה, ירושלים היא ארץ גן עדן מיתית. באתיופיה יש אפילו שיר שהם שרים לחסידות הנודדות. בו הם שואלים - "הו חסידה, איך ירושלים היא ארצנו?"

אז כשיוסף הגיע סוף סוף לישראל כדי להתאחד עם סבתו ובן דודו, הוא היה בטוח שהגיע לגן עדן עצמו. עם הנחיתה, לעומת זאת, הוא קיבל מסכת גז. באותו זמן, יוסף זכר שהוא הרגיש כל כך אסיר תודה על המתנה - כל מתנה שהיא, באמת. זה היה עד שהאזעקות נדלקו והבהלה של כולם גרמה לו להבין שהמסכה נועדה לעזור לו להישאר בחיים. זה היה במהלך מלחמת המפרץ, וישראל הייתה נתונה תחת אש מצד סדאם חוסיין העיראקי.

כשהמלחמה הסתיימה כחודש לאחר מכן, יוסף החל בתהליך איטי ומייגע של הטמעה בתרבות הישראלית. אמו ואחיו הצטרפו אליו תוך מספר חודשים מהגעתו, אם כי אביו החורג (אביו נפטר לפני שנולד ואמו נישאה בשנית) לא יוכל להצטרף במשך שנתיים נוספות. מיותר לציין שהדרך לפניו הייתה ארוכה.

מצוקתם של האתיופים

ישראל טובה בתגובה למקרי חירום. לכן, כאשר ממשלת ישראל הבינה את מצוקתם של יהודי אתיופיה, מטוסים הושכרו, ובוצעו מבצעים צבאיים מורכבים ואף מסוכנים כדי להציל אותם ולהחזירם הביתה. מה שישראל לא הייתה טובה בו, היה התחשבות בפערים התרבותיים העצומים בין חיי הכפר האתיופיים לחיים הישראליים המודרניים, ולאחר מכן תכנון פתרונות הטמעה תרבותיים ארוכי טווח. זה מסביר מדוע תהליך ההטמעה עבור האתיופים היה קצת כמו פגיעה בקיר לבנים ואז שקיעה בחול טובעני.

ישראלים, שמגיעים ממדינות מכל רחבי העולם, רגילים לגווני עור שונים בקהילה היהודית. אבל דווקא הקשר של יהודי אתיופיה לתרבותם העתיקה הוא שהקשה על האתיופים המהגרים להתגבר על סטריאוטיפים. התגברות על סטריאוטיפים מבחוץ תהיה דבר אחד. אבל, אולי האתגר הקשה ביותר שהם נתקלים בו היה זה של מבנה המשפחה שלהם.

באתיופיה, הבעל היה ראש המשפחה הנעלה. הוא היה חלק מהריררכיה מכובדת ונערצת. הגבר ידע את מקומו, ונהנה מהסיפוק שמגיע עם דאגתו למשפחתו. הנשים עבדו מדי פעם בשדות סמוכים, אך עבודתן העיקרית הייתה עקרת בית.

בישראל, גברים ונשים היו שווים מבחינה משפטית ותרבותית, ונשים עבדו בעבודות בדיוק כמו גברים. בכל הנוגע ללימוד השפה ולהסתגלות לתרבות החדשה, הנשים לרוב הצליחו טוב יותר מהגברים. הזדמנויות העבודה היו זהות לגברים ולנשים כאחד, והנשים, שהיו תלויות בעבר בכישוריהם של בעליהן בחקלאות או במקצוע מקומי, יכלו כעת להביא הביתה הכנסות גדולות יותר. האב, שכבר לא היה אביר בשריון נוצץ, נאבק כעת לחנך את ילדיו, שלמדו את האמנות הלא-כל-כך-עדינה של החוצפה הישראלית.

פרדיגמה חדשה זו החלה לקרוע את מרקם המשפחה. בני הנוער מצאו מודלים לחיקוי חדשים בתרבות הראפ האמריקאית השחורה. הדור הצעיר של האתיופים רצה כל כך להיות חלק מארצם החדשה עד שאימץ עברית וסירב לדבר אמהרית. דבר זה חיזק את הניתוק בין הדורות שהיו בעבר מגובשים מאוד.

