שבעה סיפורים קצרים על רעב ושפע
בשנת 2006 השותף שלי ואני פתחנו יחד מוסך. בשנת 2014 מצב העסק הידרדר והשותף שלי זנח אותו. ראיתי את ערמת החשבונות שהוא השאיר לי וידעתי שאני צריך לבחור אם לברוח מהכול או להתייצב באמונה אל מול ההר הזה.
ולנטין
בשנת 2006 השותף שלי ואני פתחנו יחד מוסך. בשנת 2014 מצב העסק הידרדר והשותף שלי זנח אותו. ראיתי את ערמת החשבונות שהוא השאיר לי וידעתי שאני צריך לבחור אם לברוח מהכול או להתייצב באמונה אל מול ההר הזה.
באותה תקופה הייתי מנהיג קהילה. סיפרתי על מצבי לרועה הקהילה והוא סיפר לי על 
. הגשנו בקשה לסיוע אבל לא רציתי לבקש מהקרן לכסות את החובות כי הרגשתי שזאת האחריות שלי. ביקשתי שידאגו רק למשפחה שלי בעוד אני מעביר את כל הרווחים מהמוסך לתשלום החובות. אבל צוות IstandwithIsrael חשב אל מעבר לצורך המיידי שלנו. הצוות רצה שאצליח בטווח הארוך. הם שלחו אליי יועץ כלכלי והוא עזר לי לתכנן תקציב גם לעסק וגם למשפחה. היו כמה חודשים שאלמלא הסיוע שקיבלנו מ- IstandwithIsrael, אני לא יודע מה היו אוכלים ילדיי.
כבר שש שנים שאני משלם חובות ומשקם את העסק ואפילו בשנה קשה כמו זאת, אנחנו מסתדרים היטב. אני קונה רק חלקים איכותיים למוסך משום שהכתובים מצווים עלינו לעשות את כל מעשינו למען ישוע, ולמוסך יצא שם של מצוינות ויושרה. אני יכול להתבונן לאחור על התקופה הקשה ולהבין שהיא בסך הכול הועילה לי כאב, כבעל, כאיש עסקים וכמנהיג קהילה. ואני מודה לאלוהים על התפקיד שמילאה קרן IstandwithIsrael בדרכי להגיע למקום שאני נמצא בו היום.
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
דמיטרי
גגדלתי במשפחת אומנים באוקראינה. אימי הייתה שחקנית תיאטרון. אבי היה צייר ובשלב מאוחר גילה את כישורי הקרמיקה שלו. האמת היא שאבי היה כל כך מוכשר בקרמיקה ופתח מפעל משלו. למשך כמה שנים הצטרפתי אל אבי בניהול המפעל, אבל הרצון לעלות לארץ לא הניח לי ולא יכולתי להתנגד לו עוד.
אחי תפס את מקומי במפעל בשמחה והרגשתי שהמפעל של אבי בידיים טובות.
זמן קצר לאחר שהגעתי לארץ, נישאתי לאשת חלומותיי. שנינו רצינו ילדים רבים והתחלתי לעבוד כדי להגיע למצב כלכלי יציב. פתחתי מפעל לקרמיקה בארץ אבל החוקים, התרבות והשוק שונים מאוד מאשר באוקראינה והעסק נכשל נחרצות.
בשנים שלאחר מכן עבדתי בחברות שונות הקשורות לאומנות ובבצלאל (בית ספר על שם האומן המקראי “בצלאל” שתכנן ועיצב את ארון הברית). למדתי הרבה על עסקים ויצרתי קשרים רבים בתחום. אחר כך ניסיתי שוב.
בשנה הראשונה כמעט שלא היו לי רווחים. אין לי מושג איך שרדנו באותה שנה, אבל המשכתי. ידעתי שלא אוכל להאכיל את משפחתי הגדלה והולכת אם לא יהיה לי עסק משלי.
בשנה השנייה העסק שלי התחיל להתפתח וכך גם המשפחה שלי. אשתי ואני היינו בשנת הנישואין העשרים שלנו והבאנו שלושה עשר ילדים לעולם.
העסק הלך והתבסס, קיבלנו הזמנות חוזרות ויכולנו לסמוך על הכנסה קבועה. אבל כאשר הקורונה הגיעה, הכול נעצר באופן פתאומי. החנויות לא נפתחו ולא מכרו את התוצרים שלנו, והמסעדות לא הגישו ארוחות בכלים שלנו.
עדיין היינו צריכים להאכיל את הילדים שלנו ולכסות את ההוצאות הבסיסיות של העסק.
אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שאלוהים הוא המטרה והמשמעות היחידות שעומדות מאחורי המעשים שאנחנו עושים. הסיסמה שלנו במשפחה היא: “ואנוכי ובני ביתי נעבוד את ה’ “. בין שהילדים שלנו לומדים מתמטיקה, מבשלים ארוחה, משמיעים שיר או יוצרים כוס מקרמיקה, המשפחה שלנו עושה הכול לתפארת אלוהים. תמיד האמנו שאלוהים דואג גם לציפורים הקטנות וגם למשפחות גדולות.
לא פנינו לקרן ; הקרן מצאה אותנו. ממש לפני החגים, כשקיבלנו הודעה על הסגר, הגיעו נציגי הקרן למפעל שלי ונתנו לי המחאה כדי לעזור לי לדאוג למשפחתי. ההמחאה עזרה מאוד! כך קיבלנו הזדמנות מוחשית מאוד שדרכה לימדנו את הילדים שלנו שאלוהים מספק כל צורך.
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
לודמילה
ללודמילה הייתה מאז ומתמיד פרפר חברתי. גם בגיל 82 היא מסמר הערב בבית האבות שבו היא גרה.
לודמילה נולדה באוקראינה זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. כאשר האיום על היהודים גבר, אימה וסבתה ברחו לברית המועצות וחזרו לבנות את חייהן מחדש אחרי תום המלחמה. לודמילה סיימה את לימודיה ועבדה עבודה משרדית אבל עד מהרה גילתה שהיא נהנית הרבה יותר לעבוד עם אנשים ואת שלושים ושבע השנים הבאות עבדה במכירות. בשנים האלה היא גם התחתנה וגידלה שני ילדים. כעבור שנים רבות, כאשר ילדיה כבר הקימו משפחות משלהם, בעלה מת.
יום אחד, בזמן שחגגו יום הולדת במרכז הקהילתי היהודי, הם שמעו על סוכנות שעוזרת ליהודים לעלות לארץ. שני ילדיה החליטו לעלות עם משפחותיהם ואף על פי שהיא כבר הייתה בת שבעים, לודמילה הייתה נחושה בדעתה לראות את נכדיה גדלים בארץ הקודש. אחרי שהם התבססו בארץ, בנה מצא עבודה במפעל ובתה החלה לעבוד כאחות בבית חולים.
לודמילה כבר יצאה לפנסיה והתחילה להרגיש את החולשות והכאבים שנלווים לזקנה, אבל המשיכה להיות מעורבת בחיי המשפחה, עד שהקורונה הגיעה והוטל סגר ביתי על כולם. לודמילה נותרה לבדה בביתה, החיים לבד בבית בגיל 82 קשים. בקיץ האחרון היא נפלה בביתה ונשארה על הרצפה חמש שעות עד שמצאו אותה, וילדיה הבינו שהם חייבים למצוא לה פתרון חלופי בהקדם האפשרי. מצבה הרפואי הלך והידרדר אבל הסיפורים הנוראיים בתקשורת על המתרחש בבתי אבות בארץ הותירו את ילדיה בלא מענה, והם לא ידעו בידי מי הם יכולים להפקיד את האישה שהקדישה להם את חייה.
בעזרת הרקע שלה בתחום הרפואה הצליחה בתה של לודמילה למצוא מקום שענה על דרישותיהם למומחיות רפואית וטיפול אישי, אבל כל הכספים שלה ושל אחיה גם יחד לא היו מכסים חצי מהסכום שנדרש רק כדי להתקבל. כאשר הדבר נודע למנהיג הקהילה, הוא סיפר להם שהתפקיד של קרן הוא לדאוג לצורכיהם של מאמינים בארץ. עוד לפני סוף הקיץ אישרה הקרן את מלוא הסכום הנדרש, ולודמילה עברה לביתה החדש. היא נמצאת שם כעת חמישה חודשים והצוות נהנה ממנה מאוד ומכנה אותה “אור זוהר”. נפלא לראות את נאמנות אלוהים שהתגלתה לדוד ומתגלה היום: “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם” (תהי’ לז 25).
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
רוסלן ויעל
אאני חיה בארץ מהרגע שהגחתי לאוויר העולם. רוסלן הגיע כאשר הייתי בת עשר. הוא היה בן שתים עשרה כאשר משפחתו עלתה מאזרבייג’ן. שתי המשפחות שלנו השתתפו בקהילת “מלך הכבוד”. שנתיים לאחר שהגיע לארץ, הצטרף רוסלן לצוות ההלל ומשרת שם כבר חמש עשרה שנים. הצטרפתי להלל של הנוער ואני ממשיכה לשרת בקבוצת הנוער גם היום.
כשרוסלן היה חייל התחלנו לצאת וזמן קצר אחרי שהשתחרר, התחתנו. זה היה לפני שבע שנים. התחלנו את חיי הנישואין שלנו בדירה מושכרת קטנה, כשם שעושים רוב הזוגות בארץ. רוסלן מצא עבודה במפעל אלקטרוניקה לייצור רכיבי מחשבים. בינתיים טיפחתי קהל לקוחות לעסק הקונדיטוריה שלי. התינוק הראשון שלנו נולד והכול הלך כמתוכנן.
התוכנית הייתה לעבוד קשה ולחסוך כדי שנוכל בבוא היום לקנות דירה משלנו ואולי אפילו להקים עסק משלנו. התוכנית הזאת שאפתנית כי המימון העצמי הנדרש בארץ גבוה כמו מחירה המלא של דירה בארצות אחרות. הממשלה הכירה במכשול הגדול הזה למשפחות צעירות ומנהלת תוכנית “מחיר למשתכן” שלפיה הקבלנים מקצים מספר מסוים של דירות בכל בניין חדש למכירה במחיר מוזל ועורכים הגרלה בין עשרות אלפי השמות הרשומים.
ברור שרוסלן ואני לא יכולנו לדעת אם נעלה בגורל אבל היינו נחושים להיות מוכנים להזדמנות כאשר תבוא. אפילו במחיר המוזל, הסיכוי היחיד שלנו לחסוך די למימון התחלתי היה לחיות מסכום זעום מאוד מההכנסה שלנו. הוריי תמכו מאוד בחלום שלנו והסכימו לאפשר לנו לעבור ולהתגורר איתם כדי שנוכל לחסוך כל שקל בציפייה שבבוא היום נוכל לגדל את ילדינו במקום שנוכל לקרוא לו בית.
כאשר הגיעה שנת 2020 נראה שכל הדברים הטובים והרעים קורים בו זמנית. קודם כול גילינו שאנחנו מצפים לילד שני. בערך באותה תקופה, היו קיצוצים במקום העבודה של רוסלן והוא פוטר. ואחר כך קיבלנו הודעה שהשמות שלנו עלו בגורל! היו לנו שבועיים להירשם לדירה בפרויקט בנייה חדש בדיוק בשכונה שרצינו.
האירוע היה אמור להיות משמח. זכינו להזדמנות של פעם בחיים שחיכינו לה הרבה זמן, אבל היא הגיעה בזמן גרוע. בכל זאת, רוסלן מצא עבודה אחרת ונרשמנו באמונה שנמצא דרך להרוויח את הסכום הדרוש לתשלום הראשון במועד. ואחר כך הגיעה הקורונה. הפסדנו את החודשים החשובים שלפני הולדת התינוק השני שלנו וכעבור חצי שנה, המדינה עדיין הייתה בעיצומה של ההתמודדות עם המשבר. הזמן הלך ואזל.
חברים מהקהילה שלנו אמרו לנו שקרן עזרה להם בעבר ועודדו אותנו לפנות אליה. כל השנה הזאת הייתה קשה לאנשים וחשבנו שהזמן איננו מתאים לבקשה לסיוע ברכישת דירה. אבל אפילו בזמנים קשים, החיים עדיין ממשיכים קדימה, משפחות ממשיכות לגדול וצריך לקבל החלטות חשובות לעתיד. אנחנו מודים לקרן IstandwithIsrael על כך שהייתה מוכנה ומסוגלת לעזור לנו במשהו כה חשוב לנו כמשפחה. מדהים להגיע לרגע שבו עשינו כל מה שאפשר ופתאום אלוהים נמצא בסוף הדרך ומשלים את כל החסר.
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
גדעון וסוזי*
בבמושב קטן ליד גבול מצרים חיה משפחה עם חמישה ילדים. גדעון, האב, נולד וגדל בקיבוץ בצפון הארץ. בשלב כלשהו אחרי השירות יוצאים רוב החיילים המשוחררים לטיול של כמה חודשים בחו”ל כדי להתרענן לפני שהם משתלבים בלימודים או בעבודה. אחד המקומות החביבים על הישראלים הוא הודו, בעיקר כי היא מתאימה לתקציב של חיילים שמקבלים שכר צבאי מגוחך לחודש.
גם גדעון בחר לנסוע להודו. שם הוא פגש שני אנשים ששינו את חייו לנצח – סוזי, אשתו לעתיד, וישוע, מושיעו לנצח.
גדעון חזר אדם אחר לארץ עם סוזי והשתקע ליד הכינרת כי הוא היה דייג. כאשר ילדם השלישי עמד להיוולד, הם הרגישו שאלוהים קורא להם לעזוב את הגולן המוריק כדי להיות עדות חיה בחולות הצחיחים של הנגב.
לחיים במקומות מבודדים יש יתרונות, ויוקר המחיה בהם נמוך מאוד. החיסרון הגדול ביותר במושב הוא שאין בית ספר טוב. סוזי לימדה את הילדים בבית במשך שתים עשרה שנה בזמן שגדעון הדריך טיולים במדבר ועבד בביטחון.
אבל לפני שלוש שנים הם גילו שאחד הילדים שלהם זקוק לחינוך מיוחד והמקום היחיד שבו יוכל להשתלב נמצא באזור ירושלים, מרחק כמה שעות נסיעה. שני הילדים הבוגרים כבר היו בגיל צבא וסוזי התחילה לעבוד כדי לממן את הוצאות הפנימייה. העבודה בחקלאות היא עבודה שדורשת שעות רבות וסוזי כבר לא הייתה יכולה ללמד את שני הילדים האחרים בבית. בית הספר הטוב היחיד בסביבה הוא בית ספר פרטי אבל הוא היה בגדר אפשרות. התיירות בארץ צמחה בשנים האחרונות, וכל עוד הקונים המשיכו לקנות את התוצרת החקלאית, אפשר היה לממן את תשלומי בית הספר. בכל שנה אחרת, יכלו ההורים לממן את הלימודים בבית הספר, אבל שנת 2020 היא שנה אחרת והתשלומים לבית הספר כבר היו גדולים מדי.
קרן IstandwithIsrael אישרה את הבקשה של מנהיג הקהילה שלהם לכסות את הוצאות החינוך של הילדים, והם כתבו לנו כדי להביע את תודתם העמוקה. שמחנו מאוד לראות איך אלוהים דואג לעניינים החשובים של ילדיו כאשר הם דואגים לעניינים החשובים לו.
(*שמות בדויים כדי לשמור על פרטיות המשפחה)
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
יעל ואריאל
ייעל ואני כבר היינו נשואים ביום שראיתי בעיני רוחי אותנו ואת ילדינו חיים בארץ. סיפרתי על כך ליעל והיא נבהלה. היא אמרה שמילא אמריקה, אבל ישראל איננה באה בחשבון. אבל עם כל שנה שעברה, הרגשתי שהריקנות בתוכי הולכת וגוברת.
סוף סוף יעל הסכימה להתחיל בתהליך העלייה שהיה כרוך בהרבה מאוד ניירת. אולי היא חשבה שהמשימה כה קשה, שרק אלוהים יכול לגרום לזה לקרות. ברוסיה קשה למצוא מסמכים מקוריים המוכיחים את המוצא היהודי, במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה וקריסת ברית המועצות. זאת הסיבה ששגרירות ישראל בבלרוס הופתעה מאוד כאשר הצגתי את המסמכים המקוריים שלנו, שנמצאו עמוק באדמה בארכיון של הקג”ב.
הייתי אומן חלק גדול מחיי אבל זמן קצר לאחר שהגענו, המצב שלי השתנה. לפני שהגעתי לארץ עסקתי בעיצוב גרפי במשך עשרים שנה. כאשר הגעתי לארץ, לא רציתי יותר לשבת לשולחן עבודה. רציתי להיות אור במקום שבו חשוב להאיר.
אילת היא העיר הדרומית ביותר בארץ, בין גבול מצרים לגבול ירדן. ראיתי שבאילת אני יכול להיות גם אור רוחני ולשרת אנשים וגם להיות מדריך תיירים במדבר ולעזור לתיירים להתחבר לארץ באופן ייחודי. פחות אתרים קדושים ויותר ארץ הקודש.
מימנה את הלימודים שלי והעסק שגשג. נראה ששמונים-תשעים אחוזים מכלכלת אילת קשורים בתיירות. ואז הגיעה הקורונה והעיר כולה נעצרה. אנחנו יודעים שהארץ הזאת תמיד תהיה מקום שמושך אנשים מרחבי העולם. ההיסטוריה שלה עשירה מאוד ואי אפשר להתעלם ממנה.
אבל בינתיים, קרן IstandwithIsrael הייתה מוכנה לעזור לנו להחזיק מעמד באופן כלכלי, והמשמעות היא שאנחנו עדיין יכולים לשרת אנשים בתקופה הזאת של מאבק אין סופי. ייתכן שיידרש עוד זמן אבל התוכנית כבר מוכנה וכאשר יבוא הזמן, שוב נראה למבקרים מחו”ל למה הארץ הזאת מיוחדת כל כך בעיני בורא היקום.
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
גדליה
ררוב בני משפחתי נרצחו בשואה. הבודדים ששרדו גילו זה את זה רק אחרי שעלו לארץ בנפרד. ההורים שלי עלו לארץ בשנת 1957, והייתי בן שמונה. לאבי תמיד היה קול טוב, גם כשהוא דיבר עברית כשפה שנייה. זמן קצר לאחר שהגענו לארץ, הוא קיבל עבודה כקריין טקסטים ברדיו קול ישראל, שם הוא עבד ארבעים שנה. המשפחה שלי שרדה אבל השואה הותירה צלקות עמוקות, והחיים בבית לא היו קלים. את רוב שנותיי בגיל ההתבגרות ביליתי לבדי והייתי אתאיסט. האמנתי שתמיד אהיה לבד. כאשר התגייסתי לצבא שירתי שלוש שנים בחיל האוויר והמשכתי לעבוד במשרד הביטחון עוד עשרים שנה. זאת הגרסה הקצרה. יש עוד הרבה פרטים לסיפור ולפני כמה שנים כבר הופק סרט על חיי.
עזבתי את משרד הביטחון כדי להקים עסק משלי ופתחתי פאב. למרבה הצער, הייתה לי בעיה עם אלכוהול כך שהבחירה שלי בעסק הזה לא הייתה טובה. בשלב כלשהו מישהו סיפר לי על ישוע וקיבלתי את הבשורה בלב שלם. השתניתי כה מהר עד שהמשפחה שלי השתכנעה שאני צורך סמים. חייכתי ורקדתי ברחבי הבית ובישרתי את הבשורה הטובה ביותר ששמעתי בחיי לאנשים ברחוב. המשפחה שתמכה בי כשהייתי אלכוהוליסט, עזבה אותי כי הם לא הצליחו להסביר את השמחה הפתאומית שלי. אבל בזה אחר זה, כל אחד מבני המשפחה האמין בישוע המשיח.
בסופו של דבר, פתחתי בית קפה. הוא הצליח מאוד ופתחתי עוד בית קפה. בראשית שנות ה-2000 פרצה האינתיפאדה והתחילו קשיים. היו פיגועים במסעדות ובאוטובוסים ועסקים רבים נפגעו. איבדנו הכול, אפילו את הבית שלנו. למרבה התודה, אשתי כבר הייתה מאמינה ושנינו האמנו שאלוהים רוצה שנעבור צפונה ונשרת בקהילת הכרמל. מצאנו בית קטן בכפר הדרוזי הקרוב וקיבלתי עבודה כמנהל בית הקפה. התרחיש היה מצוין בעיניי – חיים פשוטים שבהם אוכל ליהנות מבית הקפה וההצלחה שלי תהיה לברכה למלכות אלוהים.
