אוקראינה: המלחמה והקהילה
טאונטון מסביר: "השליטים הרוסים תמיד נעו בין שני דחפים: האחד להפוך למערביים והאחר לחזור לרודנות ועריצות. ומאז ומתמיד הם הלכו הלוך ושוב בין השניים. קתרינה הגדולה קידמה את השפעת המערב ואילו בנה התנגד להשפעה הזאת. אלכסנדר קידם את השפעת המערב, וניקולא הראשון סירב לה, אחריו קם אלכסנדר השני שקידם את השפעת המערב, ואחריו אלכסנדר השלישי שדחה אותה". וכך שוב ושוב – המאבק בין חופש וקדמה לבין רודנות קשה ושלטון אימים בשיטה הרוסית הסלאבית הקדומה. הדפוס הזה נמשך עד עצם הרגע הזה.
כדי להבין את מורכבות העימות בין רוסיה לאוקראינה כדאי ללמוד מעט היסטוריה: בשנת 1054 התרחש אירוע בנצרות שהשפיע לנצח על עתידו של העולם כולו. הקרע הגדול ביותר בתולדות הכנסייה התרחש בין הכנסייה הקתולית ברומא לבין הכנסייה בקונסטנטינופול. בקיצור, הפטריארך של קונסטנטינופול ושליחי האפיפיור החרימו זה את זה. הקרע נמשך זמן רב. אבות הכנסייה היו חלוקים בתפיסה שלהם לגבי צום, הכבוד שצריך לתת למריה ולגבי השאלה אם רוח הקודש יצאה רק מאת אלוהים האב או גם מישוע.
לכנסייה הקתולית יש היסטוריה איומה רצופה כישלונות וחסרונות, אבל היו בה תקופות של תחייה שהולידו קהילות חדשות וחיוניות ושיבה לדבר אלוהים. מצד שני, הכנסייה במזרח הלכה והתרחקה באופן תמידי מאמת כתובים בלי תקופות של התחדשות והתבססות מחדש בדבר אלוהים.
רוסיה נמצאת בתחום של הכנסייה האורתודקסית המזרחית. מה שנותר מהנצרות התערבב בסופו של דבר עם התרבות הפגאנית הסלאבית. לארי אלכס טאונטון, המחבר והחוקר המפורסם של ההיסטוריה הרוסית, אמר: "רוסיה מעולם לא חוותה רנסנס, רפורמציה, הארה, מהפכה מדעית או מהפכה תעשייתית. העידנים האלה מגדירים את המערב המוכר לנו ואת צורת החשיבה של המערב אבל לא את רוסיה, לא את אוקראינה".
האימפריה הרוסית הייתה בדרך כלל מבודדת מהמערב מבחינה תרבותית, רוחנית ושפתית, לאורך דורות ארוכים של השפעת הרודנות המזרחית. בעקבות זאת הגיעו רוסיה ואוקראינה למאה ה-20 עם מנטליות עריצית של ימי הביניים.
החל משלהי המאה ה-15, כאשר מאתיים חמישים שנות שלטון האימים של המונגולים הגיעו אל סופן, התפתחה ברוסיה התנהגות מוזרה של פיצול אישיות. היו כמה שליטים רבי עוצמה וצארים שזיהו את החולשה החברתית הרוסית וניסו לשחרר את העם. הם העניקו זכויות לאזרחים, שיפרו את מצב האיכרים ועודדו השכלה ויזמות אישית, אבל היו גם רודנים רשעים רבים שרוששו את הארץ, הרעיבו את בני עמם, טבחו בהם בהמוניהם והחריבו את עריהם שוב ושוב.
טאונטון מסביר: "השליטים הרוסים תמיד נעו בין שני דחפים: האחד להפוך למערביים והאחר לחזור לרודנות ועריצות. ומאז ומתמיד הם הלכו הלוך ושוב בין השניים. קתרינה הגדולה קידמה את השפעת המערב ואילו בנה התנגד להשפעה הזאת. אלכסנדר קידם את השפעת המערב, וניקולא הראשון סירב לה, אחריו קם אלכסנדר השני שקידם את השפעת המערב, ואחריו אלכסנדר השלישי שדחה אותה". וכך שוב ושוב – המאבק בין חופש וקדמה לבין רודנות קשה ושלטון אימים בשיטה הרוסית הסלאבית הקדומה. הדפוס הזה נמשך עד עצם הרגע הזה.
חשוב לציין שהתנודות הפוליטיות הקיצוניות האלה נמשכו לאורך ההשתלטות הקומוניסטית – רודנות מהגיהינום בהתגלמות המרקסיזם הסובייטי בשנים 1991-1917. היא הסתיימה כי משחררים כמו מיקאיל גורבצ'ב ובוריס ילצין פתחו את ארצם לקפיטליזם ובסופו של דבר לחופש. במהלך התקופה הזאת צצו חמש עשרה מדינות ריבוניות, עצמאיות מברית המועצות לשעבר, וביניהן אוקראינה.
הפירוד בין הנצרות המערבית למזרחית
מרכזי ההתפשטות של הנצרות
חופש! חופש אמיתי!
התקופה הזאת של חופש יצרה פתח יוצא דופן לנוצרים מרחבי העולם להביא את הבשורה לעמים שאזרחיהם הפכו ל"אתאיסטים בכפייה". לאחר קריסת ברית המועצות בשנת 1991, קיבלה רוסיה את השפעות המערב הרבות וקיבלה כלכלנים, קפיטליסטים, נוצרים, אוונגליים – יהיו מי שיהיו – ואפשרה להם להיכנס.
הייתה מין נאיביות שאפיינה את הסובייטים. הם חיבקו את כולם בהתלהבות. מיסיונרים מארגונים גדולים וכנסיות קטנות הציפו את רוסיה בבשורה. מאות אלפי רוסים התחילו להאמין בישוע. קהילות ובתי ספר ללימוד הכתובים החלו לצוץ בכל רחבי רוסיה והמדינות העצמאיות. קהילות רבות של יהודים משיחיים קמו בין הקהילות היהודיות ברבות מהארצות האלה.
ג'ונתן ברניס מ-Jewish Voice וחבר צוות של "מעוז" נסע לאורכן ולרוחבן של רוסיה ואוקראינה במשך שתים עשרה שנה, ערך קונצרטים יהודים משיחיים, הכריז את הבשורה והדריך אלפי יהודים וגויים לאמונה במשיח. בשנת 1994, ארי ואני זכינו להזדמנות ללמד שבוע בסנט פטרסבורג בבית ספר משיחי לכתבי הקודש. חודשים ספורים לפני כן, הקבוצה הזאת של צעירים יהודים ולא יהודים אפילו לא ידעה שאלוהים קיים. הם באו עם רעב עמוק ללמוד את כל מה שהיה לנו ללמד אותם. זה היה חלון הזדמנויות ייחודי שתודה לאל, אנשי אלוהים לא בזבזו.
מאמינים יהודים רוסים חדשים עלו לארץ ומהר מאוד הכפילו את מספר היהודים המשיחיים בארץ. יש ביניהם מנהיגי קהילה, מוזיקאים, אנשי עסקים ואומנים, כולם משרתים את אלוהים. חלק מאנשי הצוות המוכשרים של "מעוז" הגיעו מרוסיה ומאוקראינה.
התנודה האחרונה של המטוטלת
אחר כך בשנת 2000 עלה ולדימיר פוטין לנשיאות. עד שנת 2012, רוסיה כבר פעלה להצר את צעדיהם של שליחי הבשורה שהגיעו אליה, וכעבור שלוש שנים יצא חוק הדורש מכל האספות הדתיות להירשם. עד שנת 2020 התחילו הנוצרים ברוסיה לסבול מרדיפות, בין שהיו קתולים או פנטקוסטלים, בעוד המעמד של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית עלה.
למרבה העצב, יש גם מרכיב טרגי שהמערב חייב להכיר בו. המערב קיבל הזדמנות נדירה להשפיע על התרבות, אבל טאונטון מציין שפרט לאנשים שהביאו את הבשורה הגיע גם מבול של פורנוגרפיה, מיניות ושחיתות מכל סוג. לרוסים לא היה ניסיון היסטורי או אבחנה כדי להבין מה קורה. הם עצרו את הכול בחריקת בלמים.
המלחמות
נשוב למשבר בהווה: אוקראינה ורוסיה אומנם קשורות באותה מורשת היסטורית, אבל העם האוקראיני מתאפיין ברצון עז ליהנות מהארץ, מהשפה ומהתרבות שלו. האוקראינים נמשכים זמן רב להגדרה עצמית ולשגשוג של המערב. לכן, כאשר הצאר האחרון לבית רומנוב גורש בשנת 1917, הכריזה אוקראינה על עצמאותה כמדינה ריבונית ונלחמה בצבא האדום של הבולשוויקים. היא נהנתה משלוש שנות עצמאות, עד שהכוחות הבולשוויקים המרקסיסטיים של לנין בלעו את אוקראינה חזרה אל תוך האימפריה הרוסית שלהם.