למרות שישראל היא ארץ של מהגרים, התרבות הישראלית נוטה להיות שבטית ולא תמיד מקבלת במהירות עולים חדשים. לכן, בעוד שהדור הצעיר נטש את שורשיו האתיופיים, עדיין הייתה להם דרך לעבור עד שיוכלו להשתלט על התרבות הישראלית. מצב זה של לימבו בין תרבויות הוביל למשבר זהות עבור אתיופים רבים. האבות איבדו תקווה שיוכלו לבנות ולפרנס משפחה, והדור הצעיר איבד תקווה שירגישו אי פעם שייכים. פגיעות זו הפכה חלקם לפגיעים לחיי רחוב ולהתמכרות לסמים - ולכל מה שמגיע עם סצנה זו.

כאשר ישוע בעצמו הגיע

משפחתו של יוסף עברה דירה מספר פעמים במהלך ילדותו, חווה קשיים בכל תחנה, ובסופו של דבר התיישבה ליד חיפה. באחד מאותם מקומות, סבתו חזרה הביתה יום אחד וראתה את דירתה נפרצת. הטראומה של החוויה גרמה לה להתקפי לב מרובים ובתוך חודשים היא נפטרה. זו הייתה רק עוד מכה לפנטזיה האהובה פעם על ישראל היפה.

ובכל זאת, זה לא היה נורא לגמרי. בעזרת סובסידיות מהגרים מהממשלה, הם הצליחו בסופו של דבר לרכוש דירה קטנה. יוסף היה נער באותה תקופה ולמד בבית ספר דתי. הוא היה קנאי לכל מה שלמד ולעתים קרובות שימש כחזן במהלך טקסים.

הוא היה קרוב למשפחתו, אך כאשר אמו חזרה הביתה יום אחד והסבירה לו ולאביו שהיא מאמינה בישוע, יוסף זעם ואיים לדווח עליה לרשויות. הוא ואביו החורג יצרו קשר בהתנגדותם למה שעשתה אמו. זה ידרוש הסברים, ויכוחים ותפילות, אך בסופו של דבר גם אביו של יוסף התעשת.

כששמע זאת יוסף, הוא יצא מדעתו. באחד הוויכוחים ביניהם ניסתה אמו להסביר עד כמה ישוע אמיתי עבורה, אך יוסף ענה לבסוף: "אם ישוע אמיתי ורוצה שאלך אחריו, הוא יכול לבוא ולספר לי בעצמו." כמה לילות לאחר מכן, ישוע בא ודיבר עם יוסף בעצמו.

בהיותו יהודי אדוק, יוסף מעולם לא שמע הרבה על ישוע - מלבד בהכללות שליליות, כמובן. לכן, לראות אותו בחלום יושב על כס מלכות מוקף באור בהיר לא קרה בגלל דימויים שנראו או תוארו בעבר. "זה היה כל כך אמיתי, אפילו שנים לאחר מכן", אמר. "זה אמיתי כמו שאתה יושב מולי. הוא דיבר אליי זמן מה, וכשהוא דיבר זה היה כאילו דבריו נכנסו לתוכי, שינו אותי ומילאו אותי בכוח לעשות את מה שהוא ביקש ממני לעשות."

יוסף התעורר ומיד אמר לאימו: "אני מאמין".

"חבריי, חבריי לכיתה והמורים שלי היו אכזריים כלפיי", אמר ג'וזף, כשהוא נזכר בימים הראשונים של חייו שנולד מחדש. "חברינו האתיופים צעקו עלינו, 'עזבנו אתיופיה כדי להתרחק מאנשים שהאמינו כמוכם!'"

"ידעתי שמה שאני מאמינה בו אמיתי, אבל היה לי קשה לעמוד שוב בסבב של דחייה חברתית. ביליתי שנים בלימוד השפה והתרבות וסוף סוף יצרתי חברים - ועכשיו, באופן מטאפורי, עזבתי הכל שוב. ובכל זאת יכולתי להרגיש את אלוהים קרוב - כמו אם שמחזיקה את תינוקה שזה עתה נולד."

"חלק מחבריי לכיתה ניסו להכניס אותי לצרות עם המנהל, אבל בזמן שהוא שמע שמועות על האמונות החדשות שלי, הוא גם שמע שאני מתנדב מזמני כדי לעזור לאחרים במצוקה. אז, בזמן שכולם שעמדו שם ציפו שהוא יגנה אותי, במקום זאת הוא פתאום עודד את התלמידים האחרים להתנהג יותר כמוני."

מהישרדות בקושי לשגשוג

יוסף תמיד נהנה לעזור לאחרים ולעשות זאת מכל הלב, כך שעם הידע החדש שגילה על ישוע, הוא מצא במהירות את מקומו בקבוצת הנוער המקומית ובצוות התפילה. לאחר התיכון הוא המשיך ללמוד כלכלה וניהול עסקים. הוא קיבל מלגה שכיסתה את לימודיו ודיור, אך בכל הנוגע למזון ולפריטים בסיסיים אחרים, הוא היה לבד. אז הוא עבד בכל דבר, החל מניקיון ועד שיעורים פרטיים. "לפעמים, לא הייתה עבודה קבועה, אז כדי לקבל כסף לאוכל, חלקנו עבדו כפעילים פוליטיים באותם ימים. לא היה אכפת לנו מה הייתה המסיבה או מה היה כתוב על השלטים. זה היה עניין של הישרדות. פשוט ידענו שישלמו לנו למחרת ונוכל לאכול."

האוניברסיטה הייתה מאתגרת, אך במהלך תקופה זו יוסף הכיר את האישה שהוא מכנה עד היום "גברתי". הוא שכנע אותה לבוא ללמוד איתו באוניברסיטה, שם שניהם יקבלו את התארים שלהם. ובסופו של דבר, בברכת שני צידי המשפחה, הם תכננו את חתונתם. למרות שהיו בין הראשונים לעשות זאת, החלטתם לשלב מסורות אתיופיות בטקס ישראלי הרגישה טבעית, שכן הם הבינו את החשיבות של אימוץ עולמם החדש מבלי לדחות את הישן.

לאחר שנישאו, גויס יוסף לצבא ושם, כמו בכל מקום אחר, הצטיין. עם סיום שירותו, שקל כיצד יוכל להיות ברכה הן לקהילה שלו והן למלכות האל. הוא היה טוב בעסקים ובכלכלה, והיה לו לב לעזור לאנשים, במיוחד בעניינים משפטיים או עסקיים מורכבים. הוא התמחה בכנסת ובתוך מספר שנים הקים משרד משלו כעורך דין. זה מעולם לא היה עניין של לעשות את זה לבד, ולכן יצר קשר עם עשרות עורכי דין אתיופים אחרים לשיתוף פעולה. הוא גם התנדב לעבוד עם נוער וללמד עולים חדשים בעברית, ואף הציע את שירותיו המשפטיים בחינם למעוטי יכולת.

דברים הלכו טוב. לא. דברים הלכו נהדר!

אם מטרתו בחיים הייתה לעזור לאנשים ולהתפרנס מכך, הוא היה בדרך הנכונה.

כאשר הדממה מדברת

המוניטין של ג'וזף הלך וגדל כאשר כמה חברות גדולות פנו אליו. אחת מהצעות העבודה כללה עבודה שאהב וטיסות הלוך ושוב לאתיופיה. לא הייתה לו שום סיבה שלא לקחת את העבודה, ולכן הוא החל בתהליך ההכשרה.

עם זאת, כאשר יוסף הגיע לאתיופיה בטיולו הראשון, הוא נתקל ישר בחומת דממה. בלי אינטרנט, בלי טלפונים, בלי טלוויזיה. בלי הסחות דעת. "זה היה מכריע בהתחלה", שיתף יוסף. "אני בחור שמוקף כל הזמן באנשים ובפעילות. ופתאום האוזניים שלי צלצלו מהדממה. פתאום, זה היה רק אני, התנ"ך שלי ואלוהים. וכל מה שיכולתי לשמוע היה אותו אומר לי שאני אמור להיות בשירות דת."

לא היה קל לוותר על הקריירה שלו. זו הייתה עבודה ראויה והוא אהב אותה. במקצוע הנוכחי שלו הוא ידע שמשפחתו תטופל כלכלית. החיים ככומר עלולים לדרוש ממנו להתקשות לפרנס את האישה והילדים היקרים לו. כשהבין את חומרת ההחלטה שעליו לקבל, הוא החליט לצאת לצום של 40 יום. אחרי הכל, זה מה שאנשים בתנ"ך עשו כשהיו בצומת דרכים בחייהם.

בסוף הצום התשובה הייתה ברורה. מה שלא היה ברור היה איך אהבת חייו תרגיש לגבי החלטתו. היא ידעה את ההשלכות של החלטה כזו.

תגובתה הדהימה אותו. "כשהצעת לי להתחתן איתך, אמרת לי שאתה הולך להיות כומר. חיכיתי שתקיים את הבטחתך."

"במבט לאחור, אני יודע שאם הייתי ממשיך בדרך בה הייתי, כבר הייתי הבעלים של בית משלי ומשפחתי הייתה מוקפת בכל הטוב שיש לעולם הזה להציע. אבל אני גם יודע שהיינו אומללים בתוך כל זה, כי הדבר היחיד שהעולם לא יכול להציע, בשום סכום כסף, הוא השמחה והשלווה שמגיעים עם הידיעה שאתה נמצא ברצון האל ושהוא מרוצה ממך."

אתיופים מהדור הבא

זהו תופעה טבעית עבור מהגרים מרוסיה, אתיופיה, אמריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, אם למנות רק כמה - שהם מאמינים - להקים קהילות בשפת אמם. קהילות אלו מושכות אליהן מהגרים אחרים כמוהן ומהוות מקור מדהים לחברות ועידוד רוחני במדינה מאתגרת כמו ישראל. מה שפחות טבעי וחייב להיות מאמץ מודע הוא המעבר של כל קהילה כזו לשפה העברית לאחר שמספיק חברי הקהילה נמצאים בארץ במשך שנים.

הדרך היחידה האחרת שבה תיוולד קהילה דוברת עברית היא כאשר דור הצברים (ילידי הארץ) או אלו שהגיעו בגיל צעיר מאוד וגדלו בישראל, יתחילו לנטוע עבודה חדשה לגמרי. וזה בדיוק מה שיוסף חשב עליו כשהציג את החזון לקהילה שלהם. זו תהיה הקהילה האתיופית הראשונה דוברת העברית בארץ.

"ידעתי שלעמי יש רצון עמוק להיות חלק מהתרבות הישראלית, ולכן הבנתי שחשוב שהביטוי הרוחני שלנו יהיה ישראלי באותה מידה אם אנחנו רוצים לגדל את הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה בישוע."

יוסף ואשתו אספו את שלושת ילדיהם הקטנים בסלון והחלו להתפלל. עד מהרה חברים החלו להצטרף, ומהר מאוד כל דירתם הייתה מלאה לכל פגישה. מכיוון שהפגישות התקיימו באזור מגורים בשבת, השכנים החלו להתלונן על הרעש מהתפילה ומהאחווה.

כיום, הקהילה בת פחות משנתיים עברה לאזור תעשייתי וממשיכה לגדול גם במהלך המגפה. במיוחד במדינה קטנה זו, הקצב בו גדלה הקהילה מעיד על הבשלות של היבול בקרב הישראלים האתיופים דוברי העברית. לכן אין זה מפתיע שאלוהים בחר במישהו עם תשוקה ומחויבות רוחנית כה עמוקה לשרת את דורו. אלוהים יודע שיש הרבה עבודה לעשות.