בני נוער מכנס "קציר" צופים על ים כינרת לאחר טיול באחד ההרים בסביבה.
דוחות מעוז ישראל יוני 2022

התיישבות בגליל

איך הכול התחיל – חלק טו (מאת שירה סורקו-רם, סיפר איתן שישקוף)

כאשר אני מתבונן לאחור, אני מבין שזאת הייתה נקודת מפנה רבת-משמעות. שירה עוררה אותנו כיהודים משיחיים ללמוד מה הכתובים אומרים על שיבת ישראל ותקומתו. היא ציטטה מישעיה, ירמיה ויחזקאל והכינה לי את הקרקע לשמוע את קול אלוהים בליבי


Shira Sorko-Ram
על ידי Shira Sorko-Ram
read

בראשית שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה נשרתי כדי להצטרף לגל המחאה המצפונית שהתנגד למלחמה בווייטנאם. משם הדרך הייתה קצרה למריחואנה, ללהקת רוק-בלוז ולעוד סמים. אבל אחר כך פגשתי את קוני, אהבת חיי, ונישאנו בשנת 1969.

הפכנו להיפים מאושרים ומסורים וחיינו בקומונות שונות בהרי היפים בצפון ניו-מקסיקו. הייתי חקלאי אורגני מושבע ובמשך שש שנים טיפחנו יבול שהספיק לאורח החיים שרצינו לנהל. בנינו בית של חדר אחד מבוץ ומאבנים בסגנון נבאיו אינדיאני, בלי חשמל ובלי צנרת. השקפת העולם שלי כללה את הפנתאיזם של הילידים האמריקאים, מיסטיקה מהמזרח הרחוק ואסטרולוגיה, והייתי בטוח שהאדם הוא טוב ושאם אתאמץ מספיק, אייצר טוהר משלי.

יום אחד היכה בנו אסון. חבר יקר מאוד נרצח בדם קר. הפילוסופיה המעורבת שלי לא סיפקה שום תשובות לשאלה למה חייו של החבר שלי הסתיימו בצורה כל כך אכזרית ומעוותת. הרגשתי אבוד. פתאום ידעתי שהאדם איננו טוב מטבעו. הבנתי שלעולם לא אוכל להפוך לטהור באמת וחסר אנוכיות.

יום אחד קוני סיפרה לי שהיא פגשה שני היפים מעניינים והזמינה אותם לארוחת ערב. ישבנו לאכול ארוחה פשוטה של טורטיות ושעועית, והם התחילו לספר לנו על ישוע.

פתאום ראיתי את ישוע בעיני רוחי. כבר לא הייתי מודע למה שסובב אותי. ראיתי את ישוע על הצלב. עיניו נעצו את מבטן בעיניי, והרגשתי שהאהבה שלו נשפכת לתוכי, היישר מהעיניים שלו. פתאום הבנתי שהסבל שלו הוא התגובה של אלוהים לעוול ולרשע שבעולם. הוא גם התשובה של אלוהים לחוסר היכולת שלי לחיות את החיים הטהורים שרציתי מאוד לנהל. הייתי לי חוויה מיידית ששינתה את חיי. אשתי, קוני, כבר האמינה בסתר במה ששני ההיפים המאמינים האלה סיפרו לה על ישוע. חזרנו בתשובה ומעולם לא פנינו לאחור.

ישוע הוא יהודי

ההורים שלי האמינו שספר הכתובים הוא "אגדות" ושאין שום חיים באמת אחרי המוות. בשנת 1972, כאשר קוני ואני התחלנו להאמין בישוע, האמנו בו כי ידענו שהוא אמיתי. אבל לא חשבנו לרגע שמה שאנחנו עושים הוא חלק מהייעוד שלנו כיהודים. תמיד נראה לנו שהתנ"ך והברית החדשה הם שני ספרים נפרדים הנבדלים זה מזה בגלל דמות שונה בתכלית של אלוהים.

אבל יום אחד, בזמן שקראתי את סיפור הבשורה של הסעודה האחרונה, הבנתי לפתע שהסעודה הייתה ליל הסדר, שבו אנו מציינים את היציאה לחירות משעבוד מצרים. פתאום הבנתי שהכתובים הם ספר אחד, לא שניים. ובדומה לתנ"ך, גם הברית החדשה היא סיפור של יהודים על יהודים.

איתן וקוני שישקוף כאשר היו היפים.

יהודים למען ישראל?

בשנת 1977 הייתי באספה שבה שירה סורקו-רם קראה ליהודים המאמינים בישוע לעלות לארץ. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שתוכנית אלוהים כוללת את שיבת היהודים לארצם מכל הארצות שהתפזרו אליהן. בשולי המחברת שלי כתבתי: "זה הייעוד שלנו. יום אחד נחיה בישראל".

כאשר אני מתבונן לאחור, אני מבין שזאת הייתה נקודת מפנה רבת-משמעות. שירה עוררה אותנו כיהודים משיחיים ללמוד מה הכתובים אומרים על שיבת ישראל ותקומתו. היא ציטטה מישעיה, ירמיה ויחזקאל והכינה לי את הקרקע לשמוע את קול אלוהים בליבי.

באותו רגע רציתי להיות חלק מהדרמה שצפו נביאי ישראל. אבל חלפו חמש עשרה שנים לפני שהגיע הזמן הנכון לעלות ארצה. כאשר הגיע הזמן הנכון, עזבנו את תפקידנו כמנהיגים בבית משיח, קהילה יהודית משיחית משגשגת במרילנד. עזבנו מאחורינו שותפים שעבדנו איתם כל חיינו. באותה תקופה כללה המשפחה שלנו בן ובת בגיל לימודים באוניברסיטה וילד פעיל בן ארבע בשם אבי (אברהם).

היה מוזר להחליט באמצע שנות הארבעים לחיינו אילו חפצים לארוז מתוך אלה שצברנו במשך יותר מעשרים שנה יחד, ואילו מכשירי חשמל כדאי לקחת שיפעלו ברשת הישראלית של 220 וולט. המצב הפך לסוריאליסטי עוד יותר כאשר בזמן כל ההכנות האלה, קוני גילתה שהיא בהיריון. מתברר שהבורא רצה שנדע מהם החיים בארץ, מהלידה והלאה.

היו לנו שאלות רבות על החיים בארץ, והיינו זקוקים לתשובות מאנשים עם ניסיון מעשי. הכרנו את ארי ושירה סורקו-רם בכנסים משיחיים וערכנו ראיונות עם ארי בתוכנית הרדיו שלנו ("שערי ציון"). התקשרנו אליהם וביקשנו שיעדכנו אותו לגבי מציאות החיים בארץ. אבל העידוד התמידי שלהם הוא שעזר לנו יותר מכול במעבר הקשה הזה.

כאשר הגענו, הקמתי עסק עם עולה אחר דובר אנגלית, כחלק מהקליטה שלנו בתרבות הישראלית. פתחנו עסק לשירות מכוניות. תיקנו נזקים קטנים לפגושים, לוח שעונים ושמשות קדמיות. היה קשה. איש מאיתנו לא התעשר, אבל הימים שבילינו בחיפוש תמידי אחר עבודה ובמפגשים עם לקוחות ישראלים במציאות שלהם, סיפקו לנו תובנות רחוב שערכן לא יסולא בפז.

כיתובית: איתן וקוני שישקוף היום.

לידה במחסן

באותה תקופה ייסדנו קבוצת בית שגדלה והתחלקה לעוד קבוצות בית. פגשנו יהודים משיחיים אחרים שחיפשו קשר עם מאמינים, וכן אנשים שעוד לא האמינו בישוע אבל היו קרובים להאמין בו. הם רצו לחבור כוחות ולהקים קהילה. התחלנו לחפש מקום ומצאנו מחסן רעוע בפינה נידחת של אזור התעשייה קריית ים.

לפני שחתמנו על חוזה השכירות, חזרתי למחסן, הלכתי סביבו והתפללתי: "אלוהים, כאן אתה רוצה אותנו?" שמעתי בתוכי את התשובה: "אם אני נולדתי באורווה, למה קשה לך לדמיין שקהילה יכולה להיוולד במחסן הזה?" השכרנו את המחסן והתחלנו לנקות אותו. האספה הראשונה שלנו נערכה ביום ה-3.12.1995. קראנו לעצמנו "אוהלי רחמים".

כאשר הייתי באוניברסיטה בשנות השישים, קיבלנו רשימה של שפות ללמוד ומכל השפות שהופיעו ברשימת הבחירה (לפני שהייתי מאמין), בחרתי דווקא ברוסית. בשנות התשעים הציפו את הארץ יותר ממיליון יהודים רוסים וכבר היה לי בסיס שאיתו יכולתי לשרת את היהודים שברחו מהקומוניזם המתנגד לאלוהים והיו מורעבים מבחינה רוחנית.

חלוציות בגליל

בימים הראשונים של קהילת "אוהלי רחמים" היו לי תפקידים רבים. קודם כול הדרכתי הלל (בעברית, רוסית ומעט אנגלית), לימדתי (בעברית של מתחילים ותרגום לרוסית) והסעתי את המשתתפים (לעולים מאמינים כמעט לא היו מכוניות). קנינו ספר תורה כמו בכל בית כנסת ברחבי העולם. הספר כלל את החומש ונכתב ביד. התחלנו לקרוא ממנו בכל שבוע, ותמיד הצבענו על הקשר בינו לבין הברית החדשה.

תוך שנתיים החליטו שתי משפחות של שותפים לפעילות מהקהילה שלנו בארצות הברית, לעלות לארץ ולהצטרף לקהילה החדשה, דבר שמילא את ליבנו תודה (ושמחה). משה וקטיה ניחנו במתנות הוראה, ואלה העניקו העמיקו את ההבנה של חברי הקהילה לגבי החיים של יהודי המאמין בישוע. כך אלוהים הראה שהוא הריבון הפועל את פעולתו.

מרק ולאה שופינסקי הגיעו שנה לאחר מכן. לאה הייתה לוחמת בתפילה ומרק היה נגן ומלחין נלהב, חלוץ משיחי שכתב שירים רבים המוכרים בכל רחבי התנועה המשיחית הדוברת אנגלית, ותרגם רבים מהם לעברית.

איתן ומרק שופינסקי מדריכים הלל בקהילת "אוהלי רחמים".

החרדים תוקפים

בשלהי שנות התשעים ניסו גורמים בשלטון הישראלים להעביר חוקים נגד החופש שלנו להאמין בישוע ולספר עליו. באוקטובר 1997, אחד העיתונים הגדולים שפרסם בעבר מאמר מכפיש על כנס הנוער המשיחי הארצי, פרסם עוד מאמר המתאר את המלחמה כביכול שהכריזו החרדים על היהודים המאמינים בישוע בארץ. כעבור שלושה ימים העיר אותי צלצול טלפון: "הבניין שלנו עולה באש! תגיע לכאן!" כאשר הגעתי היו ניידות כיבוי ולהבות פרצו מתוך הגג. אחרי שהבנתי שאין איש בפנים, חשבתי על ספר התורה היקר שהיה באולם המרכזי. רצתי פנימה עם אחד מזקני הקהילה ויחד חילצנו אותו בלא פגע.

במובנים רבים, היה זה אירוע מכונן שהאיץ את ההתקדמות שלנו. החורבן המיידי והמוחלט של משרדי ההנהלה הראשית שלנו, העשן הכבד, ספרי כתובים שרופים פזורים על הרצפה ונזקי המים, הותירו את המקום עיי חורבות.

למחרת מצא חוקר משטרה שאריות זרחן, סימן לחומר נפץ בשימוש צבאי. נראה שמישהו בעמדת כוח שלח לנו מסר שאיננו רצויים באזור. משום מה, הקהילה הקטנה שלנו איימה על הסטטוס קוו הדתי העצום.

אבל התמיכה המיידית מהארץ ומהעולם סללה למעננו את הדרך לעבור למקום טוב יותר. בסופו של דבר, זה הבית שלנו ממש כשם שהוא שלהם. וההתאספות הזאת כדי לעבוד את ישוע בארץ אבותינו, היא תופעה שחזו הנביאים. מבחינתנו, אם מקום ההתאספות שלנו היה מקום שכדאי לפוצץ, הוא גם מקום שכדאי להקים.

תוך שנים ספורות, הקהילה שלנו הולידה עוד ארבע קהילות בצפון הגליל. בסופו של דבר, עשינו מה שכל יהודי מצליח חולם לעשות – העברנו את מפעל חיינו לידיהם של צאצאים עם יכולת. כיום עומדים בראש הקהילה אבישלום וחנה טקלה – חתננו ובתנו – והקהילה משגשגת ומטפחת קשרים עם תושבי המקום.

איתן יושב באמצע עם בני נוער מכנס "קציר".

מה עם הנוער?

בעוד הקהילה שלנו גדלה, ראיתי שבני הנוער בקהילה שלנו הולכים לאיבוד, מרגישים בשוליים. קשה להיות נער מתבגר משיחי בארץ. ממילא קשה להיות נער מתבגר, והאמונה היהודית בישוע עדיין נחשבת לחריגה מהנורמה בתרבות הישראלית. הרגשתי מחויב כמנהיג לפעול בנושא. הייתי משוכנע שעתיד התנועה שלנו מונח על כתפי הנוער שלנו.

בערך באותה תקופה, באמצע שנות התשעים, החלה פעילות נוער בשם "סולד אאוט" לערוך אירועים לנוער ישראלי משיחי. קבוצות נוער משיקגו באו לשיר, לרקוד ולבשר ברחובות. הצעירים שלנו הגיבו מעומק ליבם, ורציתי ללמוד ממדריכי הנוער את כל מה שאפשר. הם הבינו איך ליצור סביבה של הלל שבה אלוהים נוכח ויכול לשנות את חייהם של בני אדם.

אבל שינוי אחד היה דרוש – הפעילות לנוער הייתה חייבת להתקיים בעברית. אחרת, החוויה שבה הנוער אמור לחוות את אלוהים, לא תוכל להגיע ללב התרבות הישראלית. במשך חמש שנים, קאתי ואד בסלר המשיכו להביא קבוצות לארץ כמה פעמים שנה, ואני התנדבתי לעבוד לצידם. 

מתוך השירות האמיץ והמשוח הזה של "סולד אאוט" ילדנו את "קציר". כנס "קציר" הראשון נערך בחורף של שנת 2000, בחופשת חנוכה. הוועד המנהל של כנס "קציר" כלל כבר מראשיתו מנהיגים מכמה קהילות, ביניהם ארי, וסיפק פיקוח ותמיכה נפלאים מזרמים רבים.

בעשרים השנים האחרונות של כנסי נוער, אלפי ישראלים צעירים נהנו מהיועצים והמורים ושמחו מעצם האפשרות להיות עם בני נוער אחרים המאמינים בישוע. רבים תמכו ב"קציר" לאורך השנים כי אנחנו גובים רק שליש ממחיר הכנס. כך יכולות משפחות מעוטות יכולת לשלוח את בניהן ובנותיהן לכנסים. בין הגורמים שתרמו למימון העלויות, בולט ארגון "מעוז" כתומך הגדול ביותר שלנו. אינני יכול לסיים את הסיפור בלי להודות ל"מעוז" מקרב לב על עמידתו המדהימה איתנו.

דברים רבים בארץ דורשים שנים רבות של תפילה ועבודה קשה עד שהם מניבים פרי, דבר ההופך את הניצחון למתוק עוד יותר. אחד הדברים האלה הוא בעלות על רכוש. המשמעות היא להחזיק בנכס המתאים לפעילות. המשמעות היא לא לתהות אם הבעלים ירצה להעלות את דמי השכירות או למכור בלי התראה מוקדמת. אבל מעל הכול, המשמעות היא החופש לעבוד את אלוהים ולשרת אותו בלי לפחד שמישהו יגרש אותנו משם. לכן אנחנו אסירי תודה על האתר החדש שרכשנו לאחרונה ברמת הגולן, שישמש אותנו להכשרה אינטנסיבית ומורחבת של צעירים והפיכתם לתלמידים של ישוע. אם אנחנו רוצים להשפיע על הארץ, אין קיצורי דרך אבל יש אבני דרך – וזוהי בהחלט אחת מהן.

המשך יבוא…

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports
Support Israel’s salvation!
This is default text for notification bar