ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס עם הנשיא דונלד טראמפ
דוחות מעוז ישראל מרץ, 2020

סגרנו עסקה?

הניסיון האחרון להגשים את החלום הבלתי אפשרי של שלום בין היהודים לבין בני הדודים שלהם הערבים, הוצג לפני מעט יותר מחודש בידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. שיחות השלום נמשכות כמעט ללא הפסקה מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, אבל רק מעט ישיבות התקיימו בפועל והובילו להסכמים חתומים. לכן, כדאי קודם כול לנסות להבין את משמעות המשימה האצילית הזאת.


read
מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל

הניסיון האחרון להגשים את החלום הבלתי אפשרי של שלום בין היהודים לבין בני הדודים שלהם הערבים, הוצג לפני מעט יותר מחודש בידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. שיחות השלום נמשכות כמעט ללא הפסקה מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, אבל רק מעט ישיבות התקיימו בפועל והובילו להסכמים חתומים. לכן, כדאי קודם כול לנסות להבין את משמעות המשימה האצילית הזאת.

מאז שנולדתי, לפני כארבעים שנה, היו מעט ראשי ממשלה – יצחק רבין ואריאל שרון – שהעניקו לפלסטינים אדמות בתקווה להגיע בתמורה לשלום. תוך חודשים ספורים, שניהם כבר לא היו בתפקידם.

קיום מצוות הקבלה היה אסור במשך שנים רבות בגלל הקשרים לקסמים ולהעלאת רוחות. הקבלה עדיין נחשבת בימינו לעיסוק בשולי החברה
קרדיט: ויקיפדיה

פולסא דנורא

הייתי נערה כאשר ראש הממשלה מר יצחק רבין נרצח בשנת 1995. חצי מהעם ואפילו יותר לא אהד אותו במיוחד בגלל הסכמי אוסלו שחתם עליהם עם הנשיא דאז ביל קלינטון ועם המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת. ההסכם הזה העביר שטחים נרחבים של יהודה ושומרון לידי הפלסטינים כפעימה ראשונה של מפת הדרכים. שנים רבות קודם לכן, גירשה ירדן את ערפאת ואת ארגונו בגלל הצרות שהם עוללו לה. הם זרו מהומה נוראה בלבנון, וישראל הצליחה לגרש אותם גם משם. לערפאת לא נותר מקום ללכת אליו ולמרבה הצער, הוא ביסס את מנהיגותו בגדה המערבית והטריד את ישראל עד סוף ימיו. יש הרואים בו את אבי הטרור של ימינו ואת המושיע של העם הפלסטיני. בסופו של דבר, ערפאת לא קיבל את מבוקשו בזכות אלימות אלא בזכות עורמה פוליטית.

יצחק רבין, ביל קלינטון ויאסר ערפאת במעמד החתימה על הסכמי אוסלו ביום 13.9.1993
קרדיט: ויקיפדיה

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת הוא העריך מחדש את האסטרטגיה שלו והתחיל לגבש את הסיפור האומלל על כיסופיו ל"ירושלים עיר הולדתו", אם כי הוא ממוצא מצרי. עם הזמן שכנע אש"ף את מנהיגי העולם שהתוקפנות הפראית של הפלסטינים היא בסך הכול תגובה לאובדן בתיהם. מרוצחים צמאי דם שטבחו בנשים ובילדים (בארצות ערב השכנות) במו ידיהם, הם הפכו בעיני העולם לכלבלבים פצועים שבסך הכול זקוקים לבית. אפילו ישראלים האמינו לרעיון הזה וראו בעצמם אנשים המאמינים בניגוד לכל הסיכויים ולמרות הכול, כמו אנה פרנק, שבני האדם טובים מיסודם.

לפני עידן האינטרנט, ארגון אש"ף דיבר בקלות בערבית על סלילת הדרך לירושלים בדם כדי לעורר התנגדות חמושה לציונים הרשעים, בעוד באנגלית הוא דיבר על כיסופי הפלסטינים לשוב הביתה לירושלים, לגדל את משפחותיהם ולסגוד לאללה בנחת על הר הבית.

