טילים (מימין) משוגרים מעזה במהירות גבוהה בניסיון לגבור על היכולת של "כיפת ברזל" (שמאל). זכויות: Anas Baba / Getty
דוחות מעוז ישראל ספטמבר 2022

מבצע "עלות השחר"

חמישים ושש שעות ואלף ומאה טילים

התעוררתי ביום ראשון בבוקר אחרי עוד לילה של יעפת עם ילד חולה, לקול שנשמע כמו רהיטים כבדים שנופלים על הרצפה בקומה התחתונה. ניסיתי לחשוב מי מרים רהיטים בשעה כזאת, התהפכתי לצד שני והצצתי בטלפון, וראיתי שירושלים הותקפה. הבנתי שהקולות ששמעתי היו פיצוצים של "כיפת ברזל" ולא שמעתי שום אזעקה. זינקתי מהמיטה מייד. האם האזעקות לא פעלו? האם יהיו עוד טילים?


Shani Ferguson
על ידי Shani Ferguson
read

נחתנו בארץ לאחר כמה שבועות בדרכים עם קבוצת ההלל של "מעוז ישראל". נאבקתי ביָעֶפֶת (ג'טלג) והחלטתי ששטיפת הרכב עם בני בן השש תעזור לנו להישאר ערים. מזג האוויר אחר הצוהריים בירושלים היה נעים, רוח קלה וחמימה נשבה כהרגלה בתקופה הזאת בשנה. מהבחינה הזאת ירושלים קסומה – גם אם חם מאוד במשך הקיץ, הערב תמיד נעים ומרענן. מוזיקה ישראלית בקעה מחתונה בחצר של השכנים בזמן שהתזנו מים וסבון על האוטו. לא היה שום רמז לכך שתוך עשרים וארבע שעות נטיס מטוסים מעל עזה ואבדוק אם מישהו מחברי הצוות שלנו גויס למילואים.

השנה הקודמת

הכול התחיל במהירות, וישראלים רבים הופתעו. אני הופתעתי בגלל הרוגע באוויר כאשר הכול התחיל. כל זה בניגוד בולט למה שקרה במאי לפני שנה, כאשר בימים שלפני מבצע "שומר החומות" תקף החמאס את ישראל ב-4,360 טילים והאוויר היה טעון זעם. לא היה צריך לצפות בחדשות כדי לדעת שמשהו מתרחש. המתח באוויר השפיע על כל אדם ברחוב.

כמו כן בשנה שעברה, כאשר החמאס התחיל לאיים על ישראל, ישראל חיכתה שהחמאס יפתח באש. כך הייתה לישראל אפשרות להציג את הקלף של "הם התחילו" בפני הקהילה הבין לאומית, אבל לחמאס גם היה זמן להתארגן. כלומר, היה לו זמן להציב את משגרי הטילים באזורים מיושבים וכך לסכן אזרחים רבים יותר בישראל ובעזה. גם היה לו זמן לעורר הזדהות באוכלוסייה הערבית בארץ.

עוד לפני שהטילים פילחו את האוויר, פרצו מהומות בשכונות שונות בירושלים. עד שהמבצע היה בעיצומו, יצאו אלפי ערבים ישראלים לצעדות ברחבי ערים גדולות בארץ. הם קראו קריאות נגד ישראל, חלקם השליכו בקבוקי תבערה מבעד לחלונות בעוד משפחות יהודיות הסתגרו בבתיהן. ברור שהיה מדובר בהתגלות של כוחות החושך, והאירוע היה המוחשי ביותר שאני זוכרת ברמה לאומית.

ועכשיו, שנה לאחר מכן, ניהלנו מבצע שאפשר לומר עליו שמי שמצמץ החמיץ אותו.  

בניין הדירות שבו פגע צה"ל בתייסיר ג'עברי וחמישה עשר מחבלים אחרים.

השנה – מי התחיל?

אחת הסיבות לתחושה שהעימותים השנה פחות קשים היא שהאויב היה קטן יותר. הג'יהאד האסלאמי, הממומן בידי איראן, הוא ארגון טרור קטן בהרבה מהחמאס והשפעתו נמוכה יותר. הארגון אומנם רצה שהחמאס יצטרף אליו ללוחמה אבל החמאס סירב. בתמורה התחייב צה"ל באופן לא רשמי לא לפגוע באישי חמאס ובמטרותיו.

אומנם החמאס מחויב להשמדת מדינת ישראל אבל מוזר ככל שיהיה, לפעמים ישראל והחמאס משתפים פעולה במאמץ לשרת את שני הצדדים. (הרי אומרים בעברית שהמזרח התיכון הוא יצור מוזר.) ישראל לא הייתה מעוניינת במבצע קרקעי בעזה והחמאס, הכוח השולט בעזה, עדיין מתאושש ואיננו מוכן לעוד סבב לחימה אחרי העימות האחרון עם ישראל. ישראל גם מאפשרת לעשרים אלף תושבים מעזה (עם אישורים ביטחוניים) לחצות את הגבול בכל יום למטרות עבודה, ותקיפה נגד ישראל הייתה גורמת למשפחות רבות לאבד את מקור פרנסתן. מצרים והחמאס ניסו במשך כמה ימים לרסן את הג'יהאד האסלאמי, שלעומתם לא זו בלבד שהמשיך באיומיו, אלא גם חיזר באופן פעיל אחר ארגוני טרור אחרים כדי שיצטרפו אליו למלחמה.

החדשות בעולם התרכזו בביקור של ננסי פלוסי בטאיוואן, וערוצי חדשות מעטים בלבד ציינו שהייתה בעיה עם ישראל. בכל זאת, התחלנו לקבל פניות מקוראים ששאלו מה קורה. רוב הפונים רצו לדעת מה קרה ומי התחיל. יש להודות שהתשובה הטכנית במקרה של מבצע "עלות השחר" הוא שישראל ירתה את הירייה הראשונה. אבל כמו ברוב המקרים במצב המורכב במזרח התיכון, הקשר הוא הכול.

כמה ימים לפני המבצע, עלינו על טיסה חזרה הביתה לארץ. סקרתי את החדשות וראיתי ידיעה על מעצר בג'נין (עיר ידועה בגלל מספר המחבלים שיוצאים ממנה). מתברר שלידי ישראל הגיע מידע מודיעיני על פיגוע מיידי בארץ. בשעות שלפני עלות השחר באותו יום פשט צה"ל על שלושים ותשע מטרות ועצר שלושה עשר מבוקשים, ביניהם באסם סעדי, מנהיג בג'יהאד האסלאמי.

הג'יהאד זעם על המעצרים והשמועות על פיגוע מיידי נגד ישראלים הלכו וגברו. ישראל לא הצליחה לאתר את המפגעים המיועדים ולכן הציבה מחסומים והטילה עוצר על כל היישובים הישראליים בעוטף עזה בניסיון לסכל את המתקפה הרחבה המתוכננת. חתונות וחגיגות אחרות בוטלו, עסקים נסגרו ועשרות אלפי ישראלים לא הורשו לצאת לעבודה או לבלות עם משפחתם על החופים או בגנים.

הקושי הגדול ביותר בעוצר הזה הוא שהוא הוטל שנתיים לאחר סגרי הקורונה וכמו בסגרים, ואיש לא ידע כמה זמן הוא יימשך. הישראלים החיים בעוטף עזה מבינים את הסיכונים הכרוכים בחיים בעוטף ועקבו מקרוב אחר תנועות הצבא. היו חקלאים שניסו להתגנב בלילה לבדוק את היבולים ואת מערכות ההשקיה. די ביום או יומיים של חום המדבר כדי לחסל יבול של עונה שלמה אם הוא לא יזכה להשקיה מספקת. אומנם הממשלה מפצה על נזקי מלחמה, אבל לפעמים חולפות כמה שנים עד שהפיצויים האלה מגיעים.

לאחר שלושה ימים של עוצר החל הג'יהאד לחגוג את ניצחונו על המשטר הציוני ופרסם תמונות של החופים בעזה המלאים מתרחצים, בעוד חופי הארץ הקרובים ביותר לארץ היו ריקים מאדם והתושבים היו סגורים בבתיהם.

ידוע היטב שישראל איננה אוהבת לצאת למבצעים בעזה כי הם תמיד גורמים לכאב ראש בין-לאומי (גם אם יש להם סיבות מוצדקות). לכן ישראל מבליגה עד שהצד הנגדי פותח באש. זאת הסיבה שהג'יהאד האסלאמי לא צפה את מבצע "עלות השחר".

משפחה ישראלית ניצלה בנס: טיל נפל כמאה מטרים מהבית של מוטי כוהן (העוזר למנהיג הקהילה ב"תפארת ישוע" ומנהל Feed Tel Aviv) ובני משפחתו. הטיל פגע בכמה עצים אבל לא התפוצץ.

מבצע "עלות השחר"

בשעה 16:16 ביום שישי אחר הצוהריים, שיגרה ישראל פצצות מדויקות שפילחו את קירות דירת המסתור של תייסיר ג'עברי בקומה החמישית. בעקבות הפיצוצים מצאו הוא וחמישה עשר המחבלים שהיו איתו את מותם המיידי ואילו הבניין ברובו לא נפגע. הג'יהאד היה מופתע ונדרשו לו כמה שעות להתחיל לשגר את הטילים הראשונים אל עבר מטרות ישראליות.

התושבים בעוטף עזה אפילו לא טרחו לערוך את השולחן לקראת שבת ולקחו את האוכל איתם למרחבים המוגנים. חדשות הערב נכנסו לאווירת מלחמה, וכל התוכניות הרגילות בוטלו. לפי ההוראות, היישובים בתחום של שמונים קילומטרים מהרצועה נדרשו להיכנס לכוננות. ירושלים נמצאת במרחק שבעים ושישה קילומטרים. מוכת יעפת ישנתי עם הרדיו הדולק לידי כל הלילה. מתישהו בשבת, בני בן השש היה עם חום ולאחר בדיקת קורנה, נמצא חיובי.

 ישראלים ותיירים תופסים מחסה בחוף תל אביב בזמן יירוט טילים בידי "כיפת ברזל".

החדשות בארץ

אתרי החדשות העיקריים בארץ אינם מפרסמים מאמרים בשבת. אפילו בעולם התחרותי של התקשורת, ישראל מקדישה יום למשפחה ולמנוחה. אבל מצב מלחמה משנה את הכללים. מטר הטילים היה כמעט בלתי פוסק לכל אורך החוף עד תל אביב. כלומר, חצי מהאוכלוסייה בארץ הייתה מאוימת, והיה צורך לעדכן את האזרחים במצב.

התעוררתי ביום ראשון בבוקר אחרי עוד לילה של יעפת עם ילד חולה, לקול שנשמע כמו רהיטים כבדים שנופלים על הרצפה בקומה התחתונה. ניסיתי לחשוב מי מרים רהיטים בשעה כזאת, התהפכתי לצד שני והצצתי בטלפון, וראיתי שירושלים הותקפה. הבנתי שהקולות ששמעתי היו פיצוצים של "כיפת ברזל" ולא שמעתי שום אזעקה. זינקתי מהמיטה מייד. האם האזעקות לא פעלו? האם יהיו עוד טילים?

מהחדשות התברר שהודות לטכנולוגיה חדישה אפשר לקבוע בדייקנות רבה יותר באילו שכונות הטילים עלולים ליפול ולהגביל את האזעקות לאזורים המיועדים. המטרה  היא להפר כמה שפחות את שגרת החיים היום-יומיים בארץ במצבים של מתקפה. לכן אומנם היה מבהיל לשמוע פיצוצים בלי אזעקות קודם, אבל לא היה כשל.

החדשות סיפרו סיפורים אישיים של משפחות שהבתים שלהן נפגעו בזמן שהיו במרחבים המוגנים. הן גם סיפרו על ישראלי ממוצא פרסי ששידר בשידור חי לפרסים על מה שקורה בארץ. חייכתי לעצמי לשמע הידיעות על ישראלים שהרגיעו תיירים אחרי יירוט של כמה טילים מעל חופי תל אביב. הישראלים רגילים לשדר רוגע תחת מתקפה, במיוחד כשיש ילדים בסביבה, ולכן היה טבעי להרגיע את התיירים.

בהמשך הידיעות שמתי לב לשינוי במושגים. פעם היה נהוג לחלק את הנפגעים ללוחמים ולאזרחים, אבל צה"ל התחיל לכנות אותם "לא מעורבים", כי לפעמים קשה לקבוע אם נפגע לא מזוהה היה באמת אזרח תמים או לוחם בחופשה שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. למשל, שני קציני משטרה הקשורים לחמאס שנהרגו כאשר ישראל חיסלה בכיר בג'יהאד. (זכרו, חמאס לא היה מעורב בסבב הלחימה האחרון ולכן הנפגעים שלהם נחשבו ל"לא מעורבים".)

עד מוצאי שבת חיסל צה"ל את מפקד הגזרה הדרומית בעזה ועד יום ראשון בבוקר הודיעה התקשורת שצה"ל חיסל את כל שכבת הפיקוד של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה.

מייד לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף, הקיצונים המוסלמים ניצלו את המטרות שהפציץ צה"ל לתעמולה.

אנשים שמסכנים את בני עמם

יש לנו ידיד בדרום הארץ שמייצר תכשיטים וחפצי אומנות משיירי טילים ששיגר החמאס. ביקרנו בסדנה שלו, והוא הראה לנו שהמעטפת החיצונית של חלק מהטילים מיוצרת מעמודי תאורה, וחלק מהטילים הם בעצם צינורות גדולים מלאים בחומרי נפץ. מאחר שהטילים האלה הם "תוצרת בית", אין פלא שקשה לכוון אותם. מתוך אלף ומאה טילים שירה הג'יהאד על ישראל בחודש האחרון, כמאה ועשרים עד מאתיים כשלו ונפלו בתוך רצועת עזה. ומאחר שהמחבלים משגרים טילים מתוך ריכוזי אוכלוסייה צפופים כדי להגן על עצמם מפני מתקפות ישראליות, הטילים הפגומים נופלים בתוך ריכוזי האוכלוסייה האלה.

עשרים וארבע שעות לאחר תחילת המבצע, המתקפות המדויקות של צה"ל הצליחו למזער את מקרי הנפגעים הלא רצויים או הטעויות הקשות. אבל במוצאי שבת, מקורות בעזה התחילו להאשים את ישראל בהפצצה של בית ובהרג של חמישה ילדים וכמה מבוגרים. האסונות האלה הם הזדמנויות תעמולה למנהיגים הפלסטיניים במאמץ שלהם לשכנע את מנהיגי העולם ואת בני עמם שישראל פוגעת במכוון בתינוקות פלסטיניים, כדבריהם.

בתגובה פרסם צה"ל תיעוד של שיגור של הג'יהאד, שבו אחד הטילים נפל היישר אל תוך ריכוז אוכלוסייה. צה"ל כבר לקח אחריות בפרהסיה על הטעויות שלו בעבר, ודחה את הטענה בהסבר שכוחות צה"ל אפילו לא היו באותו אזור כאשר אירע המקרה. במשך הלילה היה עוד ניסיון להאשים את ישראל במקרה שבו נפגע בית של אזרחים בעזה, אבל צה"ל לא תקף את אותו אזור באותה שעה. אפילו סוכנות AP שבדרך כלל עוינת את ישראל, הודתה שכאשר שלחה את העיתונאים לחקור, התברר שלפי הראיות, מדובר בשיגור כושל של טיל פגום ולא במתקפה ישראלית.

עד סוף הסבב, שארך שלושה ימים, גרם הג'יהאד האסלאמי לנזק גדול יותר לגורמים ה"לא מעורבים" מהנזק שגרמה לו ישראל, בגלל הנשק העלוב שלו.

מתוך כאלף טילים שחדרו אל שטח ישראל, הרוב נפלו בשטחים פתוחים. בערך שלוש מאות שמונים טילים איימו על האוכלוסייה הישראלית, ושיעור ההצלחה של היירוט הגיע לתשעים ושבעה אחוזים. הטילים שהמערכת לא הצליחה ליירט, פגעו בבתים והרסו אותם אבל לא פגעו באיש בזכות המשמעת הגבוהה של התושבים והכניסה המהירה למרחב המוגן. הנפגעים בצד הישראלי היו נפגעי חרדה, התקף לב מחרדה ופגיעות קלות כגון החלקה בזמן ריצה למרחב המוגן.

עד יום ראשון, מנהיגות הג'יהאד האסלאמי הפכה למשותקת זמנית (ברור שעד מהרה יתפסו את מקומם הבאים בתור), שיעור ההרוגים במבצע היה נמוך, והאיום המיידי בפיגוע על ישראל סוכל, וישראל החליטה בצדק לחדול.

ברור לכול שזה לא הסבב האחרון. הטילים ימשיכו לאיים עלינו, בין שבעוד שבוע ובין שבעוד כמה שנים. האויבים שלנו ימשיכו להילחם בנו ולחנך את ילדיהם להילחם בנו, ואנחנו נמשיך להגן על עצמנו ולחנך את ילדינו לעשות זאת. מזווית ראייה אנושית, אין שום עמק שווה. הם לא יפסיקו, ואנחנו לא נפסיק. הם רוצים את הארץ שלנו, ולנו אין לאן ללכת. התקווה היחידה שלנו היא ההבטחה של אלוהים שיבוא יום שבו הוא יביא שלום על ישראל.

אנחנו, עם ישראל, נתונים לחסדים של תוכנית אלוהים. הוא בחר בנו לחיות בארץ הזאת ולעבוד אותו כאן. הוא השיב אותנו מהארצות בעולם והבטיח לטהר אותנו ולתת לנו לב של בשר, ולגרום לנו ללכת בדרכיו. יש כוח שרוצה למנוע מהנבואה הזאת להתגשם. הכוח הזה רוצה שאלוהים ייכשל במה שאמר שייעשה. אבל הכוח הזה איננו מבין שהדבר היחיד שאלוהים איננו יכול לעשות, הוא להיכשל.

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports