יום אחד ביקר אבי בבית הכנסת הישן שלו ופגש את אחד מחבריו הקודמים. הוא היה מכור לסמים, רזה ובלי שיניים. הוא אמר לאבי: "מוטי הוא היחיד מהשכונה שהצליח!" הוא עבר על הרשימה של כל חברי הילדות שלי. "זה מת ממנת יתר, ההוא נרצח, וזה בכלא..."
באותו יום, אבי, שתמיד התנגד לאמונה שלי, חזר הביתה ואמר לאימי שהוא החליט לא להתווכח איתי עוד על ישוע. אולי הוא איננו מסכים איתי, אבל הוא מבין שהייתי הנער הגרוע ביותר בשכונה, וברור לו שהאמונה שלי הצילה אותי מהחיים ההם.
לא היה לנו מה להסתיר ולכן אמרנו לעיתונאית שהיא מוזמנת להשתתף באספות כנס הנוער. היא פגשה כמה מבני הנוער ושוחחה איתם על אמונתם. היא נדהמה לפגוש צעירים רבים שפנו לאלוהי ישראל בכל ליבם. אחרי הכנס, היא התקשרה לאחד ממדריכי הנוער ואמרה: "מה שראיתי כל כך ריגש אותי שעכשיו, כשאני בבית, אני מפחדת להפעיל את הטלוויזיה או הרדיו מחשש שהתחושה הנפלאה הזאת תתפוגג. הציבור צריך להכיר אתכם", אמרה בהתלהבות... שלושה שבועות לאחר מכן, התפרסם מאמר בשם ״ציידי הנפשות״...
