דוחות מעוז ישראל יוני, 2020

דוד המשורר

ליסה סטיוארט לא נולדה למשפחה של עצלנים. שני הסבים שלה דיברו שתים עשרה שפות כל אחד, וסביה היה מרגל במהפכה נגד הצאר ברוסיה. הוא רצה שרוסיה תהיה ארץ דמוקרטית, אבל שלטון הצאר תפס אותו והגלה אותו לסיביר..


read
מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל

ליסה סטיוארט לא נולדה למשפחה של עצלנים. שני הסבים שלה דיברו שתים עשרה שפות כל אחד, וסביה היה מרגל במהפכה נגד הצאר ברוסיה. הוא רצה שרוסיה תהיה ארץ דמוקרטית, אבל שלטון הצאר תפס אותו והגלה אותו לסיביר. ליסה מעולם לא ידעה את השם האמיתי של סבה כי הוא תמיד היה מכונה בשמו הבדוי מטעם המחתרת. הסבים שלה מעולם לא זכו לראות את התגשמות החלום שלהם לרוסיה דמוקרטית, אבל בסופו של דבר, בשנת 1921 הם קיבלו אישור להגר לארצות הברית והגיעו שלושה ימים לפני הולדתה של אימא של ליסה.

ליסה כבר הייתה אמריקנית דור שני, אבל השורשים היהודיים-רוסיים שלה ליוו אותה בילדותה ובנערותה, במיוחד כאשר היה מדובר בחינוך והשכלה. בית הספר הטוב ביותר במישיגן היה בית ספר לותרני ולכן, על אף היותה יהודייה, היא נשלחה לשם. מגיל צעיר מאוד היה לה רצון עמוק ועז לדעת אם יש אלוהים. למרות סקרנותה, התשובות שקיבלה מהכמרים הלותרנים בבית הספר שלה מעולם לא הניחו את דעתה. השאלה נותרה בעינה.

ליסה החלה את לימודיה בקולג' בשנות ה-60 של המאה הקודמת, על רקע האווירה המרדנית ורוויית האכזבה באוניברסיטאות. בחיפושיה אחר אמת רוחנית, היא קיבלה כל דבר שנתקלה בו. היא מספרת: "אני יודעת שיד אלוהים הייתה עליי. ניסיתי את כל המנהגים הרוחניים האפלים ונטלתי סמים פסיכודליים מכל סוג. אבל מסיבה כלשהי, החברים שלי – שכולם צרכו סמים קשים – לא אפשרו לי ליטול סמים קשים. תוך זמן קצר החברים האלה היו בכלא או מתו".

בסופו של דבר, היא התעייפה מהמאמצים שלה והחליטה לנהל חיי התבודדות. היא הכירה משפחה שהייתה לה בקתה ישנה ושטח של כארבע מאות שמונים וחמישה דונמים ביער הלאומי Olympic National Forest שבמדינת וושינגטון. המשפחה הסכימה להשכיר לליסה את הבקתה ואת השטח כולו תמורת דולר לשנה. ליסה בילתה את זמנה בשיפוץ הבקתה ובלימודים לתואר בקולג' שהיה רחוק משם כשבעים וחמישה קילומטרים.

הסימן היחיד של ציביליזציה בסביבה שלה היה תחנת דלק במרחק כשבעה וחצי קילומטרים, וליסה הלכה לשם פעמים רבות ברגל. החיים האלה היו חיי שלווה מושלמים, פרט ללילה אחד שבו גבר שהסיע אותה כמה ימים לפני כן, הגיע שיכור לבקתה שלה וניסה לפרוץ פנימה. אחרי האירוע הזה, היא ישנה בלילות עם אקדח מתחת לכר. אבל זה היה האירוע המטריד היחיד בכל התקופה.

קפה סאפפו, שם נפגשו דוד וליסה. (Credit: Forks Forum Archives)

דוד

דוד לודן בא ממישיגן, ממשפחה של איכרים מדורי דורות, שלא עסקה בפוליטיקה. אפשר לומר שנתנו לדוד שם מתאים כי הדבר היחיד שעניין אותו בהתבגרותו היה מוזיקה. הוא למד לנגן בפסנתר, הצטרף למקהלת בנים ובגיל שמונה התחיל לכתוב מוזיקה בהשראה של מלחינים כגון באך. הוא לא היה דתי אבל הוא אהב מאוד את הצליל הגדול של המקהלות. בסופו של דבר עברה משפחתו לקליפורניה, שם הוא מצא מקהלה אחרת והפך למנצח בגיל שש עשרה. עד גיל תשע עשרה הוא למד אופרה ותוך שנים ספורות הגיע לברודווי.

הכישרון, המיומנות והרב-גוניות של דוד עזרו לו לעבור ממלחין לשחקן, לזמר אופרה ולמעצב תאורה, והוא הגיע לתפקיד של מנהל במה ובסופו של דבר מפקח הפקה בלהקה Joffrey Ballet שהופיעה ברחבי ארצות הברית. במסגרת עבודתו הוא בילה כמה חודשים בסיאטל. הוא היה זקוק להפוגה מעומס העבודה והחליט לצאת עם ידיד לשבוע של מחנאות ביער הלאומי Olympic National Forest. הם אכלו דגים מהנחל במשך שבוע עד שהחליטו שהגיע הזמן להמבורגר מסורתי טוב. הם מצאו תחנת דלק בשטח רחוק ומבודד של חוטבי עצים.

הדבר האחרון ששני הבחורים החסונים ציפו לראות בתחנת הדלק המבודדת שאליה נכנסו לאכול, היה בחורה צעירה ישובה לשולחן עמוס בספרי לימוד.

ליסה המקסימה

ליסה הרימה את עיניה מהספרים וראתה שני גברים נכנסים, ומייד נמשכה לאחד מהם. הם החלו לשוחח והיא שאלה אם הם נוסעים לכיוון הבקתה שלה, אבל הם הסבירו שהם נוסעים בכיוון ההפוך. דקות ספורות לאחר שיצאו, החליט דוד לבצע פניית פרסה ולהסיע את ליסה הביתה. ליסה לא האמינה באלוהים, אבל עד שהם נפרדו זה מזה, היא ידעה שאלוהים ייעד אותה להיות עם הבחור ששמו דוד. הוא אמר לליסה שהוא חייב לעבוד עם להקת הבלט עד סוף החוזה, אבל ברגע שהחוזה ייגמר, הוא ישוב.

דוד חזר לניו יורק כדי להמשיך לעבוד עם להקת הבלט, אבל הוא לא הפסיק לחשוב על ליסה. הוא לא היה טיפוס של מכתבים והבין שהוא אפילו איננו יודע את שם המשפחה של ליסה. אבל במשך ששת החודשים מאז נפרדו, הוא כתב לה שלושה מכתבים ושלח אותם לליסה המקסימה, סאפפו, וושינגטון. הם הגיעו אליה.

כאשר חזר לוושינגטון, הוא וליסה הבינו עד מהרה כמה הם מסורים זה לזה ונסעו לעיר שבה היא למדה כדי לקבל אישור נישואין. ליסה הכירה ידיד שהיה כומר סיינטולוגי, והוא הסכים לנהל את טקס הנישואין ולחתום על האישור. דוד, שהתעניין באותה תקופה באסטרולוגיה, חישב שבהתאם לתאריכי הלידה שלהם, הם צריכים להתחתן בשבע בבוקר. אבל כאשר הגיעה השעה שבע בבוקר ביום חתונתם, הכומר לא הגיע. דוד לא רצה להחמיץ את הרגע הגדול הזה של חסד שמימי, והוא וליסה אספו כמה היפים כדי שיהיו עדים לנישואיהם, והתחתנו בעצמם. בסופו של דבר הכומר הגיע וחתם על האישורים, והעסקה אושרה חוקית.

דוד וליסה חיו בבקתה הקטנה ודוד עבד במנסרת העצים באזור. חוטבי העצים לא חיבבו היפים, אבל דוד גילה שמנהל המנסרה, מרל, היה שונה. היפים תמיד ביקרו אצלו בבית, ואשתו תמיד בישלה ואירחה. "למה אתה שונה מכל חוטבי העצים כאן?" שאל אותו דוד לבסוף. מרל הסביר שזה בגלל ישוע. מרל היה משיחי וזה מה שעושים משיחיים. במשך שבועות רבים הם בילו שעות רבות אחרי יום העבודה בשיחה על האמת ועל אמונה. היו לו הרבה תשובות לשאלות של דוד, אבל אורח החיים שלו שכנע את דוד שהוא יכול לסמוך עליו. דוד התחיל להגיע לקהילה שלו ויום אחד הוא חזר הביתה ואמר לליסה שהוא מסר את חייו לישוע.

התגובה הראשונית של ליסה איננה מתאימה לפרסום במאמר מהסוג הזה. היא למדה דתות והגיעה למסקנה שישוע הוא בדיה. לדעתה, דוד חיבק את הכנסייה השטחית, החומרנית והצבועה שהיא למדה לשנוא – והיא רתחה מזעם. השבועות הבאים היו רצופים ויכוחים רבים בין השניים אבל היא מודה שגם כל דבר אחר שהיא ניסתה עד אותו שלב לא הועיל. שלוות הנפש של דוד כאשר ענה לה על שאלותיה הרבות, גם סקרנה אותה וגם הרגיזה אותה. לכן היא התעקשה להצטרף אל דוד בביקוריו אצל מרל, גם אם היא באה רק כדי להוכיח שדוד טועה.

בסופו של דבר, לא התשובות של דוד לשאלותיה כבשו את ליבה אלא האהבה העמוקה שקרנה ממרל וממשפחתו. זה, והשאלה שהוא שאל: "למה שלא תתני לישוע את אותה הזדמנות שנתת לכל הדתות האחרות שניסית?" ליסה לא האמינה, אבל היא הסכימה להתפלל. היא סיימה את התפילה של החוטא החוזר בתשובה, ובסופה אמרה בשקט: "בשם ישוע – אני נותנת לך שבועיים".

ליסה הייתה רצינית. אם היא רוצה למחוק את ישוע מרשימת האמיתות הפוטנציאליות שלה, היא צריכה לתת לו הזדמנות הוגנת. היא אפילו הייתה מוכנה להשתדל בכל מאודה במשך שבועיים ולפעול בהתאם להוראות של מרל לקרוא את הכתובים – להתפלל ולבלות זמן עם מאמינים אחרים. היא נזכרת: "הקריאה בכתובים והתפילות לא היו מעניינות במיוחד, אבל החלק הקל היה להיפגש עם מאמינים אחרים".

במשך שלוש שנים הם נסעו לאורך החוף המערבי של ארצות הברית וקנדה, ניגנו ושרו והעידו על מה שאלוהים עשה למענם.

כעבר שבועיים, דוד וליסה היו בדרכם לקהילה עם עוד שני זוגות שהם הביאו איתם כדי לשמוע את הבשורה. דוד וליסה ידעו שהם אמורים להביא מעשרות אבל לא היה להם כסף. הייתה להם פרה והם החליטו להביא מעשר של חלב. פתאום אחד הצמיגים התפוצץ, והוואן התהפך שלוש פעמים במדרון היורד אל הסכר. חלב ונפט עפו לכל עבר, ודוד שמע את ליסה צורחת "ישוע, תעזור לי!" אבל כאשר הוואן סוף סוף נעצר, ליסה כבר לא הייתה במושב לידו. דוד, שבעצמו היה תלוי הפוך בתוך הרכב, הצליח להיחלץ ממנו ומצא אותה קבורה מתחת לרכב, ומלוא משקל הוואן מוחץ את פלג גופה התחתון. שני חוטבי עצים שהיו בדרכם לאותה קהילה וראו את התאונה, מיהרו למטה ועזרו להרים את הרכב מעל ליסה.

ליסה לא זכרה שהיא זעקה לישוע, אבל היא לא חשה שום כאב או טראומה מהתאונה. היא כן חשה בנוכחות כלשהי וידעה בו ברגע שישוע ומסר הבשורה הם אמת. בבית החולים נודע לליסה שהיא שברה שלוש צלעות, את עצם הכסל ואת עצם האגן, ושהיא תהיה נתונה בגבס כשלושה חודשים. גם ידידתה, ג'ודי, שהייתה איתה ברכב, עברה תקופה ארוכה של החלמה.

כאשר מרל שמע על התאונה, הוא פינה את כל הריהוט מפינת האוכל בביתו והכניס שתי מיטות כדי שהמשפחה תוכל לטפל בליסה ובג'ודי. גם ג'ודי וגם החבר שלה, שגם הוא היה בתאונה, מסרו את חייהם לישוע בתקופה הזאת והתחתנו רשמית כאשר ג'ודי עוד הייתה בבית החולים. הם מאמינים עד עצם היום הזה.

כשישה שבועות אחרי שליסה החלה להחלים, שמע דוד על טבילה וביקש ממרל להטביל אותו. ליסה לא הייתה מוכנה להחמיץ את ההזדמנות ומאחר שאסור היה לה להיכנס למים עם גבס, היא חתכה את הגבס בעצמה ונטבלה גם היא. זה היה לפני כחמישים שנה, והיא מעולם לא סבלה שוב מהפציעה שלה.

זמן קצר לאחר מכן, מנהיג קהילה באסיפה שהם ביקרו בה, הטיף על ישראל . המסר הזה עורר משהו בליסה לגבי משמעות היותה יהודייה המאמינה בישוע. גם בדוד זה עורר משהו והוא התחיל לכתוב שירים ולהלחין מתוך הכתובים. במשך שלוש שנים הם נסעו לאורך החוף המערבי של ארצות הברית וקנדה, ניגנו ושרו והעידו על מה שאלוהים עשה למענם. הם שאבו סיפוק רב מהנסיעות והאספות, אבל דוד וליסה ראו היטב לאן זה מוביל. אלוהים קורא להם לארץ.

בשנת 1973 הם ביקרו במחנה הלל בקנדה, שם ניגן צמד הזמרים מרוו ומרלה ווטסון שירים שהיו מהשירים הראשונים של הלל עם צליל יהודי. הם גם פגשו את ליסה לינדזי (לפני שנישאה לארי סורקו-רם) ומאחר שהיא עברה לישראל שש שנים קודם לכן, היא סיפקה מידע רלוונטי רב לגבי עלייה לארץ. בעקבות זאת, החלו דוד וליסה את תהליך העלייה שלהם מקנדה.

מרוו ומרלה החלו לתכנן מסע הופעות באירופה לשנה שלאחר מכן, ודוד, שהיה למוד ניסיון בתכנון אירועים כאלה, עזר להם בתכנון. בערך בזמן הזה הגיעו אישורי העלייה של דוד וליסה, ולכן הם הצטרפו למסע ומשם קנו כרטיס לכיוון אחד לארץ.

דוד וליסה מדריכים הלל אצל ארי ושירה (יושבים ברקע) בקהילה בהרצליה.

עלייה

כמו בדרך כלל בארץ, שום דבר איננו מתנהל כמתוכנן. מרכז הקליטה היה מלא ולכן, עם רק שמונים פאונד בריטיים בידיהם, נשלחו דוד וליסה לחדר קטן בבית מלון. את השנתיים הראשונות שלהם בארץ הם בילו בנתניה ובלימודי עברית וכאשר סיימו, השכירו בית בפאתי נתניה, וגם שירה תכננה לעבור לשם.

בערך באותה תקופה פגשה שירה את ארי, שחקן, בקליפורניה במהלך מסע קצר שבו לימדה על ישראל, ושכנעה אותו שמאחר שהוא יהודי המאמין בישוע, מקומו בארץ. למרות הצלחתו בהוליווד באותה תקופה, הוא הסכים לנסות לעלות לארץ, ותוך שישה חודשים השניים נישאו. באותה שנה הם ייסדו את "מעוז ישראל" ועברו לנתניה ליד דוד וליסה. שניהם התחילו להנחות קבוצות קטנות בבתים שלהם. ארי ושירה חיפשו מקום גדול יותר כדי להקים קבוצת בית, ושמעו על הזדמנות לשכור בית בהרצליה, כעשרים דקות דרומית לנתניה. הבית היה סגור ונטוש כי הבעלים נרצחו כמה שנים קודם לכן. השכירות הייתה זולה בגלל הנסיבות, אבל שיפוץ המרתף הטחוב והפיכתו למקום ראוי למפגשים, היה עמל שהם עשו מתוך אהבה.

המאמינים שהתאספו התרגשו מאוד, ועד מהרה הגיעו לבית בהרצליה כשבעים משתתפים. ארי ושירה צפו קהילה יהודית עם תרבות יהודית והשפה העברית, אבל הם היו חייבים להודות שהחלק הקשה ביותר באסיפה היה השירה בעברית.

קודם כול, היה מבחר מצומצם מאוד של שירים בעברית. שנית, המאמינים שחיו אז בארץ היו רובם מתנדבים אמריקנים ועולים חדשים שרק התחילו ללמוד עברית בסיסית המספיקה לקניות במכולת. לכן, אין פלא שהרצון העז של ארי ושירה להלל את אלוהים בעברית, נתקל בהתלהבות מעטה בלבד.

הלל בעזרת נגינה אמור להיות חוויה מרגשת בין אדם לאלוהיו, ואין גורם המחסל את רגש הקרבה של עולים חדשים לאלוהים יותר משירה של מילים מוזרות עם הברות גרוניות. ארי ושירה סיפרו לדוד וליסה על הקשיים שלהם, ואלה הסכימו לבוא ולהדריך הלל במשך שנה שלמה כדי לעזור לחברי הקהילה להתרגל לרעיון. זאת הייתה ראשיתה של הקהילה הדוברת עברית והמלאה ברוח של ארי ושירה. באותה תקופה ייסדו דוד וליסה את הקהילה המשיחית שלהם בנתניה.

דוד נעזר בטכנולוגיה העדכנית כדי להלחין ולהקליט.

דוד המשורר

דוד התמקד בחזון להלל בעברית ולא הסתפק בגרסאות מתורגמות של מזמורי ההלל האנגלים והגרמנים. הוא התחיל לכתוב שירים מהכתובים והתאים אותם למוזיקה ולתרבות שסביבו. הצליל שהוא הוביל עורר את התחושה החגיגית של התרבות היהודית (יהודים אוהבים לרקוד!). מעניין לציין שדווקא בתקופה הזאת, כשיהודים התחילו להלל את אלוהים ולחגוג בעברית – המשיחיים ברחבי העולם התחילו לאמץ שירי שמחה בקהילות שלהם ואפילו – שלא נדע – לרקוד לצליליהם.

דוד המשיך לכתוב שירי הלל, אבל בליבו הוא מעולם לא זנח את אהבתו הראשונה למוזיקה קלאסית. הוא ידע שיש ישראלים רבים האוהבים מוזיקה קלאסית ממש כשם שהוא אוהב אותה, והיה נחוש להוכיח שאפשר להכריז את הכתובים באמצעות תזמורת סימפונית. שוב, הרעיון נתקל בספקנות, אבל ארי ושירה הבינו מייד את חשיבות העניין. תומכי "מעוז" הסכימו ותרמו לאורך השנים עשרות אלפי דולרים לפעילות של דוד וליסה.

דוד כתב והפיק יצירות רבות, כולל אופרה שלמה, "דוד ובת שבע", כדי להדגיש חזרה אמיתית בתשובה. הוא גם הפיק בעברית את היצירה הקלאסית האיקונית של הנדל – "משיח". היצירה הזאת מציגה במשך שעתיים קטעים מהתנ"ך ומהברית החדשה על ביאת המשיח. יחד עם חלוץ משיחי אחר, אריה בר דוד, הצליח דוד במאמץ רב להתאים את המילים לתווים, מילה במילה. בגלל המעמד האיקוני של היצירה, התאפשר לדוד להכריז בגלוי ובחופשיות את הבשורה על ישוע במשך העשור האחרון בפני אלפי ישראלים, ביניהם ניצולי שואה ומשכילים – הכול בעברית. עד עצם היום הזה קשה להציג בציבור בארץ את המסר הזה.

לאחרונה אמרה ליסה לשירה: "כאשר הופענו באופרה בתל אביב, את וארי הייתם התומכים הנלהבים שלנו כי האמנתם בהופעה הזאת. האולם היה כמעט מלא והמשיחיים הביאו את ידידיהם הלא מאמינים – בזכותכם. אנשים התרגשו מאוד ויש לנו עדויות רבות לכך. אתם מבינים את החשיבות של תרבות ושל אומנות. עד היום, מעטים בלבד בקהילה המשיחית מבינים באמת את הפוטנציאל הגלום באומנות ובתרבות להשפיע על עולמנו".

אומנם היו כמה שירים מקוריים שנכתבו בעברית בידי אנשים שביקרו בארץ, אבל דוד הוא הראשון שהוציא לאור ספר שירי הלל בעברית, והראשון שהקליט שירים משיחיים כדי שיהיה אפשר לשיר את השירים בכל רחבי העולם. שירים כגון "רוני בת ציון" הפכו לנכס צאן ברזל בשירה המשיחית ותורגמו לעברית. לאמיתו של דבר, חלק מהתלמידים המשתתפים בפרויקט המוזיקה לילדים מטעם "מעוז" לומדים את הקטעים הקלאסיים שלו.

דוד וליסה לודן ממשיכים להתגורר בנתניה עד היום ובעזרת הארגון שלהם, "קמתי", הם ממשיכים להלחין ולהופיע ברחבי העולם. החיים שלהם הם עדות ליכולת של אלוהים לכבוש את הלב ואת הדמיון של כל מי שהוא בוחר בו ולפעול דרכו כדי לשנות את חייו ולא את חייו בלבד, אלא חיים של דור שלם המהלל את אלוהים.

השירים של דוד ממשיכים לחצות דורות והוא תמיד ייזכר כאבי תנועת המוזיקה המשיחית הישראלית.