אבי השפה העברית המודרנית חלק 3: "הילד העברי" הראשון בעולם
תמונה עליונה: בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, ראשוני החלוצים הראשונים לארץ הקודש היו מנהיגי ביל"ו. משמאל: יעקב שרתוק, שבנו משה שרת (שקיבל שם משפחה עברי) הפך לנשיא השני של מדינת ישראל; מימין: זאב ולדימיר דובנוב. במרכז: אליעזר בן יהודה. קרדיט: ויקימדיה
אליעזר בן יהודה היה אחד מבני האדם יוצאי הדופן ביותר שהעם היהודי הוליד אי פעם. הוא היה בעל חזון רדיקלי, חולם על הבלתי קיים, לקסיקוגרף גאון (מחבר מילון) שבנה את עצמו, בנוסף למארגן ומשפיע יוצא דופן על אנשים לנסות את הבלתי אפשרי. כל זה מתאר אדם חולה מאוד שעבד 19 שעות ביום במשך כ-40 שנה. זה היה האיש שאלוהי ישראל השתמש בו באופן ייחודי כדי להחיות שפה מתה ולמלא תפקיד קריטי באיסוף עצמותיהם היבשות של עם מפוזר ברחבי העולם.
לאחר שניתנו לו כשישה חודשים לחיות עם שחפת, הוא ודבורה, כלתו לעתיד, עזבו את אירופה לארץ הקודש בשנת 1881. ירושלים הייתה יעדו, שם תכנן למלא את שליחותו כל עוד נותרה לו נשמה. בחזון נביא, הוא הבין שעברית לעולם לא תהפוך לשפה לאומית אלא אם כן תהיה אומה יהודית. אך באותה מידה הוא הבין שהעם היהודי לעולם לא יהפוך לאומה ללא שפה לאומית.
אדם מדהים לא פחות היה דבורה, אשר נתנה את חייה כדי להגשים את חזונו של בעלה. היא הגיעה לארצה החדשה עם כמה מילים עבריות שלמדה במסעם לארץ ישראל. המשימה הגדולה שקיבלה על עצמה ושותפה לה עם בעלה הייתה להקים את המשפחה הראשונה בעולם הדוברת עברית.
אליעזר חלם על משפחה – משפחתו – עם ילדים רבים, שכולם ידברו עברית מלידה. וכך דבורה הרתה חודשים ספורים בלבד לאחר הגעתם לירושלים. משימתה הראשונה הייתה ללמוד עברית בעצמה, שכן היא התחייבה עם אליעזר שמעתה ואילך תדבר רק עברית איתו, עם חבריה ועם ילדיהם שטרם נולדו. אסור היה להרשות ולו מילה אחת באף שפה אחרת.
לימוד עברית בלי ספרים
עכשיו הגיעה המציאות. דבורה למדה שעות רבות ביום ולמדה עברית - לבד. בלי ספרי לימוד. בלי חברים אחרים לדבר איתם עברית. אפילו לא בעל שילמד אותה את השפה, מלבד בלילה כשהיה חוזר הביתה מותש מעבודתו כעורך ממלא מקום בעיתונו הקטן של מר דב פרומקין, "החבצלת".
האתגר הגדול מכולם היה עונים המחפיר. לעתים קרובות הם התקשו לקנות מספיק קמח לאפיית כיכר לחם - פעמים רבות זו הייתה כל הארוחה שלהם.
כשלושה חודשים לאחר הגעתם, דפק על דלתם אורח. שמו היה ניסים בכר. הוא היה מנהל בית ספר צרפתי לבנים שנוהל על ידי " אליאנס ישראליט יוניברסל" , באדיבותו של הברון העשיר אדמונד רוטשילד. בניגוד מוחלט להוראותיו של רוטשילד שבתי הספר שלו בארץ הקודש לא ילמדו עברית, ניסים ביקש מאליעזר ללמד עברית בבית ספרו! הוא הסביר שהוא מסכים עם חזונו של אליעזר לתחייה לאומית, ומבין את הקשר בין העם, הארץ והשפה.
בכר אמר לאליעזר שלא קיבל תקציב לתפקיד כזה, אך היה מוכן להוריד מעט ממשכורותיהם של שני מורי דת, ולתת אותן לאליעזר. שוב, החזון עבד תמורת שכר זעום, אך תשוקתו העזה ללמד תלמידים צעירים "עברית בעברית" עלתה בהרבה על תשוקתו לכסף. "עברית בעברית" הייתה דרך ההוראה הייחודית של אליעזר. מהיום הראשון של כל שיעור עברית חדש, הוא דיבר רק עברית עם תלמידיו. שיעוריו היו מוצלחים ביותר וחלק מתלמידיו הראשונים הפכו למנהיגים בהקמת האומה החדשה העתידית.
יהודים אורתודוקסים מכריזים על איסור
אבל לאליעזר היו אתגרים מיידיים יותר. שנאת שכניו האורתודוקסים כלפי ה"כופר" הזה המשיכה להתעצם. הם ראו במאמציו של אליעזר להפיץ את העברית ואף ללמד ילדים לדבר עברית כמתקפה על הדת היהודית, על אורח חייהם. כשהלך לבית הכנסת, איש לא התקרב אליו. בתודעתם, יהודים אשכנזים אלה קישרו לאומיות עם ביאת המשיח. הם הכריזו על איסור דתי על בית הספר אליאנס , ועל כל מי שיעז להיכנס בדלתו.
בינתיים, דבורה המשיכה במאבקה היומיומי ללמוד עברית עבור תינוקה העתידי. בדידותה הייתה מתמדת. כמה נשים היו רוצות להתיידד איתה, אך הן לא דיברו עברית. אליעזר התעקש שהיא לא תדבר שפה אחרת. היא המשיכה להיאבק. אולי החלק הקשה ביותר היה שהאיש שאהבה כל כך היה כה בזוי על ידי תושבי ירושלים.
קבוצת החלוצים הראשונה
אף על פי כן, ככל שהרדיפות נגד היהודים ברוסיה התגברו, מאמריו של אליעזר שנכתבו בעיתון העברי הקטן התלקחו. השמועה התפשטה, ובערב פסח 1882, כ-15 חלוצים צעירים וחטובים - כולל נערה אחת - הגיעו זה עתה על רקע רדיפות מחרידות מצד רוסיה והמדינות הסובבות אותה. הם צעקו ברחוב את שמו של בן יהודה בזמן שחיפשו את ביתו.
הם קראו את מאמריו של אליעזר ב"עיתון מירושלים" וביקשו מהם לחזור למולדתם, וכך הם באו! הם קראו לעצמם ביל"ו - האקרוסטיכונים ל"בית יעקב; לכו ונלך אחרינו!" כסטודנטים משכילים, הם החליטו ללכת בעקבות החזון. הם התחננו, "אליעזר, אנו מוכנים לעשות הכל - אנא הנהיג אותנו, אנא אמור לנו מה לעשות!" כמה מהצעירים האלה כבר דיברו מעט עברית שנלמדה ברוסיה.
למרות שאליעזר עבר לירושלים רק שנה קודם לכן, הוא עזר להם להתיישב באזורים שונים בארץ ושלח חלקם ללמוד חקלאות בבית ספר לחקלאות. הם היו באמת הראשונים מבין הראשונים, והם נתנו נחמה והתרגשות רבה לבן יהודה. כיום, כל תלמיד בית ספר ישראלי מכיר את ביל"ו.
טורקים חוסמים הגירה יהודית נוספת
מיד, עוד ועוד צעירים יהודים החלו לנחות בעיר הנמל יפו. כפי שחזה אליעזר, הערבים החלו להתלונן. תוך שבועות, הטורקים הוציאו צו שאף יהודי לא יורשה לעלות לארץ ישראל. למעשה, הם הכריזו על כך ביום התשיעי של חודש אב, אותו יום היסטורי גורלי בו נהרסו שני בתי המקדש היהודיים על ידי אויבי ישראל.
הרוב היהודי בארץ הקודש החל להתמעט כאשר ערבים מהאזורים הסמוכים נהרו בחופשיות לארץ כדי למצוא עבודה בכל מקום בו התיישבו המהגרים היהודים ובנו תשתיות.
ועדיין, יהודים הוברחו לארץ הקודש - בעיקר באמצעות שוחד. יזם יהודי, דוד זלמן לבונטין, הצליח לרכוש 835 דונם של אדמה, 16 ק"מ מיפו. קבוצתו הזמינה את צעירי ביל"ו להצטרף אליהם. יחד הם הקימו את ההתיישבות הראשונה בארץ ישראל. הם הקימו אוהלים וקראו לה ראשון לציון - "הראשונים לציון".
הקבוצה מיהרה אז לירושלים רכובה על סוסים כדי לבשר את הבשורה הגדולה לאליעזר בן יהודה - כדי לחגוג את האירוע הגדול הזה. באותו לילה ממש, "ראשונה" נוספת הפכה למציאות. דבורה ילדה את "הילד העברי הראשון" מזה 1900 שנה, וקראו לו בן ציון. עבור אליעזר - החוזה - הוא ראה בשני אירועים אלה אותות עצומים לכך שחסד האל על הארץ.
מחכה שבן ציון ידבר עברית
הזמן חלף, ו"הילד העברי הראשון" גדל לילד קטן ויפה ובריא. הוא נשמר בקפידה כדי שלא ישמע אף מילה בשפה אחרת מלבד עברית - בעיקר מאמו ואביו. הוא היה ערני ותוסס, ילד בן שלוש חברותי, שמח לראות ולהיות מטופל על ידי חבריהם הקרובים הרבים של הוריו שקיבלו את הצו לדבר איתו רק מילים עבריות.
רק ענן קטן אחד ריחף מעל הילד הקטן הזה. הוא היה בן שלוש ועדיין לא הוציא הגה אחת. דבורה ידעה שבצד שלה במשפחה, כל הילדים התחילו לדבר עוד לפני שהגיעו ליום הולדתם הראשון.
היא תהתה אם אליעזר היה אדם שדיבר באיחור. או שמא היה אילם במשפחתו. היא הייתה מודאגת משום שחבריהם החלו להאשים אותה ואת אליעזר בחוסר דיבורו. הם הזכירו לאליעזר שעברית היא שפה מתה. אחד מחבריו הקרובים, מייקל פינס, התחנן בפני אליעזר שילמד את בן ציון שפה חיה כמו רוסית. לאחר מכן, אמר פינס, הוא תמיד יוכל ללמוד עברית ככל שיגדל. פינס הסביר לאליעזר שלימוד עברית טוב למבוגרים, ואפילו לתלמידי בית ספר - "כפי שהראית בשיעורים שלך באליאנס. אבל לא לתינוקות!"
חברים חוששים ליכולתו השכלית של הילד
פינס הסכים שחזונו של בן יהודה לאומה דוברת עברית היה טוב. והוא סיפר כיצד הוא ויותר ויותר יהודים בארץ הקודש למדו לדבר עברית. אבל איכשהו, תושבי ירושלים הגיעו למסקנה שהילד הקטן צריך הזדמנות ללמוד שפה מוכרת, אחרת הוא עלול להפוך לאידיוט!
למעשה, הילד היה כמעט בן ארבע - ואילם לחלוטין. אבל אליעזר צעק לחברו, "אז שיהיה אידיוט!" מאוחר יותר הוא דיבר עם דבורה, "את לא רואה? זה ניסוי גדול ואצילי שאנחנו עושים עם הילד שלנו. אני מאמין בכל ליבי שנצליח."
"אבל אם לא אעשה זאת, אני מבטיח לך שלא אתבייש להכריז על כישלוני בפומבי - להכריז שעברית היא לשון מתה, שאינה ראויה לגמילה מילדים."
"עם זאת, אני עדיין משוכנע למדי שילדנו יהיה לא פחות כשיר לדיבור ולהיגיון, לא פחות חכם מכל שאר הילדים שנולדו בירושלים או במוסקבה, לצורך העניין. בקרוב, בקרוב מאוד, הוא יתחיל לדבר, ודבריו יהיו לנו כמשחה - כדברי נביאי קדם!"
"ואת, דבורה, תהיי הגיבורה, האם העברייה הראשונה מאז חורבן ירושלים בידי טיטוס!"
אליעזר תופס את אשתו שרה ברוסית
זמן קצר לאחר מכן, הוא חזר מטיול לראשון לציון, כדי להיפגש עם כמה מחסידיו ולמכור עוד כמה מנויים לעיתונו. גברת פינס בדיוק ביקרה אצל דבורה והעירה את ההערה על "ילדים המוקרבים על חטאי הוריהם". היא ננעצה בנשמתה, אחזה בילדה בוכה. היא חשבה על ילדותה ברוסיה, ובלי לחשוב, החלה לשיר שיר ערש לילדה ברוסית, דמעות זולגות על פניה.
כפי שרצה הגורל, בדיוק באותו רגע נכנס אליעזר לבית ומצא את אשתו שרה את השיר הרוסי הזה לבן ציון. בזעם, הוא החל לצעוק עליה. דבורה, מבולבלת ולא מסוגלת לענות, לא ממש שמה לב שהיא שרה ברוסית. היא בכתה בדממה, ובן ציון, שרצה לבוא לעזרת אמו, צעק: "אבא, אבא, הנה!" (אבא, אבא, לא!).
שני ההורים היו המומים - ואז פרצו בצעקות שמחה! בנם דיבר! ומילותיו הראשונות היו בעברית! למרות האיסור הרבני לדבר עם המשפחה, המוני אנשים מכל רחבי ירושלים הגיעו לראות את "ילד הפלא" - הילד הראשון בעולם כולו שדיבר עברית כשפתו היחידה!
כמה מילים עבריות שנוצרו על ידי בן ציון
מאותו רגע ואילך, הוא לא שתק. מלא שאלות, הוא היה שואל, "מה זה? מה זה?" אליעזר נאלץ להמציא מילים חדשות שעדיין לא היו קיימות בעברית. בן ציון, שהבין אינסטינקטיבית את ההיגיון של השפה, החל במהרה להמציא מילים משלו. למעשה, ברגע שאחיו ושלוש אחיותיו נולדו, בזה אחר זה, בן ציון הפך למורה שלהם, ולעתים קרובות טבע מילים שאביו שמח להוסיף לרשימת המילים החדשות שפורסמו בטורי עיתונו השבועיים.
הצלחות הילדים היו דוגמה מצוינת לחלוצי היישובים החדשים שלימדו את ילדיהם עברית תוך כדי אתגרים רבים, משום שחסרו להם מילים מעשיות רבות.
הכלב העברי הראשון הופך למרטיר
יום אחד מצא בן ציון כלב משוטט, ואמר לאביו שזהו "כלב עברי". הוא התחנן בפני אביו שהוא באמת צריך את הכלב הזה כי אז יהיה לו מישהו מלבד אמו ואביו לדבר איתו. יום אחד נשלחו בן החמש וכלבו לדואר לשלוח מכתב.
הוא איבד את דרכו ונתקל בקבוצת ילדים חרדים. הוא התחיל לרוץ וצעק לכלבו ואמר "מהר! בו!" (בוא! מהר!). הילדים הדתיים חשבו שהוא קורא לכלבו "מאיר", שם רבם. הם הרגו את הכלב והכו את בן ציון עד שהחריבו אותו. הכלב העברי הראשון הפך למרטיר של תקומת ישראל.
כעת, נולד הבן השני לבית. אליעזר נאלץ ללוות את הכסף לברית המילה. אליעזר השתכנע לבסוף שעברית תמיד תהיה שפת אמו של בן ציון, ולכן הרשה לו ללמוד בבית הספר של רוטשילד עם ילדים אחרים, וללמוד גם צרפתית וטורקית. כלומר, עד ששמע את בנו שר שירים פטריוטיים בצרפתית! בן יהודה עבר לחינוך ביתי במקום.
קפיצה דרך החישוקים הטורקיים
למרות שאליעזר היה עורך משנה של עלון החדשות הקטן "החבצלת" בשנה הראשונה שלו, הוא השתוקק להיות עורך של עיתון יומי משלו, "מושך למראהו כמו "לה פיגארו" , היומון הפריזאי!" ברור שזה ייקח קצת זמן. אבל הוא היה להוט לצאת לדרך!
המכשול הראשון שלו היה הטורקים עם הביורוקרטיה המעיקה שלהם. בשום פנים ואופן הם לא יעניקו לבן יהודה רישיון להקים עיתון משלו בשפה העברית. ואז, למרבה המזל, אליעזר פגש רב ספרדי שהגיש בקשה לרישיון זמן מה קודם לכן, אך לא השתמש בו.
הרב הזה שמח להשכיר אותו לאליעזר תמורת סכום שווה ערך ל-2.50 דולר - והיזם העיתונאי מצא חבר אחר שילווה לו את הסכום הזה! זו הייתה דלתו של אליעזר להקמת עיתון אמיתי בירושלים. עם השנים, הוא הפך לכלי התקשורת החשוב ביותר עבור המתיישבים החדשים של ישראל - והכל בעברית.
אבל עם בן יהודה כבעלים ועורך היחיד של עיתונו, הוא הפך לעני יותר מתמיד. עני מאוד. למרות שהייתה לו משפחה שגדלה, העיתון שלו תמיד הוגש ראשון. פשוט לא היו לו מספיק מנויים כדי להרוויח. אבל העיתון היה חלק מחלומו להחזיר את העברית לחיים בקרב העם היהודי. יתר על כן, הוא עורר עניין בקרב יהודים נרדפים - במיוחד ברוסיה - להגר לארץ אבותיהם.
חייב למצוא פתרון
אך ללא תזונה מספקת, דבורה חלשה וחולה. היא מצאה את עצמה משתעלת ומקבלת חום לעתים קרובות. בשנה השישית לחייהם, דבורה החלה להשתעל דם. היא חלתה בשחפת בעלה. הרופאים הציעו לה לבלות זמן מה באקלים החם יותר של ראשון לציון, מה שעשתה במשך שלושה חודשים. מצבה השתפר, אך אז גם אליעזר החל להשתעל דם. כדי לשרוד, דבורה הציעה לבן יהודה לנסוע לרוסיה, להיפגש עם אלו המעוניינים לעלות לישראל, ולמכור עוד מנויים לעיתונו. למרבה המזל, חברו הטוב (עדיין), מר פינס, לקח על עצמו את עבודת עריכת העיתון בזמן שבן יהודה נסע. אך לפני שעזב, אמר אליעזר, "דבורה, את חייבת להבטיח לי בשם כל הקודש שתמשיכי באיסור על הילדים לשמוע דבר מלבד עברית בזמן שאני לא אהיה", הבטיחה דבורה.
אֶל המשך בדו"ח מעוז ישראל מינואר 2019.
מקורות: הגשמת נבואה, אליעזר בן יהודה, מאת אליעזר בן יהודה (נכדו) 2008; לשון הנביאים, סיפור חייו של אליעזר בן יהודה מאת רוברט סנט ג'ון 1952; https://goo.gl/MVmMUK; https://goo.gl/8r29uN
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
