אחת ממדריכות הנוער ב"סולד אאוט" משתפת בזמן האספה בבית הקפה Heart and Soul – הבסיס של סולד אאוט בשיקגו.
דוחות מעוז ישראל מרץ 2022

"סולד אאוט" מגיעים לארץ

איך הכול התחיל - חלק יג

דפוס הפעולה של ״סולד אאוט״, להביא בענווה את מה שהיה להם להציע לתושבי הארץ ועשו זאת לאורך מספיק זמן כדי ללמד את המנהיגים בארץ כיצד לעשות זאת (ואחר כך אפשרו להם להתאים את השיטות שלהם לאופי הישראלי), זהו ההבדל בין ארגונים מחו"ל המפזרים גשם על גוף המשיח בארץ, לבין אנשים שחופרים בארות כדי שנוכל לשתות מהן לאורך זמן.


Shani Ferguson
על ידי Shani Ferguson
read

בקיץ הראשון ש"סולד אאוט" הגיעו לארץ, הם הגיעו עם אוטובוס מלא בני נוער אמריקאים ומדריכי נוער. הם היו קבוצת נוער משיקגו בהדרכת אד וקאתי בסלר, והם באו לבלות חודש שלם בקיץ בארץ כדי למצוא דרך לברך את הארץ. המטרה הייתה לפגוש מאמינים ישראלים ולהבין מה אלוהים עושה בקרב הנוער בארץ באותה תקופה. הם פגשו כמה מאמינים בארץ, ביניהם את הוריי, ארי ושירה. 

בקיץ שלאחר מכן הם הגיעו למקום המפגש עם אוטובוס מלא בבני נוער אמריקאים ומדריכי נוער ועדיין נותר מספיק מקום באוטובוס למאמינים ישראלים. שלושה מאיתנו הצטרפו לתוכנית – אחי ואני ועוד נער בשם סטפן (שעובד איתנו היום ב"אחוות האומנים" של "מעוז"). התוכנית הייתה לצאת לרחובות עם הלל ומחול כדי לבשר בכל יום לישראלים על ישוע. אבל "סולד אאוט" החליטו שהם לא ינסו לבשר לפני שהצוות כולו ילמד על התרבות הישראלית עם מבשר ישראלי מהארץ. 

בקיץ שלאחר מכן הצטרפו עוד כמה מאמינים ישראלים והיו פחות אמריקאים באוטובוס. המגמה הזאת נמשכה בשנים שלאחר מכן – יותר ישראלים, פחות אמריקאים, עד שלבסוף, קצת יותר מעשר שנים אחר כך, מושכות ההנהגה הועברו למאמינים בארץ כדי להמשיך בפעילות אך ורק בהדרכת ישראלים ולמען ישראלים. לא הכול עבר בקלות, כיאה לארץ. אבל אני יכולה לומר שאינני יכולה לחשוב על שום ארגון משיחי "מבחוץ" שהשפיע בארץ כמו "סולד אאוט" גם בזמן אמיתי וגם לטווח הארוך בזכות הגישה הזאת לבישור לישראלים. 

אינני יודעת אם זה היה בין לאומי מהתחלה או אם הם בסך הכול הלכו בעקבות אבני הדרך שאלוהים שם להם בדרך. אבל בדפוס הפעולה שלהם, הם הביאו בענווה את מה שהיה להם להציע לתושבי הארץ ועשו זאת לאורך מספיק זמן כדי ללמד את המנהיגים בארץ כיצד לעשות זאת (ואחר כך אפשרו להם להתאים את השיטות שלהם לאופי הישראלי). זהו ההבדל בין ארגונים מחו"ל המפזרים גשם על גוף המשיח בארץ, לבין אנשים שחופרים בארות כדי שנוכל לשתות מהן לאורך זמן. 

שני (מצד ימין) מבלה עם חברות מ״סולד אאוט״ בשיקגו.

השנה שלפני סולד אאוט

בשנת 1995 הייתי בדרכי חזרה לארץ. סיימתי שנה וקצת של תיכון בעיר קטנה במזרח טקסס עם אוכלוסייה קטנה מאוד. הוריי חשבו ששנה של הפסקה מהאינטנסיביות הרוחנית בארץ תועיל לי, ושלחו אותי לחווה לבני נוער במקום מרוחק. בכל העיר היה רמזור אחד בלבד, והתהלוכה השנתית השתרכה לאורך מה שנראה ככמה מאות מטרים מבית הספר ועד הרמזור. 

הנערים בתיכון לבשו ג'ינס צמודים יותר מהבנות ואהבו לתחוב פחית עגולה ושטוחה של טבק ללעיסה בכיסם האחורי. הפחית השאירה סימן של עיגול על הכיס האחורי שלהם, דבר שנחשב ל"קול" בהתגלמותו. העיר הייתה קטנה אבל התיכון הממלכתי, שהיו בו כאלף תלמידים, היה התיכון הגדול ביותר שאי פעם למדתי בו. המבטא שלהם היה "קאנטרי" כבד מאוד ואני זוכרת שלפחות פעם אחת טעיתי במבחנים כי לא הצלחתי להבין מה המורה למתמטיקה אומר. 

שמעתי על מעודדים לפני שהגעתי לשם, אבל בבית הספר הזה היו גם מעודדי "בלס". מעולם לא הבנתי את ההבדל, אבל התלבושת של ה"בלס" נוצצת יותר. הבנות חבשו כובעי בוקרים נוצצים, תמיד טלטלו את ראשן לפני תרגיל והיו להן מקלות כמו בתרגילים של התעמלות קרקע באולימפיאדה. 

גדלתי בארץ ובעיניי, העולם היה מחולק לתרבויות ולאנשים מארצות שונות. יהודים עלו מכל רחבי העולם ולכן יש להם מגוון רחב של צבעי עור, כשם שיש להוריי. לא הייתה שום משמעות בעיניי להבדלי עור כי עוד לא למדתי את ההיסטוריה האמריקאית. פעם כשהייתי בתור בקפטריה אמרתי כבדרך אגב שאבי כהה עור ושבצעירותו היה לו שיער "אפרו". כל התלמידים השחורים בתור התרגשו מאוד שאבא שלי היה "אחד משלהם". זה היה נחמד מאוד – כל נער רוצה להרגיש מקובל ושייך לקטגוריה מיוחדת, אבל לא היה לי מושג שזה כל כך חשוב להם. בעיניי, הקבוצה היחידה שיכולתי להתאים לה היא קבוצה ישראלים ויהודים, ובקבוצה הזאת הייתי לבד לגמרי. 

עד עצם היום הזה אני כנראה היהודייה היחידה שחבריי לתיכון פגשו מעודם. רבים מהתלמידים ואנשי הצוות שמחו שיש להם ישראלית בבית הספר, אבל רק מעטים הבינו שפירוש הדבר הוא ללמוד יחד עם מישהו מתרבות אחרת שגם רואה את העולם אחרת. ה"ישראליות" החצופה שלי סיבכה אותי לא פעם, ולפעמים ביליתי שעות רבות בעונש בלי להבין איזה טאבו חברתי הפרתי. בכל זאת, עם כל המבוכה, השהות שלי במזרח טקסס מילאה תפקיד מכריע בחיי ובקשר שלי עם אלוהים, ולא הייתי מחליפה את הזמן הזה בשום דבר בעולם. 

בשנת 1996 ביקרתי בארץ בחופשת האביב והשתתפתי בכנס הנוער הכלל-ארצי שכבר עשה לעצמו שם. חזרתי לארץ לחופשת הקיץ וביליתי חודש בנסיעות עם מי שהיו בעיניי האנשים הנחמדים ביותר שאי פעם יצאו משיקגו. 

הגיע דצמבר והייתי בדרכי הביתה סופית – חזרה לארץ, ישראל המאתגרת מבחינה רוחנית. אד וקאתי בסלר הזמינו אותי לבלות את חופשת החורף איתם ועם החברים שפגשתי בקיץ בארץ. זאת הפעם הראשונה שהתוודעתי למסורת החג האמריקאית והפעם הראשונה שהצטרפה אליהם ישראלית. למרות ההסברים שלי בסגנון הנוער הישראלי ש"חג המולד מטופש", הם הכינו לי מתנות כדי לתת לי כשכולם ישבו יחד בפיג'מות שלהם בבוקר החג. החוויה הייתה חדשה, מגוונת ולא מוכרת ועוררה את התיאבון התרבותי שלי, מעוגת יום ההולדת שהם אפו לישוע ועד שירי חג המולד. 

מתברר שהלכתי הביתה וסיפרתי על החוויה המרתקת כי בכל שנה מאז ואילך, בית משפחת בסלר הפך למקום החביב על המאמינים הישראלים בחופשת החורף. לשם הבהרה, לא גדלתי עם חג המולד כי אני יהודייה, והחוויה לא גרמה לי לרצות לחגוג את חג המולד, אבל נהניתי מאוד מהחום המשפחתי שהיה להם להציע, והיה חשוב להם לציין את ישוע ואת מוצאו היהודי. 

מפגש ״סולד אאוט״ בבית הקפה Heart and Soul שבשיקגו

ההשפעה של "סולד אאוט" בארץ

חזרתי הביתה לסיים את כיתה יא וכאשר הגיע הקיץ, הגיעה גם משפחת בסלר ומילאה אוטובוס בבני נוער של "סולד אאוט". היו כמה דברים בביקור שלהם שהשפיעו על המאמינים הישראלים, שהיו אז מעטים ומפוזרים מבחינה גיאוגרפית. ראשית, המאמינים הישראלים היו רגילים להיות המאמינים היחידים בבית הספר או בעיר שלהם. והם היו רגילים לקהילות קטנות עם הלל פשוט בליווי גיטרה אחת או פסנתר. היו קהילות גדולות יותר עם 100-50 חברים והיו בהן כיתות לילדים בשבת, אבל לא היו תוכניות לבני נוער. פתאום הגיעו עשרות בני נוער שממש היו "סולד אאוט" (מסורים) לאדון והציעו חברות ואפילו עזרו לנו למצוא עוד חברים מאמינים בסביבה. הם השפיעו עלינו כמו על "חיילים חדשים". 

שנית, זה היה לפני עידן המדיה באינטרנט, ו"סולד אאוט" הביאו הרבה מאוד קלטות ותקליטורים של מוזיקה משיחית שהמאמינים בארץ אפילו לא ידעו שקיימים. זאת הייתה חלופה יעילה לנוער המשיחי שנאבק במשיכה למוזיקה של העולם. שלישית, "סולד אאוט" הבינו שבניית מערכות יחסים ארוכות טווח, היא הסוד להשפעה ארוכת טווח בארץ. לכן כאשר הם באו, יצאנו למבצעי בישור יחד ברחובות, אבל היה ברור שהם העדיפו להשקיע בנו זמן, להתיידד איתנו ולעודד אותנו. 

אחד מבני הנוער של משפחת בסלר נזכר לאחרונה: "אני זוכר באחד הביקורים שלנו, היינו עם כמה בני נוער ישראלים ובת של מנהיג קהילה בארץ שאלה אותי: 'אתם הולכים לעזור ולהיעלם כמו כל הקבוצות שמגיעות לכאן?' נמאס לה להתיידד עם אנשים מדהימים שבאו מחוץ לארץ לתקופה קצרה ואחר כך נעלמים בלי להותיר עקבות. אמרתי לה: 'אנחנו רוצים להיות פה זמן רב, נהיה כאן כל עוד אלוהים ימשיך לפתוח לנו את הדלת להמשיך לבוא לארץ. וכאשר נהיה בארצות הברית, אנחנו יכולים להתכתב ולהתקשר'". הם אכן קיימו את ההבטחה שלהם ובאו אפילו בתקופות שבהן היו פיגועים באוטובוסים וטילים עפו באוויר. הם הבינו שהמאמינים בארץ זקוקים להם יותר בזמנים כאלה. הם באו במהלך חופשת הקיץ, חופשת החורף, ושלחו קבוצות קטנות בהפרש של כמה חודשים. 

במבט לאחור, נראה שהייעוד של "סולד אאוט" היה כרוך באופן ישיר לפעילותם בארץ. הם הפכו לקבוצת נוער של ממש שהם התחילו לבוא לארץ. ובלי לתכנן את זה, בשנה שהם העבירו את המושכות לישראלים בארץ, גם הפעילות שלהם בשיקגו הסתיימה. הגיעה תקופה שבה הנסיעות משיקגו ואליה פסקו, אבל אני יכולה לומר בביטחון שמאמינים ישראלים רבים בגילי (ואני ביניהם) הם מי שהם היום במידה רבה בזכות הידידות והחוויות שחווינו עם "סולד אאוט". 

אד וקאתי בסלר עם ארבעת ילדיהם ואייל סורקו-רם (מימין) שהתגורראיתם שנה כשהיה בתיכון.

כיצד "סולד אאוט" נוסדה

בני הזוג בסלר הגו את "סולד אאוט" בסלון שלהם לגמרי במקרה. לאד וקאתי היו ארבעה ילדים (אחד מהם מאומץ מאז שהיה בגיל ההתבגרות) והילדים שלהם הביאו חברים הביתה. אד וקאתי (או מיסטר אד ומיסס בי, כשם שקראו להם) ישבו עם הצעירים ואהבו אותם. בית משפחת בסלר, ממש מחוץ לשיקגו, נודע כמקום שכדאי לבלות בו. הוא גם הפך למקום שבו צעירים שלא זכו לאהבה רבה בבית מצאו אווירה משפחתית חמה. 

עוד לפני שקאתי נישאה, היא אהבה את ישראל ורצתה לעבור לארץ. היא לא זכתה לגור בארץ אבל היא מעולם לא הפסיקה לאהוב את בני העם היהודי. היא דאגה בטבעיות רבה לצעירים שהגיעו לביתה, אבל כאשר שמעה על הייאוש של הורים מאמינים בארץ, הבינה שהיא חייבת לארח בני נוער ישראליים. ההורים החלוצים האלה אמרו בכאב: "אלוהים קרא לנו לארץ. עזבנו הכול והבאנו את המשפחות שלנו לישראל. עבדנו ללא לאות וכמיטב יכולתנו להקים קהילה של משיחיים ולגדל את הילדים שלנו ביראת אלוהים. ובגיל שמונה עשרה אנחנו מתבקשים להקריב את הילדים שלנו, למסור אותם לשרת בצה"ל כמה שנים – סביבה חילונית המכלה הכול, ואנחנו מקבלים את הילדים שלנו כשהם שבורים וחסרי אמונה". 

בימים שלאחר ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין, אד וקאתי היו בארץ שוב. זה היה הזמן שבו הבינו את עומקם של הצעירים בארץ. בני הזוג והוריי הלכו יחד בכיכר שבה נרצח רבין בתל אביב, שם ישבו בני נוער שבועות רבים ובכו, שרו שירים, הדליקו נרות ובהו בלהבות. היה צריך לעשות מעשה כדי להגיב למצב של הנוער הישראלי – העתיד של עם ישראל – והם רצו להתחיל לחזק בני נוער ישראליים. התזמון היה מושלם כי הוריי התלבטו בשאלה מה לעשות עם אחי ואיתי (היינו בגיל ההתבגרות) וכבר תכננו כנס נוער כלל-ארצי באביב הבא. כאשר אד וקאתי שמעו על הכנס, הם שאלו אם הם יכולים לשלוח את מנהיגי הנוער שלהם להשתתף וללמוד כיצד הישראלים פועלים. השאר כבר ידוע. 

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports
Support Israel’s salvation!
This is default text for notification bar