מוטי עורך בר מצווה בקהילת "תפארת ישוע".
דוחות מעוז ישראל פברואר 2022

היחיד שהצליח

מספרים: מוטי כוהן ושני סורקו-רם פרגוסון

יום אחד ביקר אבי בבית הכנסת הישן שלו ופגש את אחד מחבריו הקודמים. הוא היה מכור לסמים, רזה ובלי שיניים. הוא אמר לאבי: "מוטי הוא היחיד מהשכונה שהצליח!" הוא עבר על הרשימה של כל חברי הילדות שלי. "זה מת ממנת יתר, ההוא נרצח, וזה בכלא..."
באותו יום, אבי, שתמיד התנגד לאמונה שלי, חזר הביתה ואמר לאימי שהוא החליט לא להתווכח איתי עוד על ישוע. אולי הוא איננו מסכים איתי, אבל הוא מבין שהייתי הנער הגרוע ביותר בשכונה, וברור לו שהאמונה שלי הצילה אותי מהחיים ההם.


Shani Ferguson
על ידי Shani Ferguson
read

הגיע ל"ג בעומר. הייתי על החוף עם החברים שלי מהפנימייה ואחד מהם בא להגיד לי שהם מצאו את מי שחיכיתי להזדמנות להרוג אותו. היינו חבורה של עשרים, והנער הזה היה לבד עם אחיו הצעיר. כולם הסתכלו עליי בציפייה. הם היו מוכנים להצטרף. רק הייתי צריך להתחיל. 

אני חושב שאתם צריכים להבין את הרקע שלי כדי שתוכלו להבין מה קרה באותו לילה. 

הרקע המשפחתי שלי הוא מסורתי, לא חרדי. אימצנו לעצמנו מנהגים כמו לא לנסוע בשבת, לחגוג את חגי ישראל, דברים כאלה. בילדותי היו לי הרבה בעיות התנהגות וחינוך בגלל דיסלקציה קשה. אבל באותה תקופה, מערכת החינוך בארץ לא ידעה איך להתמודד עם קשיי למידה. המורים שלי חשבו שאני מופרע בכוונה והשאירו אותי לעוד שנה בכיתה א. 

לבסוף, מישהו הבין שיש לי קשיי למידה אמיתיים והעביר אותי לכיתה טיפולית. הצוות לא היה בטוח מה היה הקושי לי, אבל זה לא היה משנה. באותם ימים, לכל שכבה הייתה כיתה טיפולית לילדים הבעייתיים, בלי שום קשר לאבחנה שלהם. 

בגיל עשר עדיין התקשיתי בקריאה ובכתיבה ברמה בסיסית. בית הספר ניסה כמה פעמים להעביר אותי לכיתה מתאימה יותר. לאורך התהליך נשארתי בבית חודשים ארוכים בכל פעם. כבר בגיל עשר הסתובבתי ברחובות עם נערים בני שש עשרה, שבע עשרה. עשינו הרבה מעשים מטופשים. פעם עשינו שטויות והדלקתי אש בשטח בית הספר בשכונה שלי, והאש התפשטה במהירות לבניין עצמו. בעקבות זאת המשטרה חקרה את המשפחה שלי וגורמי הרווחה התערבו. שוב, הם ניסו למצוא לי מסגרת מתאימה, אבל לא נמצאה כזאת. בגיל שתים עשרה העבירו אותי מהמשפחה שלי למוסד לנערים בעייתיים בפרדס חנה הקרובה. רוב הנערים שם היו בגילים ארבע עשרה עד צבא. שמו אותי בכיתה עם הנערים הצעירים ביותר.

המוסד היה מקום קשה מאוד עם הרבה אלימות. אפילו המדריכים היו אלימים. ההורים שלי כעסו מאוד על ההחלטה הזאת, אבל רשויות הרווחה הוציאו נגדי צו של בית משפט. הם התעקשו שבגללי האחים שלי, החברים וצעירים אחרים בשכונה מתנהגים ללא גבולות וצריך להרחיק אותי כדי להציל את כל שאר הילדים. הדבר החיובי היחיד שקרה שם הוא שלראשונה אבחנו אותי כראוי וגילו שיש לי דיסלקציה קשה וסוף סוף הבינו את ההתנהגות שלי. 

יצאתי הביתה רק פעם בחודש ולכן אבי בא לבקר אותי כל הזמן. הוא לא היה דברן גדול אבל כדי להביע את אהבתו הוא התיישב לידי, הביא לי דברים שהייתי זקוק להם והחליף את בגדיי המלוכלכים בכביסה נקייה מאימי.

במשך שנה שלמה נלחמו הוריי להוציא אותי מהמוסד הזה. הם נפגשו עם גורמים במשרד הרווחה, עם העובדת הסוציאלית של השכונה, עם כל מי שהיה מוכן להקשיב. סוף סוף, לאחר שנה, העבירו אותי לפנימייה בפתח תקווה. זה היה שיפור גדול כי המוסד הראשון נועד לנוער שוליים בעוד הפנימייה נועדה לצעירים בעלי רקע משפחתי בעייתי.

 מאחר שכבר הייתי בן שלוש עשרה, שיבצו אותי בכיתה ז, אבל עד מהרה  היה ברור שהרמה הלימודית שלי קרובה יותר לזו של כיתה ג. חוסר הידע שלי לא היה רק לימודי, הוא היה גם תרבותי. אני זוכר שחבריי לכיתה לעגו לי כי לא הכרתי מושגים כמו "התקווה", שכל ילדי ישראל שרים כבר מכיתה א. אחת המורים הבינה את הקשיים שלי ולקחה אותי על עצמה כפרויקט מיוחד. במשך שלוש השנים הבאות היא השקיעה בי ובכל יום אחרי הלימודים, היו לי עוד שלוש שעות של קריאה, כתיבה, מתמטיקה והיסטוריה בסיסית.

.מוטי בן השש עשרה עם חברים מהפנימייה בכנס הנוער הכלל-ארצי

כועס על העולם

המצב הלימודי שלי התקדם היטב אבל כאדם אפשר לומר שהתכונה הבולטת ביותר שלי הייתה כעס. כעסתי על העולם כולו. הייתי ילד שרצה להיות בבית – להיות עם ההורים שלי –אבל הייתי חייב להיות במוסד. ככל שנשארתי שם זמן רב יותר, כך הייתי מתוסכל יותר. פעמים רבות כאשר התעורר מצב שלא ידעתי איך להגיב כלפיו, הגבתי מייד באלימות. 

אחת התקריות המשמעותיות ביותר בשנות הנעורים שלי אירעה כשהייתי בן שש עשרה. חבר ואני הלכנו ברחוב וחלפנו על פני עבריין מוכר. הוא נעץ בי עיניים וכאשר המבט שלי נתקל במבטו, הוא שאל אותי: "מה אתה מסתכל עליי?" עניתי שלא הסתכלתי עליו. הכרתי אותו. ידעתי שהוא פושע רציני ושאסור לי לנהל איתו קשר. הוא התקרב אליי בצורה מאיימת, קרע את השרשרת מעל צווארי ושאל שוב: "מה אתה מסתכל עליי?" הדפתי אותו מעליי, והוא שלף סכין וחתך וריד בצווארי, ממש מתחת לאוזן שמאל.. דם פרץ לכל עבר. הגיע אמבולנס, הגיעה משטרה, כל האזור נסגר כמו זירת רצח. תפסו את הבחור כי הוא גר שם, אבל הוא חזר לרחובות כמעט מייד. 

רתחתי מזעם על מה שקרה. סיפרתי לכולם שיום אחד אשלם לו – אהרוג אותו. התחלתי להיות אובססיבי. זה לא היה נורמאלי. לא יכולתי לישון בלילות. שכבתי ער ודמיינתי איך אני דוקר אותו בסכין. קניתי סכין וחיכיתי להזדמנות לנקום בו.

חבל הצלה

שבועות ספורים לפני שזה קרה, החברות שלי מהפנימייה, מיטל והילה, סיפרו לי בפעם הראשונה על ארי ושירה ועל יהודים שמאמינים בישוע. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שטויות, אין כזה דבר. הבנות סיפרו לי שהן פגשו כמה אנשים נחמדים על החוף והלכו לכמה מהאספות ברמת השרון. היו לי כמה שאלות, ומיטל לא ידעה לענות עליהן. "בוא לרמת השרון ותפגוש את האנשים האלה, הם יוכלו לענות לך", אמרה. לבסוף הסכמתי ללכת אבל רק כדי להוכיח לה שברור שהם אינם יהודים ואין כזה דבר יהודי שמאמין בישוע. 

כאשר הייתי שם בפעם הראשונה, אני זוכר שחשבתי לעצמי שאינני מסכים עם מה שהם אומרים, אבל יש בהם משהו בלתי רגיל. זה היה משהו שקשה לתאר במילים – אור מיוחד בעיניים של האנשים האלה. לא הייתי אומר את זה אז במילים האלה, אבל היום אני יכול לקרוא לזה שמחה ושלום אמיתיים. גם הבנתי שהאנשים האלה מאמינים בכל ליבם, הם לא ניסו לרמות אותנו. 

הם סיפרו לי על ישוע בעזרת פסוקים מהתנ"ך, אבל החלטתי שאני רוצה לקרוא את הברית החדשה בעצמי. אפילו לקחתי עט כדי לסמן את כל המקומות בברית החדשה שבהם כתוב לשנוא את היהודים ועוד אמירות אנטישמיות כאלה.

רשמים ראשונים

אני זוכר את הפעם הראשונה שפתחתי את הברית החדשה. הייתי בבית הוריי וסגרתי את הדלת לחדר כדי שלא אצטרך להסביר מה אני עושה. היו לי שלושה רשמים ראשונים כשהתחלתי לקרוא. קודם כול, שמחתי שהברית החדשה הייתה בעברית בת זמננו (היא מתורגמת מיוונית). יכולתי להבין מה אני קורא. התנ"ך למשל קשה לקריאה אפילו לתלמידים רגילים בארץ בגלל השפה המקראית, שלא לדבר על תלמידים כמוני עם קשיים. 

שנית, נדהמתי מהפרק הראשון במתי שהראה ששושלת היוחסין של ישוע היא יהודית, והוא נצר לדוד המלך עצמו. העובדה שישוע היה יהודי הייתה התגלות עצומה. 

הדבר השלישי שהפתיע אותי היה התוכן היהודי של כל מה שכתוב שם. ראיתי את סוכות, פסח, שבועות… לא ראיתי את חג המולד, פסחא ומנהגים זרים אחרים. חיפשתי דברים נגד היהודים, אבל ראיתי רק ציטוטים מהתנ"ך וסיפורים שבהם יהודים נרפאו, לא נהרגו. 

בכל זאת, עדיין היה מחסום: לא יכולתי לקבל את ישוע. סבא שלי היה יהודי, הסבא של סבא שלי היה יהודי, ובהחלט היו תקופות שבהן רדפו אותם אבל הם דבקו ביהדותם. ואני הבכור במשפחתי, הצאצא שלהם – המשך הסיפור שלהם. אם אאמין בישוע, אבגוד בכל השושלת המשפחתית שלי, שנאבקה לשמור  את המסורות היהודיות ולעלות לארץ. איך אני יכול, לאחר שזכיתי להיוולד בארץ אבותיי, להתנתק מהמורשת הזאת? 

בין ראשי לליבי התחולל מאבק עצום. ביליתי זמן רב בשיחות עם ארי. אינני זוכר את כל מה שנאמר, אבל אני זוכר שיצאתי מהמפגשים עם שמחה בליבי. כך הפך ארי לאבי הרוחני.

הכנס

התפנית הייתה כנס הנוער. המסרים של סקוט וילסון מטקסס נגעו עמוק לליבי. אני זוכר את המשפט שהוא חזר עליו פעמים רבות: "זרע קטן (טוב או רע) יניב פרי רב". 

ביום האחרון של הכנס צפיתי בבני הנוער רוקדים ושרים שירים. היו לי כל מיני מחשבות בראשי כשראיתי אותם מפזזים ורוקדים. מהניסיון שלי, מי שרצה להתפלל לאלוהים קרא בכובד ראש מהסידור בבית הכנסת. השמחה החופשית שלהם הייתה מוזרה מאוד בעיניי. 

בזמן שחשבתי על כל זה, התחלתי לחוש תחושות מוזרות בבטן. בהתחלה חשבתי שאכלתי משהו לא טוב, אבל אחר כך הבנתי שתחושה נעימה מתפשטת בכל גופי. בזמן שהרגשתי את זה, שמעתי (או הרגשתי) בראשי: "אתה מרגיש את אהבת אלוהים". לאחר כמה דקות באה אליי מחשבה אחרת: "האהבה הזאת שאני מרגיש מאלוהים באה באמצעות ישוע, וכדי לקבל את האהבה הזאת, אני צריך לקבל את ישוע".

מאבק התפתח בתוכי. אמרתי לעצמי: "אני רוצה את אהבת אלוהים, אבל אני לא רוצה את ישוע. אני רוצה את אלוהים, אבל אני לא רוצה את ישוע". בזמן שנאבקתי בעצמי, התחושה הנעימה הלכה והתחזקה. אחר כך אני זוכר ששני עמדה לידי והתחילה להתפלל בעדי. אחרים הצטרפו אליה, אבל אני זוכר שבכל פעם שפקחתי את עיניי, ראיתי אותה מתפללת. אני זוכר שהיא שאלה אותי אם אני רוצה להתפלל לקבל את ישוע בזמן שעדיין נאבקתי עם עצמי. לבסוף נכנעתי ואמרתי: "אם דרך ישוע אזכה לאהבת אלוהים, אני מוכן לקבל אותו. אני מוכן לקבל את ישוע". 

יצאתי מהכנס הזה שמח ומלא. זה היה בחופשת הפסח וחזרתי ישר הביתה וסיפרתי להוריי, לאחיי, לחבריי – לכולם – על החוויה שלי. "תראו כמה אני שמח!" אמרתי להם. "אתם גם יכולים לזכות בשמחה הזאת דרך ישוע!" התחושה הזאת הייתה חזקה מאוד במשך שבועות ארוכים. אני חושב שכולם חשבו שקצת השתגעתי. 

בהתחלה ההורים שלי התנגדו מאוד. הם אמרו כל מה שחשבתי שיגידו– שבגדתי במשפחה, שהתנצרתי. הם אמרו: "ישוע יותר גרוע מהיטלר. הוא השפיע על היטלר, וזאת הסיבה ששישה מיליון יהודים נהרגו, כי גם היטלר היה נוצרי…" כל הדברים שחשבתי קודם והבנתי שאינם נכונים. 

שבועות ספורים לאחר מכן הגיע ל"ג בעומר והכנו את המדורה שלנו על החוף. חלק מהקבוצה שלנו הסתובבו בשטח ופגשו את הנער שחתך אותי עם הסכין– הנער שבמשך חודשים ארוכים נשבעתי להרוג. 

הם רצו אליי לספר לי, וכולם חיכו שאתפוס אותו. הם צודדו בעלבון שלי וחיכו בהתלהבות לקטטה גדולה. היה לחץ עצום. יצאתי באמירות גדולות, והכבוד שלי היה על כף המאזניים. אבל באותו רגע הבנתי שאיני שונא אותו. אפילו לא כעסתי עליו. חשוב מזה, לא רציתי לפגוע בו ולא היה לי אכפת להגן על הכבוד שלי. אמרתי לחבריי לעזוב אותו, והבחור ברח כל עוד נפשו בו. 

החברים שלי הכירו אותי. הם ידעו שאני מדבר על ישוע. אבל הם ידעו שאלימות היא אורח החיים שלי – ששלחתי אנשים לבית החולים יותר מפעם אחת. "מה קרה לך, למה נתת לו לברוח?" שאלו ולא הצליחו להבין את מה שראו. הסברתי להם שאני מאמין בישוע וכבר לא יכול להיות אלים, ואני חושב שהייתי מזועזע בעצמי. 

בזמן שנותר לי בתיכון סיפרתי לכולם על ישוע ורבים באו לאספות בקהילה של ארי ושירה. פעם בא ידיד בשם אורי לבקר. הוא נפל במדרגות שישה חודשים קודם, וכולם ידעו שמאז יש לו בעיות גב קשות. ארי אמר שהוא יתפלל ויתחולל נס. ארי התפלל ופתאום אורי הצליח להתכופף ולעשות כל מיני כל מיני תנועות שהוא לא היה מסוגל לעשות קודם. הוא התחיל לצחוק ושאל: "מה זה, איך זה יכול להיות?" אלוהים חולל נס. באותן שנים סיפרתי על ישוע לחברים רבים וכעת, עשרים שנה לאחר מכן, לא ויתרתי על הזרעים שנזרעו בליבם. 

אבי עשה מאמצים רבים להוציא אותי מהשכונה הגרועה שבה חיינו. בסופו של דבר הוא הצליח, ועברנו לשכונה בטוחה יותר אם כי כבר הייתי בצבא. יום אחד ביקר אבי בבית הכנסת הישן שלו ופגש את אחד מחבריו הקודמים. הוא היה מכור לסמים, רזה ובלי שיניים. הוא אמר לאבי: "מוטי הוא היחיד מהשכונה שהצליח!" הוא עבר על הרשימה של כל חברי הילדות שלי. "זה מת ממנת יתר, ההוא נרצח, וזה בכלא…"

באותו יום, אבי, שתמיד התנגד לאמונה שלי, חזר הביתה ואמר לאימי שהוא החליט לא להתווכח איתי עוד על ישוע. אולי הוא איננו מסכים איתי, אבל הוא מבין שהייתי הנער הגרוע ביותר בשכונה, וברור לו שהאמונה שלי הצילה אותי מהחיים ההם. הדהים אותי שהוא קיבל את ההתגלות הזאת בבית הכנסת, אבל מאותו יום ואילך, הוא מעולם לא הביע התנגדות לאמונה שלי.

.אחד הדברים שמוטי אוהב לעשות הוא להכין מזון ולבשר לדרי רחוב

איך אני יכול לעזור?

לפני שהיה לי רישיון נהיגה, מישהו מהקהילה בדרך כלל אסף אותי כדי שאוכל להגיע לאספה בשבת. אבל ברגע שהיה לי רישיון נהיגה, הצעתי לעזור בהסעות. לאנשים רבים בארץ אין רכב ובשבת אין תחבורה ציבורית, והדרך היחידה להגיע לאספות בקביעות היא בהסעות. במשך זמן מה, אבי אפילו השאיל לי את המכונית שלו, עד שארי נתן לי את המכונית שלו כי היה בה מקום לעוד נוסעים. יצאתי מהבית בשמונה בבוקר, אספתי קבוצות של אנשים מערים שונות והגעתי לרמת השרון באחת עשרה, והגעתי הביתה רק בשמונה בערב, אחרי שהסעתי את כולם הביתה. 

לאורך ההתבגרות שלי באמונה, היו אנשים שעודדו אותי להיות כמו אח גדול לנוער בקהילה. לא היו לי כישורים וידע ללמד אבל היה זוג, שון ואיילת, שהשקיעו בי בתקופה הזאת. 

רציתי מאוד להיות מסוגל להקנות חוכמה והבנה למאמינים חדשים כפי שארי עשה למעני. בפעם הראשונה שהעברתי מסר לקבוצת הנוער, הרגשתי כאילו סגרתי מעגל. בנעוריי התקשיתי לקרוא כל חומר שהוא, שלא לדבר על התנ"ך, והנה אני קורא להם פסוקים ומלמד עליהם. אלוהים גם הזכיר לי שהרשויות הוציאו אותי מהשכונה שלי כי אמרו שאני מדרדר את כולם. כעת אלוהים הפך את הכול ועמלתי כדי למשוך את הנוער למעלה למקום מבטחים. 

.מוטי וצוותו, מתפללים ומסייעים לנזקקים ברחובות תל אביב

מוטי סיים את התיכון אחרי שירותו הצבאי ובמהלך הזמן הזה נרפא כליל מהדיסלקציה שלו. בהמשך סיים תואר שני בייעוץ משיחי במכללה הישראלית למקרא. הוא ושני מנהיגי נוער אחרים, אלי בירנבאום ושמואל סאלווי, המשיכו להדריך קבוצת נוער שיואל גולדברג הקים לפני שנסע ללמוד בחוץ לארץ. הקבוצה הפכה לאחת הקבוצות הטובות בארץ באותה תקופה, עם מספר הנערים ומספר הפעילויות הגדול ביותר. מוטי, כעת נשוי ועם משפחה משלו, הפך לסגן רועה קהילה בקהילת "תפארת ישוע", אבל הדאגה שלו לאנשים ברחובות מעולם לא זנחה אותו. הוא מתנדב כמה ימים בשבוע יחד עם מאמינים אחרים המחלקים ארוחה חמה לחסרי בית, למכורים לסמים ולזונות, מקשיבים להם ואם הם רוצים, מתפללים איתם.

כאשר צוות "מעוז" יצא לצלם אותו בפעילות, אנשים ציינו בפנינו את תשומת הלב האישית שמוטי מקדיש לכל אדם שהגיע. הוא הכין כריכים רכים במיוחד לאנשים שאין להם שיניים וסיפק סוגי מזון אחרים בהתאם למצב התזונתי של האנשים שהגיעו אליו. 

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports