חיילים מחיל ההנדסה הקרבית במהלך טקס צבאי.
דוחות מעוז ישראל מאי 2022

בתוך הנפש הישראלית

הנפש היהודית התגבשה לאורך שלושת אלפים שנות מורשת – גם במולדת וגם תוך כדי נדודים. אלוהים רוצה קרבה נצחית עם עַם ישראל, והשטן רוצה להשחית ולהשמיד את עם ישראל כליל.
אבל מה הופך ישראלי לישראלי? איך זה שונה מלהיות אמריקאי או אנגלי, ברזילאי או אפילו יהודי החי בגלות (מחוץ לישראל)?


Shani Ferguson
על ידי Shani Ferguson
read

הנפש היהודית התגבשה לאורך שלושת אלפים שנות מורשת – גם במולדת וגם תוך כדי נדודים. אלוהים רוצה קרבה נצחית עם עַם ישראל, והשטן רוצה להשחית ולהשמיד את עם ישראל כליל.

אבל מה הופך ישראלי לישראלי? איך זה שונה מלהיות אמריקאי או אנגלי, ברזילאי או אפילו יהודי החי בגלות (מחוץ לישראל)?

שני הגורמים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על אופיו של היהודי הישראלי בן ימינו, במיוחד בשמונים השנים האחרונות, ברורים מאוד. הראשון הוא האובדן של שישה מיליון בני משפחה בשואה. השני הוא המאבק של חיים ומוות לתקומה בארץ מוכה ונטושה המוקפת אויבים מרים ועוינים המתרברבים בגלוי על כוונתם להשמיד כל יהודי שיגיע לחופים האלה.

להלן נאום שכתב אריאל שרון לשנת היובל למדינת ישראל. אריאל שרון הוא אחד הדמויות הבולטות בדור מקימי המדינה. הנאום משקף את נפש העם היודע היטב שמלחמת ההישרדות היא חלק בלתי נפרד מקיומו.

אריאל שרון הוא אחת הדמויות הצבאיות והפוליטיות הבולטות, השנויות במחלוקת, הבוטות והכריזמטיות ביותר בנוף הישראלי. הוא נולד בשנת 1928 והצטרף למחתרת בגיל ארבע עשרה. במלחמת יום הכיפורים הוא כיתר את הצבא המצרי שאיים לפלוש אל לב ישראל והפך לגיבור הגדול של המלחמה. הוא גם ניצח על המלחמה השנויה במחלוקת בלבנון, שהביאה לכך שראש הממשלה מנחם בגין התפטר ופרש מהחיים הציבוריים. בשנת 2001 נבחר לראש ממשלת ישראל. הוא קיווה להגיע לשלום עם הערבים כנגד כל הסיכויים ובשנת 2005 פינה שמונת אלפים וחמש מאות יהודים שחיו ברצועת עזה, והסיג משם את כל הכוחות הישראליים – טעות ענקית שאפשרה לחמס להקים צבא של מחבלים על הגבול הדרומי של הארץ. בכל זאת, כמעט כל ישראלי מעריץ את שרון ורואה בו גיבור מלחמה ומדינאי שמילא תפקיד חיוני בהגדרת גבולות

הגיבורים האמיתיים

נכתב בידי אריאל שרון בשנת 1998, ביום העצמאות החמישים למדינת ישראל.

רגעים מרגשים רבים היו בתולדות ארצנו. באיזה מהם אבחר?

  • הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947? התחושה שמשהו מאוד גדול ועצום עומד להתרחש. ליבי הלם בחוזקה מהתרגשות לקראת הבלתי ידוע.
  • קולו המהדהד של דוד בן גוריון כאשר הכריז על עצמאות?
  • היום שבו היה לנו גיוס מלא ראשון בשנת 1947?
  • נטילת הפיקוד על הצנחנים, פעולות התגמול במבצע סיני בשנת 1956?
  • פיצול הכוחות המצריים בחצי האי סיני במלחמת ששת הימים?
  • היום שבו החטיבה שלי חצתה את מפרץ סואץ במלחמת יום הכיפורים?
  • המראה של אלפי מחבלים פלסטיניים הנאלצים לברוח מביירות במלחמת לבנון הראשונה?

היו תחנות כה רבות לאורך הדרך, ימים מלאי התרגשות, איך אפשר לבחור רק באירוע אחד?

אנשים כה רבים השפיעו עליי לאורך השנים. במי אבחר?

  • אבי, שמואל, אגרונום וחוקר, חקלאי מצוין שנטע בי את אהבת האדמה והארץ והשביע אותי שלעולם לא אסגיר יהודי לידי זרים.
  • אימי, דבורה, שבזכות האומץ, הגאווה ועבודתה הקשה בחקלאות לכל אורך חייה, הפכה לסמל של כפר מל"ל, המושב שבו נולדתי.
  • דוד בן גוריון, עם החזון והנחישות העצומים שלו? משה דיין עם האומץ והתבונה שלו, יגאל אלון עם הגישה האסטרטגית שלו ומנחם בגין עם הגישה הייחודית שלו לנושאים רגישים.
  • יצחק רבין, הרמטכ"ל והחבר. היצירתיות של שמעון פרס והעמדה התקיפה של יצחק שמיר לגבי ארץ ישראל השלמה. ורבים, רבים אחרים, במיוחד אלה שהלכו באומץ אל הגרדום.

במי אבחר?

בעודי סוקר את כל הדמויות והאירועים האלה, אני תוהה מה מכל זה היה חוויה מיוחדת בעיניי? בחרתי תמונה אחת, תמונה המתארת אסון נורא.

המחלקה שלי ואני פרושים מתחת לעצי הזית לצד חולדה הקדומה בחום היום. מחשבות שלפני הקרב. אנחנו מתמזגים עם האדמה והחצץ כאילו היינו חלק בלתי נפרד מהם. מושרשים היטב. תחושה של מולדת, שייכות, בעלות.

פתאום עוצרת משאית קרוב אלינו, ומגויסים חדשים יורדים ממנה.

המראה שלהם זר, הם חיוורים. הם לובשים סוודרים ללא שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצות פסים. בליל של שפות. שמות כמו הרשל, יאן, מייטק, פטר ויונצי נשמעו בחלל האוויר. הם אינם זרים על רקע עצי הזית, הסלעים והחיטה המזהיבה.

הם הגיעו היישר ממחנות המוות באירופה, חצו את הגבולות הסגורים באוניות של מעפילים "בלתי חוקיים" וכשהגיעו, נשלחו שוב למחנות מעצר, הפעם למחנות הבריטיים בקפריסין. משם הגיעו ישירות לחזית.

התבוננתי בהם היטב. הם הסירו את בגדיהם. הבשר שלהם היה לבן. הם מדדו את המדים, נאבקו ברצועות הכיסים הצבאיים שלהם בעזרת המפקדים שפגשו אותם זה עתה.

כל זה התרחש בדממה כאילו הם קיבלו את גורלם. איש מהם לא צעק "תנו לנו זמן לנשום אחרי השנים הנוראות שעברנו".

כאילו הם הבינו שזהו עוד שלב במאבק הסופי על הקיום היהודי. ברור שלא היה להם שמץ של מושג שבקרב החברה המבוססת בארץ, אנשים רבים היו עסוקים בהגנה על היישובים שלהם. למרות הלחץ של בן גוריון, רבים עוד לא התגייסו. ולא מעט מבני המעמדות המבוססים מבחינה כלכלית שלחו את בניהם לחוץ לארץ כדי שהמלחמה לא "תבלע" אותם.

החיילים האלה היו מגויסים זרים (גח"ל) והיו מכונים "גחלניקים" בנימה מזלזלת. איש לא שר להם שירים ואיש לא שוחח איתם סביב המדורה. איש לא חיכה להם בבית כדי שיוכלו לספר לו חוויות. לא היו להם בתים. הם היו אנשים מכוכב אחר עם חוויות שהיו זרות לנו, צעירים כמונו אבל מבוגרים מאיתנו במאות שנים.

בבית הקברות הצבאי בהר הרצל נחפר קבר אחים לפלוגה שלנו, פלוגה ב, גדוד 32, חטיבת אלכסנדרוני, ארבעה מתוך חמישים ושניים החיילים שנפלו בקרב היו ללא שם.

במשך חמישים שנה, בכל פעם שעברתי ליד המצבה, עצרתי ושאלתי את עצמי מי הם היו, מנין באו, מי היו המשפחות שלהם.

האם מישהו מהחיילים העולים האלה עדיין חי? האם מישהו אי פעם חיפש אותם? אולי הם עדיין מחפשים. אין לי תשובה. לאיש אין תשובה.

חלקם עברו את זוועות השואה כאשר היו ילדים ונערים ושרדו רק כדי להגיע לארץ שנה או שתיים לפני מלחמת העצמאות, והצטרפו ללחימה. חמישים שנה עברו מאז. היום, כאשר אנחנו חוגגים את שנת היובל למדינת ישראל, אנחנו מכבדים את הנופלים, את החטיבות ואת גח"ל, אנשים זרים אבל טובים שבאו והתנדבו.

אני רוצה להודות במיוחד לכל החיילים האלמונים ששרדו אחרי זוועות השואה, הישג הכרוך באומץ יוצא דופן, חלמו להגיע לחוף מבטחים וכאשר סוף סוף הגיעו, שוב נטלו נשק ויצאו להגנתנו.

רבים מהם נפלו בקרב. הם, חיילי גח"ל, הגיעו אלמונים, נלחמו כאלמונים, נפלו כאלמונים ורבים מהם נותרו אלמונים עד עצם היום הזה. לדעתי, אלה הגיבורים האמיתיים.

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports