הביתה!
War Relief
עכשיו כששאר החטופים החיים חזרו הביתה, מתחיל מה שנראה כמו זרם אין־סופי של סיפורי זוועה אישיים מהשנתיים הארונות, שמגיע אל ערוצי התקשורת והמדיה השונים בישראל. לא סביר שהזרם הזה יסתיים בעתיד הקרוב כי ככל שהחטופים ישתקמו, קרוב לוודאי שהם יספרו עוד על הסיפור שלהם – ועזה היא כר פורה לרוע יצירתי.
היו עינויים גופניים. אלימות ומכות, חשמול וכמובן סוגי התעללות אחרים שלא נתאר. כאשר החטופים היו זקוקים לטיפול רפואי או אפילו ניתוח, הם קיבלו אותם רק לפעמים, לא תמיד מידי רופאים, ואף פעם לא בהרדמה. חלק מהחטופים היו אזוקים לכלובים ואפילו זה לזה כך שהיה עליהם לעשות את צרכיהם יחד.
השומרים אכלו בכל יום ארבע ארוחות דשנות לעיניהם בעוד החטופים קיבלו חצי פיתה יבשה או אולי שני כדורי פלאפל ביום. בחול המועד פסח החטופים רצו לכבד את מצוות איסור אכילת חמץ וסירבו לאכול פיתה. ביום כיפור הם צמו.
היו עינויים פסיכולוגיים. ככל שהזמן של החטופים בשבי התארך, כך גם החמיר היחס אליהם. החוטפים וידאו שהמורל של החטופים יישאר נמוך. מדי פעם הם אמרו לחטופים שהם עומדים להשתחרר הביתה ואחר כך הם אמרו להם שהם לעולם לא ילכו הביתה. החטופים למדו לא להאמין לדבר מלבד המחשבה שאם הם יחזיקו מעמד, הם ישתחררו בסופו של דבר. חלק סיפרו שהחוטפים לעגו להם ואמרו להם שהתמונות שלהם אינן תלויות בכיכר החטופים ושהמשפחות שלהם אינן יוצאות לצעדות לשחרורם.
לאחר כמה מבצעי הצלה מוצלחים של צה"ל, החוטפים המרושעים הזהירו: "אל תחשבו שיצילו אתכם. אם צה"ל יתקרב לכאן, אפילו בטעות, נדע ונירה בכם". כך התחילו החטופים לפחד יותר מצה"ל מאשר מהחוטפים.
האיום התמידי שמא אחד השומרים יתרגז היה ממשי. יוסף אוחנה בהה עשרות פעמים בקנה של רובה והשתדל לשכנע את חוטפיו שבעסקת שבויים הוא שווה להם יותר חי מאשר מת.
החמאס גם הסריט סרטונים כדי לענות את הישראלים בבית. הצעד היה אסטרטגי ונועד לעורר מחלוקת ופילוג בארץ ולהפעיל לחץ על ממשלת ישראל. הסרטון של אביתר דוד, חיוור ורזה כשלד, שבו נאלץ לחפור את קברו במנהרה, היה קשה במיוחד לצפייה. "הם אמרו לי לחפור את הקבר שלי ושאקבר כאן בעזה", אמר בקול רועד והחזיק באפיסת כוחות את חפירה מעל בור באדמה.
בסרטון נפרד, גיא גלבוע-דלאל נראה לצד אביתר דוד, שניהם יושבים במכונית ונאלצים לצפות בשחרור של חטופים אחרים, בידיעה שהם עצמם יוחזרו אל המנהרות. היו גם סרטונים רבים אחרים שבהם החטופים נאלצו לקרוא הודעות תעמולה ולהעמיד פני פצועים או מתים.
לבד
יש הרבה מה לספר, ולא קל למצוא את האיזון בין לספר אין־ספור זוועות לבין לספר על הסיוטים באופן שאפשר לשמוע. בסופו של דבר יהיו ספרים וסרטים שיתעדו ויזכירו את מה שקרה. בינתיים נספר לכם רק מעט על אחד החטופים, רום.
רום ברסלבסקי היה בן 21 ועבד בביטחון בפסטיבל הנובה ביום של המתקפות. בסביבות השעה 10:30 בבוקר, ארבע שעות לאחר שהטבח התחיל, רום התקשר לאימו, הסביר לה את המצב ואמר שהוא נשאר שם כדי לעזור לפצועים להימלט וכדי להסתיר גופות כדי שהמחבלים לא יחללו אותן. "אהיה בבית בעוד כמה שעות", אמר.