Egypt’s Nasser negotiates a truce between Jordan’s King Hussein and the PLO’s Yasser Arafat. The PLO, which ignored the king’s laws and essentially ran their own country within a country, would be kicked out of Jordan but later use the same tactic of trying to form their
own country within Israel.
קרדיט: ויקיפדיה

הכתובת הייתה על הקיר לכל מי שרק היה מוכן להסתכל. אפילו הלוגו של אש"ף כלל באותה תקופה מפה של פלסטין, שבמקרה נראתה בדיוק כמו מפה של ישראל, אבל בלי השם "ישראל". אבל רבין קנה את הרעיון של כלבלב פצוע וחתם על הסכמי אוסלו.

ישראלים רבים התאכזבו מההסכמים האלה, אבל זרמים שונים מקרב היהודים האורטודוקסים זעמו. בעיניהם, רבין נתן את ארצו של אלוהים לעובדי אללה בתמורה להבטחה לשלום. בתגובה, הטילה כת של חרדים קיצוניים המאמינים במיסטיקה של הקבלה, פולסא דנורא על רבין באופן פומבי. הטקס בדרך כלל חשאי ולכן קשה להבין כיצד מטילים את הקללה ואת אופי המנהג. אבל בסופו של דבר, הכישוף אמור לעורר מלאכי משחית כדי להביא למותו של האדם שחטא חטא קשה לאלוהים. רבין נורה ונרצח תוך חודש.

הרגע שבו פרצה השמועה על מותו של רבין היה כמו אותם רגעים בחיים שאפשר לזכור לפרטי פרטים. זה לא רק שרבין נרצח. נכון, אנחנו חיים בישראל ותמיד יש איום של מתקפת טרור. אבל רבין נרצח בידי בן עמנו – יהודי – דתי קיצוני. היהודים החילונים והדתיים מחזיקים בדעות מנוגדות מאוד לגבי החיים, אבל יש כלל שאיננו כתוב: אנחנו מוקפים במדינות אויב שרוצות להרוג אותנו, ולכן לעולם לא נהרוג זה את זה.

כעשר שנים לאחר מכן, פינה אריאל שרון אלפי ישראלים מבתיהם וויתר על רצועת עזה בתקווה להעניק לפלסטינים הזדמנות להוכיח שהם מסוגלים לנהל מדינה משלהם. באופן מיידי הוא קיבל מהמקובלים את אותה תגובה. אני זוכרת שהתקשורת החילונית התלוננה על הפומביות של הפולסא דנורא. התקשורת לא האמינה ביעילות הקללה, אבל היא חששה שהקללה תעורר עוד צעיר קיצוני ותגשים את הנבואה. לאחר שישה חודשים לקה שרון בשבץ ומת מוות מוחי. הוא נותר מחוסר הכרה ומחובר למכשירי הנשמה במשך שבע שנים עד שכל גופו כבה.

היה הסכם של שטחים תמורת שלום שנחתם בשנת 1979 – בין ישראל לבין מצרים – והוא לא הוביל למותו של ראש ממשלה ישראלי (המקובלים לא היו מאורגנים אז). אבל ההסכם הביא למותו של המנהיג מהצד השני – הנשיא אנואר סאדאת. הוא שכנע את ממשלת ישראל לוותר על כל חצי האי סיני שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים (אזור ששטחו גדול פי שניים משטח מדינת ישראל כולה), בתמורה לשלום קר אבל יציב עם מצרים. הוא מת לפני שזה קרה.

איש איננו יכול לומר בוודאות אם המקובלים מילאו תפקיד במותם של המנהיגים האלה, אבל אין ספק שכוחות החושך קיימים. יחד עם זאת אנחנו גם שומעים שמקובלים גם קיללו מדינאים רבים אחרים שעדיין חיים היום.


אם תבדוק מהי הארץ שהובטחה לאברהם, תגלה מגוון של מפות כי אלוהים הבטיח גבולות הכוללים אזורים כלליים כגון "מהפרת עד נהר מצרים". תיאורים כאלה גורמים לקורא לתהות לגבי הפרטים – האם נהר מצרים הוא הנילוס או נהר אחר במצרים? והאם הגבול כולל את הנהר כולו או רק את חלקו הצפוני, ואם כן – מהו חלקו הצפוני?
ובכל זאת, אומנם קשה לנחש בדיוק נמצאים הגבולות האלה, אבל שני דברים ברורים: 1. הארץ שאלוהים הבטיח לישראל בהחלט גדולה יותר משטחה כיום ואפילו יותר מהשטח שהמנדט הבריטי היה נותן לה. 2. אפילו כשהארץ כללה את השטח הגדול ביותר אי פעם, בימי מלכות שלמה, היא מעולם לא כללה את כל השטח שהבטיח אלוהים לאברהם.

אינך יכול לתת משהו שאינו שלך

אפשר לומר שהנבואה ביואל ד 2 מתארת את עמי העולם המחלקים את אדמתו של אלוהים, מעשה המעלה את חמתו של אלוהים. למעשה, המעשה מכעיס אותו עד כדי כך שהוא ייעד יום מסוים לשפוט את העמים העושים את הפשע הזה. אולי זה כי כל מי שמנסה לחלק את הארץ הוא מישהו שאיננו מכיר באלוהים ואיננו מכיר את תוכניתו. אלוהים אמר שהארץ הזאת היא אדמתו, הוא הבטיח אותה לבני ישראל. לכן אין לאיש זכות להעביר אותה לעם אחר. במובן מסוים, אפילו צאצאי עם ישראל הם בסך הכול סוכנים הממונים על אדמתו, והם קיבלו את הזכות להיות פה.

ראוי לציין שאלוהים היה נחוש באותה מידה כאשר חילק אדמות אחרות לארצות השוכנות סביב ישראל. בדברים ב 9 כתוב: "ויאמר ה' אליי: 'אל תצר את מואב ואל תתגר בהם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה' ".

יש ערבים ודרוזים שקיבלו את הצהרת העצמאות של ישראל ונלחמו לצד היהודים, והיום הם נהנים מאזרחות ומהעם החופשי והמתקדם ביותר במזרח התיכון.
קרדיט: ויקיפדיה

בזמן מלחמת העולם הראשונה, הבטיחה בריטניה לערבים שאם הם יילחמו בעות'מאנים, הם יקבלו ריבונות על אדמותיהם – והגיע הזמן לקיים את ההבטחה. לכן, כאשר האימפריה העות'מאנית נחלה תבוסה בסוף מלחמת העולם הראשונה, ליגת העמים התכנסה כדי לחלק את המזרח התיכון לארצות.

שטחי אדמה נרחבים הפכו לארצות ערביות, בדרך כלל ללא כל עוררין. הניסיון שלהם לנהל מנדט ולשלוט בפלשתינה היה קשה מדי בשבילם ושבר אותם. הערבים שכל כך רצו שלטון עצמי במזרח התיכון כולו, התנגדו נחרצות לאפשרות שהאוכלוסייה היהודית תיהנה מאותה זכות בשכנות להם.

בסופו של דבר, יותר משני שלישים של האדמה שהלורד בלפור האנגלי ייעד למולדת היהודית, הגיעו בסופו של דבר לארץ ערבית שנקראה ירדן. במלחמת העצמאות של ישראל, כבשה ירדן את מזרח ירושלים, את יהודה ואת שומרון (כיום הגדה המערבית) ושלטה בהם. הירדנים גירשו את הרוב היהודי שגר במזרח ירושלים והעניקו לשאר התושבים הערבים אזרחות ירדנית. כאשר ישראל כבשה מחדש את ירושלים, ואת יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, היא אפשרה לרבים מהירדנים להישאר שם. הירדנים שמרו על בתיהם ועל אזרחותם אבל הצטרפו למאבק הפוליטי נגד ישראל והתחילו להזדהות כפליטים פלסטינים.

המפסידים העיקריים

חשוב לדעת שבחיי היום יום בישראל, הערבים והיהודים מסתדרים ביניהם. אומנם יש פה ושם מתקפת טרור שמעלה את המתח, אבל אנחנו עובדים זה לצד זה על בסיס קבוע ומשתתפים אלה בחתונות של אלה. לעיתים קרובות קשה לי להחליט מהיכרות ראשונה אם אדם מסוים הוא ערבי או יהודי, למרות העובדה שאת מרבית חיי חייתי בארץ. יש סיפורים יפים רבים על יהודים שעוזרים לערבים במצבי חירום ולהפך (ולא, זה אף פעם לא מגיע לחדשות הבינלאומיות). אני עצמי איבדתי אייפון בביקור בשכונה ערבית וקיבלתי אותו חזרה מאחד התושבים. הוא סירב לקבל ממני גמול על המעשה הטוב שעשה אבל הזמין אותי לתה.

אבל קשה לשמוע את דעתם הכנה בציבור כי היא מסכנת אותם ואת בני משפחותיהם. בכל זאת, יש ערבים אמיצים הטוענים בפומבי שבמבט לאחור, מלחמת הקיום הארוכה בישראל היא ההחלטה הגרועה ביותר שלהם אי פעם. ככל שהם התעקשו יותר (עם האינתיפאדות האלימות והחומה שהוקמה בעקבותיהן), כך הם הפכו לעניים ואומללים יותר, למרות סכומי העתק ששולח העולם למנהיגיהם.

המפסידים הגדולים ביותר במהומה הזאת הם פשוטי העם הפלסטינים, ואילו הייתה להם הזדמנות, הם היו רוצים בסך הכול להשתכר למחייתם ולגדל משפחה. במקום זה, הם הפכו לקלפי המיקוח של המזרח התיכון. מנהיגיהם מגבירים את סבלם כדי להראות לעולם שישראל מרושעת. בה בעת, העולם הערבי מתנכר לפלסטינים ומעולם לא קיבל אותם לגמרי. חברים בליגה הערבית אפילו אסרו על הארצות בסביבה לקלוט את הערבים הפלסטינים ולהעניק להם אזרחות.

פלסטינים רבים היו מעדיפים לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר, אילו ניתן להם. היו ארגונים שהציעו לממן את המעבר הזה, אבל מנהיגי ערב זעקו שמדובר בטיהור אתני. העולם המוסלמי מעולם לא רצה לפתור את בעיית הפליטים אלא ליצור אותו.

אפילו אלה שפעם האמינו בחלום של מדינה משלהם, מבינים שאי אפשר להתעלם מהשחיתות של מנהיגיהם, הטוענים שהם מנהיגים אותם. הם תקועים במצב שבו מצד אחד הם רואים את אחיהם בירדן (ששבעים אחוזים מאוכלוסייתה הם ערבים פלסטינים) חיים את חייהם, ומהצד האחר של הגדר הם רואים את ערביי ישראל (ערבים שקיבלו את ריבונות ישראל בשנת תש"ח וקיבלו אזרחות) נהנים מחירויות וזכויות של מדינה דמוקרטית מודרנית.

ראש הרשות הפלסטינית עבאס וארגון האומות המאוחדות מציגים עזרי המחשה כדי לטעון שטראמפ הציע שטח אדמה קטן משמעותית מתוכניות היסטוריות אחרות. מבחינה טכנית, הוא צודק: הם היו צריכים להסכים למדינה לפני זמן רב.

שחמט של המזרח התיכון

עסקת המאה של הנשיא טראמפ מציעה סיכויים למקומות עבודה ושגשוג, בתקווה שהאוכלוסייה הערבית תעסוק בעשיית רווחים במקום להתפוצץ עם מטען, אבל המרכיב הייחודי ביותר בתוכנית השלום הזאת הוא התמיכה הערבית. לא, לא של הערבים הפלסטינים אלא לראשונה של ערב הסעודית, של האמירויות הערביות המאוחדות ושל בחריין ועומאן, המסכימות לתוכנית המכירה בישראל. חלק מהארצות האלה אפילו מנהלות שיחות משלהן כדי להתחיל לנרמל את היחסים עם ישראל. ההתפתחות הזאת היא מסמר בארון של סדר היום הפלסטיני המקורי כי הלבבות של ארצות ערביות שכנות שפעם רצו בהשמדת מדינת ישראל, מתחילים להבין שיש תועלת בקיומה, כולל תרומה כלכלית ויציבות חברתית ופוליטית באזור.

אפשר להבין למה הנושא הזה רציני, אבל רבים מאמינים שגם נתניהו וגם גנץ כבר קיבלו את התוכנית ברצון כי הם משוכנעים שהפלסטינים לא יקבלו אותה. העובדה שישראל קיבלה את העסקה, מעניקה לה הזדמנות לגיטימית לספח מסיבות ביטחוניות שטחים שנועדו לישראל, דבר שנבצר ממנה עד עתה בגלל גינוי בינלאומי גורף.

הסכמתה של ישראל לעסקת המאה, היא הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל קיבלה את הרעיון של מדינה פלסטינית ריבונית בעזה ובחלקים של יהודה ושומרון. אבל מה אפשר לתת למישהו שלמד לשנוא מלידה? אפשר לטעון שהמהלך של ישראל הוא בעיקר אסטרטגי. ואני בטוחה שאם שני הצדדים יסכימו לעסקה, איש לא יהיה מופתע יותר מטראמפ. ובכל זאת, זהו צעד חשוב קדימה ועסקה מסוכנת עם השטן.

המורכבות של הנושא הזה אינסופית, כי העימות הוא גם קדום וגם בן זמננו, גם חברתי וגם פוליטי, גם פיזי וגם רוחני. האירוניה הגדולה ביותר היא שהישועה של הפלסטינים תבוא רק כשהם יסכימו גם להפסיק לשנוא את היהודים וגם להתחיל לסגוד ליהודי, למשיח. אילו יכולתי להתפלל תפילה אחת בלבד, הייתי מתפללת בעד התוכנית שאלוהים יושיע את הערבים הפלסטינים מהשעבוד שלהם למנהיגיהם ויציל אותם מהאחיזה של האסלאם. העסקה היא עסקת המאה, אבל התוכנית של אלוהים היא תוכנית הממתינה כבר אלפיים שנה. אני מקווה שתצטרפו אלינו בתפילה הזאת, כי זוהי תוכנית השלום היחידה שוודאי תצליח.

החטיפה של פלשתינה

יש בלבול רב בנוגע למושג "פלשתינה" בעיקר כי המשמעות הקדומה והמשמעות המודרנית שונות מאוד זו מזו. בימי קדם, שלטו הרומים בשטחי אדמה נרחבים. יהודה תמיד נחשבה לאזור עימות כי היהודים סירבו לקבל את המנהגים האליליים של הרומים ולהאמין שהקיסר הוא האל שלהם.

לרומים נמאס מהמרידות וההתקוממויות של הקנאים היהודים ובסופו של דבר הביסו את ירושלים וגירשו את רוב תושביה היהודיים. רומא הנחילה מהלומה קשה על היהודים בגלל הצרות הרבות שגרמו לקיסר, והעניקו לשטח ישראל את השם "פלשתינה", על שם היריב הנצחי של בני ישראל, הפלשתים. השם לא העניק את הארץ באופן טכני לשום עם מסוים כי הפלשתים כבר לא היו קיימים אז במשך מאות שנים (ולא היה להם שום קשר לגזע הערבי). המטרה הייתה העלבון. השם "פלשתינה" דבק מהיציאה לגלות בשנת 70 לספירה ועד תש"ח, כאשר צאצאי ישראל שבו והכריזו על עצמאות. השטח מעולם לא הפך למדינה ריבונית של שום עם אחר.

מילון צרפתי משנת 1939 שבו "פלשתינה" היא בהחלט מונח יהודי.

אפילו אחרי הקמת מדינת ישראל, השם "פלשתינה" הופיע על מסמכים רשמיים עד שנות השישים של המאה הקודמת. הוא שימש בעיקר כדי לתאר יהודים שחיו באזור. אפילו על מילונים של ראשית המאה ה-20 היה אפשר לראות דגל יהודי בבירור תחת השם "פלשתינה". לא הייתה ליהודים שום בעיה לכנות את עצמם יהודים פלשתינים כי השם לא היה קשור לשום דבר אחר מלבד ההקשר ההיסטורי. התזמורת של פלשתינה כללה שבעים ושלושה נגנים, כולם יהודים, והעיתון המקומי, שנוהל בידי יהודים, נקרא "פלשתינה פוסט". בשנת 1950 שינה העיתון את שמו ל"ג'רוזלם פוסט". אבל היהודים החליפו את השם "פלשתינה" ל"ישראל" אחרי הקמת המדינה.

בצעד גאוני, חטפו הערבים את השם "פלשתינה" שהגדיר קבוצה של אנשים והפכו אותו ל"פלסטין", המייצג עם. הם כינו את עצמם פלסטינים וזכו בשני יתרונות במלחמה על ארץ הקודש. ראשית, הוא העניק להם קשר היסטורי אוטומטי למיקום, כאילו הארץ נקראה על שמם ולא להפך. שנית, הוא הפך אותם לקבוצה קטנה וקורבנית בזמן שהם בעצם כנופיות ערביות מכל רחבי המזרח התיכון. כך נולד בשנות השישים השם "פלסטין" המתאר את הסיפור ה"קדום" של העם הפלסטיני.

חמישה סעיפים מועדים לכישלון

עוד לפני פרסום תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, הכין ראש הרשות הפלסטינית עבאס את תשובת ה"אלף לא" שלו. זאת בגלל כמה סעיפים ההופכים כל משא ומתן על הסכם שלום בין הפלסטינים לישראלים לבלתי אפשרי.

1.ירושלים משותפת, לא מחולקת. תוכנית טראמפ מציעה לפלסטינים מקום במזרח ירושלים שהם יכולים לכנות "בירה" ובה בעת לא לשלול מישראל ריבונות על המקום החשוב ביותר – הר הבית. בכל זאת, אומנם רוב המוסלמים עדיין ייהנו מגישה חופשית לתפילה במסגד אל אקצה על הר הבית, אבל הריבונות הישראלית במקום והמשך הנוכחות היהודית ה"כופרת" איננה מקובלת על פלסטין האסלאמית.

2. מדינה משלכם בלי זכות שיבה. אחת התביעות האסטרטגיות ביותר של הפלסטינים היא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטח מדינת ישראל, עם זכות לאזרחות. בכל מקום אחר בעולם, המונח "פליט" מתאר רק אנשים שברחו מבתיהם או איבדו אותם מסיבה זאת או אחרת, אבל הפלסטינים מחשיבים את עצמם ואת כל צאצאיהם פליטים גם אם הם נולדו בחוץ לארץ ומעולם לא הציבו את כף רגלם במזרח התיכון. זאת הסיבה שיש כחמש מאות עד שבע מאות אלף ערבים עזבו את בתיהם במלחמת העצמאות, וכיום יש יותר מחמישה מיליון פליטים פלסטינים הרשומים כ"פליטים".

הפלסטינים נוקטים את הטקטיקה הזאת כי המספרים חשובים, ומטרתם הסופית היא לגבור על האוכלוסייה היהודית ולהצביע נגד קיומה של מדינת ישראל. לכן, גם אם הפלסטינים יקבלו מדינה משלהם, הם לא יעשו זאת בלי לתבוע את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל.

3. הפסיקו לעודד את הטרור. האמנה הפלסטינית של יאסר ערפאת מכריזה שהמאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרר את פלסטין, ושזאת האסטרטגיה הכללית ולא שלב במאבק. הרשות הפלסטינית של עבאס ממשיכה לדגול בסדר היום הדוגל בטרור ובשהידים וכן לגמול למחבלים ולתמוך במשפחותיהם. הפסקת המדיניות הזאת כרוכה בשינוי מוחלט של מערכת החינוך שכרגע מהללת את היתרונות של סלילת הדרך לירושלים בדם היהודים והשהידים. עוד בשנת 2016 קרא עבאס לבית ספר על שמו של המחבל שרצח את אחד עשר הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן בשנת 1972.

4. המפה הלא סודית במיוחד. המטרה הפלסטינית הסופית משתקפת בדימוי הלא מתוחכם במיוחד של פלסטין, המופיע בלוגו של שלושת המפלגות המנהיגות של הפלסטינים: אש"ף, פתח וחמאס.

5. הכירו בעם היהודי – הפלסטינים שוללים מכל וכל את קיומו של הגזע היהודי, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. הם רואים ביהודים בימינו קבוצה של אנשים המאמינים בדת היהודית ומאמינים בספר עממי. הספר הוא המצאה וכך גם העם. לכן, מי שמבקש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת יהודים, כמוהו כמי שמבקש מהם להכיר בספר, בעם ובאלוהי היהודים.