בשנה האחרונה גיליתי שיש לי סרטן בשלב שעדיין אפשר לטפל בו. טוב לדעת שבית החולים הטוב ביותר בארץ לטיפול שאני זקוק לו, נמצא בחיפה. החלק הפחות טוב הוא שאני עדיין צריך לנסוע כארבעים דקות מהכפר לבית החולים, ומאחר שלא היה לנו שום צורך מחוץ לכפר במשך שנים רבות, לא היה לנו רכב. בתי הסיעה אותי הלוך ושוב לטיפולים, אבל עם התעצמות הטיפולים היו לי תגובות קשות ופעמים רבות נאלצתי להגיע למיון.
אמרו לי שאני חייב לעבור לקרבת בית החולים. לא רציתי. אהבתי את הכפר, את החנויות, את השכנים. הכרנו את כולם וכולם הכירו אותנו. המעבר לעיר גדולה כמו חיפה שבה משלמים פי שניים כדי לחיות כמו אחד קטן מני רבים, לא משך אותי בכלל. אבל הרופאים אמרו לי שיש לי סיכוי להחלים אם אשלים את הטיפולים ושהמעבר יהיה זמני. סיפרתי למנהיגות הקהילה שלי על הדילמה והמנהיגים תמכו ברעיון המעבר. הם ידעו על קרן שיכולה לעזור לנו לכסות את הוצאות המעבר קרוב לבית החולים ופנו לקרן . הבקשה שלנו אושרה תוך שבועות ספורים וכיום אני גר במרחק שבע דקות מהמקום שבו אני מקבל את הטיפולים. עד כה, התוצאות מאוד מעודדות ואני אופטימי שאוכל להתגבר על המחלה ולראות את הנכדים שלי מביאים לעולם את דור המאמינים הבא של השושלת המשפחתית שלנו.
You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!
שלום מישראל,
תקווה. אומץ. כוח. נס!
v
קראתם את הסיפורים. ראיתם את הפנים. הרגשתם את ליבם הכבד הנושא עול של ספק, פחד ומצוקה.
אבל גם ראיתם את שמחתם כאשר הגענו אל פתח ביתם או שלחנו כספים לחשבונות הבנק שלהם או כאשר שילמנו על ההכשרה שלה היו זקוקים כדי לכלכל את משפחותיהם.
זוהי קרן IstandwithIsrael. וזה השינוי שאתם יכולים לחולל בחייהם של אנשים כאשר אתם תורמים.
בשנה האחרונה, התוכניות שלנו לקרן IstandwithIsrael השתנו באופן קיצוני כי העולם השתנה. אבל היכולת של IstandwithIsrael להסתגל לנסיבות בשטח היא סוד השפעתה בארץ כבר עשרות שנים. והיא הסיבה שיכולנו לתרום למספר משפחות הגדול פי חמש השנה מאשר בשנה שעברה.
בחורף שעבר, עוד לפני שהמגפה הכתה, כארבעים ותשעה אחוזים מהישראלים לא היו מסוגלים לממן חימום בביתם. ברוב הבתים בארץ אין הסקה מרכזית או קירור והם משתמשים בנפט יקר. משפחות רבות מסתפקות בשעה של חימום בבוקר ושעה בערב.
חורף 2020 קרב והקור איננו מתחשב בשנה הקשה שכבר עברה עלינו. בפעילות משותפת עם “פרויקט יוסף” יש לנו השנה הזדמנות לחלק עשרים אלף מעילים לנזקקים. אנחנו זקוקים לסכום של 7,600 דולרים אמריקנים כדי להביא את המעילים לארץ ולהפיץ אותם בשלושים מרכזים ברחבי הארץ. כלומר, בפחות משלושה דולרים אפשר להלביש אנשים במעיל.
השנה הזאת היא אכן שנה יוצאת דופן. אנחנו מתחילים את הספירה לאחור לשנת 2021 ומחכים לימים טובים יותר שיבואו. אלוהים נאמן, והוא פועל באמצעותכם כדי לחולל ניסים בחיים של אנשים, גם יהודים וגם ערבים, בכל רחבי הארץ. יחד נמשיך לשנת 2021 עם תקווה, אומץ וכוח כדי שהמאמינים בארץ יהיו חזקים.
לעתידה של ישראל,
ארי ושירה סורקו-רם וקובי ושני פרגוסון
נ.ב. זכור החודש לצרף לתרומתך החודשית תרומה גם לקרן IstandwithIsrael. היא תחולל שינוי בחיים של מישהו… וגם תדאג שלא יהיה לו קר.