זאת הייתה הפעם האחרונה שמישהו שמע מרום עד שהחמאס פרסם סרטון שלו בשבי. פרט ליומיים הוא הוחזק לבדו לכל אורך השנתיים.
לפעמים הוא הוחזק לצד גופות חטופים. לפעמים הוא חש עייפות בידיו ורגליו, אבל הוא תמיד הוחזק בחדר חשוך. הוא ניחם את עצמו באמצעות שירה ותפילה. הוא שב אמר לאימו אחרי שחרורו: "תמיד ידעתי שיום אחד זה ייגמר".
השומרים שלו נתנו לו לאכול חצי פיתה ביום, הצליפו בו בשוטים ושיקרו לו שהמשפחה שלו ויתרה על המלחמה לשחרורו. "ישראל נכבשה, ואלפי חיילים נהרגו. איראן מחקה את ישראל מהמפה", כך אמרו לו.
הם גם הציעו כל מיני סוגים של הטבות קטנות ומזון נוסף בתנאי שיתאסלם. הוא ענה להם: "אני יהודי מאמין, אני לא נשבר". כאשר חזר לביתו, הבקשה היחידה שלו הייתה לראות את השמיים. כאשר לחצו עליו לבקש משהו יותר מהותי, הוא הודה שהוא ישמח לקבל שוקולד.
הבעיה עם ישראלים
בסקר שנערך לאחרונה לגבי ההבדלים התרבותיים בין יהודים בארץ לבין יהודים בחו"ל, הישראלים נשאלו: "אם יהודי איפשהו בעולם היה נחטף, היית מסכן את חייך לשחרר אותו?" תשעים אחוזים מהישראלים ענו שכן.
העולם יכול להבין כמה דברים מהנתון הזה.
- ליהודים הישראלים יש תחושת זהות אישית עמוקה וקשר עמוק למורשתם הקדומה.
- ליהודים הישראלים יש קשר איתן זה עם זה למרות המחלוקות הרבות בעניינים פוליטיים, פילוסופיים ודתיים. הם מאמינים שהייעוד שלהם הוא לשרוד ולשגשג. ולכן הם שרים "עם ישראל חי".
- הישראלים מבינים שהעולם הוא מקום מסוכן ליהודים, ושבכל דור ודור קם מישהו שרוצה לכלות אותם. החובה שלהם היא להגן על עמם בכל מקום ובכל זמן ורצוי להשיבם למולדתם.
החלק העצוב בכל זה הוא שאויבי ישראל מבינים את הקשר שיש בין בני העם ואת תחושת החובה שלהם זה לזה. הם אפילו מתפעלים ממנה בגלוי, באופן חולני.
ברוב חלקי העולם, כאשר יש חטופים, הדבר משפיע על המשפחה, החברים ואולי על משרד החוץ, שמתמודד עם עניינים בין־לאומיים. נדיר שאנשים שאינם קשורים למצב אפילו יודעים על החטיפה. וקרוב לוודאי שתהיה החלפת שבויים רק אם המשא ומתן פועל לטובת ארצו של החטוף. יש מדינות שעונות: "איננו מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים".
מסקר זה התברר שהגישה הזאת איננה בהכרח קרת לב וחסרת אכפתיות. זוהי עמדה הגיונית שמבינה שברגע שאנשים רשעים זוכים לגמול על הרע שהם עושים, הם יחזירו את החטוף, ייקחו את הגמול ויחזרו לחטוף מישהו אחר.
ישראל איננה נוהגת בהיגיון לגבי תושביה. זאת הסיבה שלתוכנית של ה-7 באוקטובר היו שתי מטרות:
- להסב כאב, סבל וחורבן רבים ככל האפשר רק כי ליהודים מגיע לסבול.
- לקחת מספיק שבויים כדי לשאת ולתת על שחרור כל האסירים הפלסטינים מבתי הכלא הישראליים. ולהסתיר את החטופים בכל רחבי עזה כדי שישמשו מגנים אנושיים לחמאס כנגד תגובת צה"ל על המתקפות.
מלחמות סחר
מלחמה זאת איננה טקטיקה חדשה, אלא אסטרטגיה מוכחת.
מייד לאחר מלחמת העצמאות בתש"ח, ישראל החזירה את כל השבויים הערביים שלה תמורת החיילים והתושבים הישראלים שנפלו בשבי במהלך המלחמה. ההחלפה הזאת הייתה הגיונית. המלחמה הסתיימה. ארץ חדשה נולדה, וכולם רצו לפתוח דף חדש. למרבה הצער, הדפים הבאים לא נכתבו לטובתנו.