כמעט מייד תבעו המנהיגים הקומוניסטים הרוסים שהאיכרים האוקראינים יהפכו את המשקים שלהם לקולקטיב. האוקראינים מרדו, והסובייטיים הענישו אותם בשנות השלושים בצורה מחרידה בטבח וברעב כפוי. הרעב הגדול המלאכותי תבע את חייהם של כ-3.9 מיליון איש. האזור שנפגע קשה מכול היה אוקראינה.
כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות בשנת 1941, היו אוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, לא מפני שהסכימו עם האידיאולוגיה הגרמנית אלא כי חשבו שהיה להם סיכוי טוב יותר לחדש את ריבונותם כמדינה תחת גרמניה מאשר תחת רוסיה. התעמולה של פוטין היום מעוותת את ההיסטוריה הזאת ומסבירה שהוא חייב לתקוף את אוקראינה כדי להרוס את המנהיגות הנאצית שלהם לכאורה, למרות העובדה שגם נשיא אוקראינה וגם ראש הממשלה יהודים. לאורך שבעים וארבע שנות הרודנות הרוסית, הצליחו הרוסים להשמיד מאה מיליון בני אדם מעל פני האדמה – את הפרט הזה של ההיסטוריה פוטין משמיט.
נוצרים אוונגליים נבחרים לעמדות ממשלתיות באוקראינה
מתוך ארבעים ושלושה מיליון אזרחים באוקראינה, שישים ושבעה אחוזים מכלל האוכלוסייה עדיין דבקים בנצרות האורתודוקסית. כ-2.2% מהאוקראינים הם אוונגליים (רובם בפטיסטים ופנטקוסטלים) ויש להם כשלושת אלפים קהילות.
מעניין לציין שהישויות הזוכות לאמון הרב ביותר באוקראינה הן הכנסייה, שבה בוטחים שישים ושלושה אחוזים מהאוכלוסייה, והצבא, שבו בוטחים שישים וחמישה אחוזים . סקר שנערך לפני כשנה העלה שכשני שלישים מהאוקראינים אינם בוטחים ברשויות המדינה ובמדינאים. הנשיא ולדימיר זלנסקי זכה כי הוא הבטיח למגר את השחיתות.
ייצוגם של הנוצרים האוונגליים בממשלת אוקראינה הוא גדול יחסית ביחס למספר הקטן שלהם באוכלוסייה (2.2%). המחסור במנהיגים טובים באוקראינה היה כה חמור, עד שהמפלגות הפוליטיות התחילו לגייס מועמדים מכנסיות אוונגליות. בשנת 2020 נבחרו יותר מחמש מאות נוצרים אוונגליים לכל דרגי השלטון.
לאחר הבחירות כינס ניקולאי קולבה, נציב תלונות הציבור של זלנסקי לענייני ילדים, את כל המדינאים האוונגליים המנצחים וביקש מהם לשאול את אלוהים: "מדוע אתה רוצה אותי כאן?"
קולבה היה הפקיד הרשמי היחיד בדרגים הגבוהים של השלטון הקודם שזלנסקי לא פיטר כאשר עלה לשלטון ואמר: "מאמינים יכולים להיות בממשלה שלי".
פאבל אוגוריאן, מתאם ארוחת הבוקר והתפילה הלאומית באוקראינה, זיהה את המעבר התרבותי הזה לכיוון הבשורה ואמר: "אוקראינה הפכה למוקד המאבק הרוחני הגלובלי… התורה של ישוע תשנה את הארץ ואת האזור מהר הרבה יותר מפעילויות המפלגה". אפשר להבין למה האויב רוצה שאוקראינה תשוב לשליטה קומוניסטית.
הכנסייה בפעולה
המלחמה הזאת שינתה הכול. לכל הפחות היא עוררה תנועה לאיחוד הבפטיסטים, הפנטקוסטלים וקבוצות אחרות באופן בלתי רשמי כדי שכל האוונגליים באוקראינה יוכלו לדבר בקול אחד.
הדיווחים על מעשי הגבורה של הכנסיות האוונגליות באוקראינה במלחמה, זוכים לסיקור נרחב. מנהיגי הקהילות עסוקים במשרה מלאה במשבר הפליטים. ברוב המקרים, רועי הקהילה שולחים את הילדים ואת הנשים מערבה באוטובוסים, בעוד הם וצוות מצומצם נשארים כדי לעזור לפליטים להגיע לגבולות.
מנהיג הקהילה איוואן רוסיאן אמר: "המלחמה הזאת הגדירה מחדש לגמרי את ההבנה שלי לגבי שליחות הבשורה ושירות הוליסטי. אי אפשר להפגין חמלה מרחוק". הוא ושבעת עמיתיו הנותרים מתאמים פעולות הומניטריות מהמשרדים בחברה לכתבי הקודש באוקראינה, שם הוא ישן בלילות על הרצפה.
הוא אומר ששמחתו נובעת מלראות את החיוכים על פניהם של החיילים האוקראינים היודעים שיש מנהיגי קהילה המתפללים בעדם. הוא מתכנן להישאר בקייב כל עוד הנשיא זלנסקי נשאר בה.
רוסיאן המשיך ואמר: "במשך שבעים שנה הארץ הייתה תחת עול הקומוניזם הסובייטי, אבל הכנסייה האוקראינית ניצלה היטב את שלושים שנות החירות שהיו לנו. בכל מקום שהרוסים נמצאים, הם מגבילים מאמינים שנולדו מחדש ואת מוסדותיהם, ומנסים לחסל את הסובלנות הדתית הבריאה באוקראינה. המנהיגים הנוצרים שנשארו בקייב ובערים אחרות, הם עדות בלבוש בשר של ישוע המשיח".
הבשורה בהחלט התפשטה ברחבי אוקראינה, גם בקרב העם היהודי. ג'ונתן ברניס מספר על בוריס גריסנקו בקייב העומד בראש הקהילה המשיחית הגדולה ביותר באירופה, המונה אלף חברים. "בהערכה זהירה הייתי אומר שיש כשמונים עד מאה קהילות משיחיות באוקראינה (בעוד ברוסיה יש רק כעשר עד עשרים קהילות כאלה").
מה עמדתה של ישראל?
בתוך המלחמה המחרידה הזאת, ישראל מוצאת את עצמה במצב מסוכן. כל העולם המתורבת נחרד נוכח פשעי המלחמה הנראים על המסכים אבל אזרחי ישראל נחרדים כפליים כי לרבים מהם יש ידידים וקרובים הלכודים במרחץ הדמים הזה. ובכל זאת, ראש ממשלת ישראל עסוק בכך שרוסיה הציבה חיילים לאורך הגבול הצפוני מאז ראשית המלחמה בסוריה בימי הממשל של אובמה. התירוץ של רוסיה לעשות זאת הוא להגן על סוריה.
ובכל זאת, יש הסכם בין ישראל לרוסיה המאפשר לישראל שמיים פתוחים מעל סוריה כדי שישראל תוכל להפציץ משלוחי נשק איראניים בדרכם לחיזבאללה. השמיים האלה חייבים להישאר פתוחים כדי לשמור על ביטחון ישראל.
ייתכן שראש ממשלת ישראל נפתלי בנט הוא המנהיג היחיד במערב שניסה לשמור על עמדה ניטראלית כלשהי. האמינו לי, הוא זכה לביקורת בשפע. ולדימיר זלנסקי הביע את אכזבתו מבנט. בה בעת, ישראל היא המדינה היחידה המוזכרת בחדשות כשמדובר בתיווך בין שתי הארצות. אם יהיה שינוי חיובי כלשהו בתיווך באמצעות בנט, זה משום שישראל שמרה על יחסים איתנים עם שני הצדדים.
אבל כפי שהישראלים אומרים, המצב מסובך. כארבע מאות אלף יהודים הם אזרחי אוקראינה החיים שם. ישראל מוכנה להביא את כולם הביתה לארץ המובטחת. לפחות מאה אלף עולים חדשים ובני משפחותיהם צפויים להגיע בחודשים הקרובים. וכתמיד, ישראל שולחת טונות של סיוע הומניטארי לאומה קרועת המלחמה הזאת.
מצד שני, ממשלת ישראל גם דואגת לרווחתם של מאה שישים וחמישה אלף יהודים שהם אזרחי רוסיה ומוכנה לעזור גם להם לעלות לארץ, אם כי אומרים שצריך תשעה חודשים לטפל בבקשות המרובות.
אחד הפרשנים אמר: "דרוש מספר גדול של אנשים מתואמים ומסורים כדי לעשות שלום. צריך רק מטורף אחד לעשות מלחמה".