לכל אורך הקיום של מדינת ישראל בימינו, היא סבלה מזרם תמידי של אלימות מהג'יהאד. לכן היא תמיד רודפת אחרי מחבלים ותופסת אותם. חלק מהאסירים מקבלים כמה מאסרי עולם על פשעים כגון רצח. אחרים נעצרים על פיתוח רשתות טרור או הברחות נשק. ואחרים נעצרים על "פשעים פעוטים יותר" כגון נשיאת נשק במחסום, השלכת אבנים גדולות על ראשיהם של שוטרים או על שמשה קדמית של רכב משפחתי.
בכל כמה שנים מחבלים מסתננים ותופסים חייל ישראלי או שניים, חוזרים חזרה לשטח שלהם ומתחילים לשאת ולתת על שחרור חבריהם המחבלים.
ישראל החליפה אלפי מחבלים לאורך השנים עם סוריה, ירדן, לבנון, מצרים ומגוון רחב של ארגוני טרור אסלאמיים אחרים. החלפות השבויים מעולם לא היו מאוזנות ולפעמים הן היו מוטות להחריד, כשמאות מחבלים שוחררו תמורת ישראלים ספורים.
פעם ישראל החזירה חמישה לוחמי ג'יהאד ומאתיים גופות בתמורה לשני חיילי צה"ל מתים. ופעם היא שחררה 436 אסירים תמורת ישראלי אחד שחצה את גבול לבנון כדי לסגור עסקת סמים.
עסקאות גרועות
המציאות העצובה היא שהמעגל הזה מעודד טרור בתוך ישראל. המחבלים יודעים שאם הם יתקפו ישראלים, הם ימותו בהילה מפוארת של שהידים או ייתפסו ובסופו של דבר ישתחררו בעסקת השבויים הבאה. בינתיים המשפחה שלהם מקבלת משכורת מהרשות הפלסטינית ממדינה עשירה זו או אחרת במזרח התיכון על כל הזמן שהם יושבים בכלא.
שחרור אסירים הוא תמיד סיכון. הוא פותר בעיה בהווה וזורע את הזרעים לבעיה בעתיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא השחרור של חייל צה"ל גלעד שליט, שהוחזק בעזה חמש שנים, בתמורה ל-1,027 אסירים פלסטינים. אחד מהם היה יחיא סנוואר, האדריכל של ה-7 באוקטובר.
החמאס מבין שהישראלים אינם יכולים לסבול שבני עמם חטופים. אבל בין החטופים במלחמה האחרונה היו דרוזים, בדואים, נפאלים, תאילנדיים, פיליפינים, אמריקאים ואפילו מוסלמים, כי החמאס ראה בהם בוגדים משום שחיו ועבדו בשלום בישראל.
מלבד צמא בלתי נלאה לדם, מה התועלת שברצח או חטיפה של לא יהודים? אולי החמאס ניסה לקדם תאוריה חדשה. הוא הימר שהערך שישראל מייחסת לחיים תהפוך חטוף לא יהודי שנחטף בארץ ליקר ערך כמו יהודי. והחמאס רצה מספרים גדולים.
עם הספירה של 251 החטופים ב-7 באוקטובר, עשרות זוהו כחטופים שאין להם שום מעמד ישראלי או זיקה יהודית. אבל החמאס השיג את גודל הקבוצה שהוא רצה. ימים ספורים לאחר המתקפה, אל ג'זירה אישרה שחמאס אישר שיש בידיו "מספיק חטופים כדי להבטיח את השחרור של כל האסירים הפלסטינים המוחזקים בבתי כלא בארץ".
עקב אכילס
האופי המגן של ישראל כלפי תושביה הוא גם הכוח וגם החולשה של יהודים בכל רחבי העולם. בתי ספר, בתי כנסת ועסקים יהודים בכל רחבי העולם, הפכו ליעדים מועדפים למתקפות גם של לוחמי ג'יהאד וגם של אנשים שמאמינים בעליונות הגזע הלבן. ולאורך המלחמה, ספינות עם הזיקה ולו הקלושה ביותר לעסקים יהודיים או שפניהן היו מועדות להעברת סחורות לישראל, הפכו למטרה לשודדים החות'ים.
ישראל מנסה זה זמן רב לשנות את כללי המשחק. חייב להיות גורם מרתיע שמציב מחיר גבוה מדי לחטיפת השבויים שלנו תמורת התועלת האפשרית של שחרור אסירים. למרבה הצער, במונחים דיפלומטיים, המחיר הגבוה הזה בדרך כלל מכונה "כוח מופרז". ארצות מבחוץ שאינן מבינות מה זה אומר להיות נרדף ללא עת על מוצא אתני, אינן מבינות את התגובה החריפה של ישראל. לכן בדרך כלל מופעל לחץ בין־לאומי לעצור את ישראל לפני שהיא מגיעה למצב של שקט ושלווה לטווח ארוך. במקרה של ה-7 באוקטובר, רק אחרי הבחירה מחדש של הנשיא טראמפ הייתה ישראל חופשייה לגבות את המחיר היקר של מיטוט טבעת הטרור סביב ישראל, שאיראן בנתה במשך ארבעים שנה.
כמה אירועים המובילים לאירוע המכונן הזה היו נפילתה של סוריה וחיסול המנהיגות הבכירה ביותר של חזבאללה בלבנון ושל חמאס, ששיתפו פעולה היטב עם איראן. מאחר שאחת המטרות של ה-7 באוקטובר הייתה שחרור כ-5000 מחבלים בישראל, האובדן של כ-50,000 מחבלי חמאס הוא ניצחון משמעותי לישראל במונחים של צמצום צבא הטרור הזה. אבל אין בזה כדי לרפות את ידי החמאס כי החמאס מוקיר מוות ומות שהידים. זאת הסיבה שהניצחון הגדול היה כשטראמפ נכנס לתמונה בין חמאס לבין הגורמים שנתנו לו חסות. אחרי הכול, אפילו טרוריסטים זקוקים לכסף כדי להאכיל את המשפחות שלהם.
במבט קדימה, יש שאלות של מה לעשות במחבלים שנתפסים בחיים. מערכת המשפט בישראל בדרך כלל דורשת מאסר או גלות למחבלים, אבל כמה חברי כנסת קוראים לעונש מוות כדי למנוע את האפשרות שניאלץ לשחרר מחבלי ג'יהאד אידאולוגים עם דם על הידיים שאינם חוזרים בהם. לעונש מוות יש מעמד חוקי בישראל אבל הוא בוצע רק פעם אחת, אחרי מלחמת העולם השנייה, בנאצי.
כיכר החטופים
בצד הישראלי של הגבול, מצב החטופים איחד אותנו כשם שפילג אותנו. משפחות שמעולם לא הכירו קודם היו קשורות בגורל אחד להילחם מלחמת חורמה עד לשוב יקיריהן. הן נשארו במצב של מתח, ייסורים ונחישות. חלקן קיוו מאוד לחבק את יקיריהן שוב, אחרות ידעו את האמת המרה ורק רצו סיום וקבורה למתיהן. זה דבר נורא לצפות בו. התקשורת הישראלית התחילה וסיימה כל יום עם מספר הימים שהחטופים היו בשבי. בין שהכרנו את החטופים באופן אישי ובין שלא, חסרונם העיק על כולנו. כל מי שגר כאן יכול לומר: "המדינה לא נשמה שנתיים".
כבר בהתחלה שמענו שלרבים מהחטופים הייתה בשלב כלשהו גישה לרדיו. (לחלקם זה היה כדי שיוכלו לשמוע את המואזין חמש פעמים ביום.). התקשורת הישראלית הבינה את זה ובמשך שנתיים הנכיחה באופן תמידי את החברים והמשפחות של החטופים, כדי שיספרו עליהם בחדשות ובתוכניות שונות בתקווה שמישהו שם שומע. כל ראיון במשך שנתיים הסתיים בשאלה: "אם במקרה הם מאזינים, מה היית רוצה לומר להם..."
ומתברר שבמקרה הם האזינו.
בכל סיבוב של שחרור חטופים שמענו פרטים על החוויה הקשה שלהם. חלקם הוחזקו בדירות עם משפחות, אחרים היו במנהרות חשוכות ואחרים הועברו ממקום למקום עשרות פעמים. חלקם שוחררו בידי צה"ל, אחרים הוחלפו תמורת אסירים. אבל כולם אמרו את אותם שני דברים כשהם חזרו:
תודה שנלחמתם עלינו. עם ישראל חי!
אל תוותרו עד שכולם בבית!!!
עמדו לצד מאמיני ישראל
מעוז ישראל מביאה את אמת ישוע לכל פינה בארץ. תרומתכם מציידת את המאמינים ומגיעה לאבודים - היו חלק מעבודה נצחית זו עוד היום.
