אלפי אבלים ישראליים התכנסו בכיכר שבה רבין נרצח. זכויות: Eddie Gerald / Alamy Stock Photo
דוחות מעוז ישראל ינואר 2022

ניצוץ באפלה

איך הכול התחיל – חלק יא

רבין קיפל את הדף עם מילות השיר ותחב אותו לכיס החולצה השמאלי. הוא הודה לראש עיריית תל אביב על ארגון עצרת השלום ואמר לו שזה היה אחד הערבים המאושרים בחייו. דקות ספורות לאחר מכן היה הדף מנוקב כדורים ומוכתם בדם. סיפורם של ארי ושירה ממשיך כאשר הוא משתלב עם אחד הרגעים הדרמטיים בהסטוריית ישראל.


Shira Sorko-Ram
על ידי Shira Sorko-Ram
read

ראש הממשלה יצחק רבין, איש השלום, נאם בעצרת השלום הגדולה ביותר בחייו. היא נערכה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצאי שבת ה-4 בנובמבר, 1995. יותר ממאה אלף מעריצים באו לחגוג את השלום שבא אל מדינת היהודים, שהייתה נתונה במצור של טרור תמידי. בעצרת הושר אחד מהשירים הישראליים השנויים במחלוקת משנות ה-60, "שיר לשלום" (המילים קוראות תיגר על אמונה ועל ניצחון באמצעות מלחמה). רבין איננו זמר, במיוחד לא בציבור. אבל באותו ערב הוא עמד על הבמה ושר עם הקהל:

תנו לשמש לעלות, 

לבוקר להאיר, 

הזכה שתפילות

אותנו לא תעיר. 

מי אשר כבה נרו

ובעפר נטמן, 

בכי מר לא יעירו, 

לא יחזירו לכאן. 

איש אותנו לא ישיב

מבור תחתית אפל, 

כאן לא יועילו 

לא שירת הניצחון

ולא שירי הלל. 

לכן רק שירו

שיר לשלום, 

אל תלחשו תפילה, 

מוטב תשירו

שיר לשלום

בצעקה גדולה.

כשהשיר הסתיים, רבין קיפל את הדף עם מילות השיר ותחב אותו לכיס החולצה השמאלי. הוא הודה לראש עיריית תל אביב על ארגון עצרת השלום ואמר לו שזה היה אחד הערבים המאושרים בחייו. דקות ספורות לאחר מכן היה הדף מנוקב כדורים ומוכתם בדם. 

בבוקר יום ראשון ה-6 בנובמבר, כאשר השערים נסגרו כדי להתכונן להלוויה, המתינו עשרות אלפי בני אדם בתור ארוך כדי להיפרד מראש הממשלה הנרצח. יותר ממיליון ישראלים הגיעו בעשרים השעות שבהן הוצב ארונו של רבין ברחבת הכנסת. במשך שבעת הימים הבאים, עוד מיליון הגיעו לקבר, כמעט מחצית מכל אוכלוסיית ישראל באותה עת.1 האוכלוסייה בארץ בשנת 1995: 5.3 מיליון

מכובדים משמונים ושש מדינות הגיעו לכבד את האיש ששליטי העולם ראו בו מדינאי דגול. הצילומים היו סוריאליסטיים – חוסיין מלך ירדן והמלכה המתייפחת. הפתוס הלא ייאמן שבדברי הפרדה של הנשיא קלינטון: "שלום, חבר". הישראלים הבחינו במחווה הזאת ושנים לאחר מכן עוד אפשר היה לראות מדבקות של "שלום, חבר" על פגושי מכוניות. 

הזמרת מירי אלוני עומדת בין ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס בזמן ששרו "שיר לשלום", דקות ספורות לפני שנורו היריות. 

גן עדן וקללות 

היה מוזר מאוד בעינינו שלמרות שיצחק רבין לא נתפס כמי שמאמין באלוהים, אלמנתו, נכדתו ואישי ציבור רבים רמזו בדבריהם על כך שרבין נמצא בגן עדן. נראה כאילו העם הזה, שרובו היה אתאיסטי או גנוסטי, לא היה מסוגל להגיע לרגע המוות הזה ולהאמין שזה הכול.

אבל היו קיצוניים לאומיים שחשבו אחרת. רבים מהם ראו ברבין איום לייעוד של מדינת ישראל בגלל הנחישות שלו להחזיר אדמות ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית. המתנקש היה סטודנט דתי מאוניברסיטה דתית, והיו לו עוד שני שותפים דתיים למעשה. 

ביטוי נוסף של שנאה היה הטלת פולסה דנורא בציבור, שבועיים לפני מותו של רבין. הציבור הזה טען שימיו של רבין ספורים, שהמלאכים קיבלו הוראות ושסבל ומוות הם מנת חלקו. הם קיללו אותו בפולסה דנורא (ארמית: "מלקות של אור") על המדיניות ה"כופרת" שלו.

"הוא מסית נגד ירושלים", אמר רב ירושלמי עם תפילין על זרועו, ומול מעונו של רבין בערב יום כיפור קרא קללות איומות ביותר מתוך המיסטיקה היהודית: …"ועל אותו האיש, יצחק בן רוזה, המכונה רבין, יש לנו רשות לקרוא לעליונים ומותר לנו בזה המקום לדרוש ממלאכי החבלה שיתנו חרב באיש הרע הזה". הם קראו למלאכים להרוג אותו על שמסר את ארץ ישראל לידי אויביה. 

הרב לא רצה ששמו יפורסם אבל הזדהה כחבר תנועת 'כך' הקיצונית, ואמר שהקללה פועלת בדרך כלל תוך שלושים יום. הקללה נחרצה ב-3 באוקטובר. רבין נרצח שלושים ושניים יום לאחר מכן".2 Jerusalem Report, October 16, 1995

אבל בעיני הרוב המכריע של הישראלים, הרצח לא התקבל על הדעת. אולי אנחנו היהודים יודעים לריב ולהתווכח בינינו, אבל יש לנו אויבים רבים ברחבי העולם ולעולם לא נפנה איש נגד רעהו. ביום האחרון לשבעה טען ראש הממשלה המחליף שמעון פרס שמעולם לא ראה את העם מתאבל כל כך כמו עכשיו.

כנס התחדשות בירושלים

ג'ון וקארול ארנוט מקהילת "וינייארד" שבטורנטו נחתו בתל אביב שעות ספורות לפני ההתנקשות ברבין. בני הזוג אוהבים את ישראל אהבה עמוקה, והזמנו אותם ושמונה מנהיגי קהילה ישראליים לשרת בכנס של שלושה ימים בירושלים, בין ה-8-6 בנובמבר. במקום זאת, הם הגיעו ומצאו עם במצב של קטסטרופה.

השאלה הייתה אם לערוך את הכנס בכלל. אנשים רבים בארץ ובעולם צמו והתפללו לקראת הכנס. אלוהים הרי ידע מראש על כל האירועים האלה. מה אפשר לעשות חוץ מלהמשיך? איזו תקווה יש לעם ישראל אם אלוהים לא ישפוך את רוחו? 

האספה הראשונה לרועי קהילה ולמנהיגים נקבעה לשעה אחת ביום שני – אותה שעה שבה הובל יצחק רבין למנוחות. בערך מאה מנהיגים משיחיים שהצליחו לעקוף את המחסומים הרבים בדרכים סביב ירושלים התכנסו, וישבנו יחד וצפינו בהלוויה בטלוויזיה במלון. הקשבנו לכמה נאומים של מנהיגים עולמיים, הנמכנו את עוצמת הקול והתמקדנו רק בפני האבלים המתייפחים.

בלב כבד התחלנו להתפלל בעד עמנו בדמעות ובתחינות לאלוהים לרחמים על הממשלה ועל העם שלנו. התפללנו לתחייה ולישועה לעם ישראל – שבני העם יקבלו לב של בשר וישתחררו מבתי הכלא הרוחניים שלהם. שרנו והיללנו את אלוהים ללא ליווי של כלי נגינה, בהתאם למנהג היהודי בתקופת אבל. בזמן שהארון הורד אל הקבר, שוב העלינו את עוצמת הקול בטלוויזיה וראינו את הקבורה. נפרדנו מיצחק רבין, מנהיג עמנו. 

מעל שש מאות איש השתתפו בכנס בשני הערבים שבהם האספות היו פתוחות לציבור. הידיעה על הכנס התפשטה ואנשים רבים האמינו שישוע הוא המשיח, ואלוהים חולל ריפוי עמוק בחייהם. האספות נמשכו עד חצות, והמשתתפים דרשו את פני אלוהים והלכו הביתה רק כאשר המלון כיבה את האורות. 

הבן של ארי ושירה, אייל סורקו-רם, וצ'יפ קנדל (העובד כעת עם "מעוז" בבריטניה) נמנו עם צוות ההלל בכנס הנוער הראשון.

קהילת השרון ממשיכה לגדול

חזרנו לקהילה שלנו בלהט חדש לבשר לבני עמנו, ואלוהים הביא אלינו בנאמנות את צאנו האבוד. מרים, מהנדסת מחשבים צעירה, התחילה להשתתף באספות שלנו בעקבות אחותה. היא סיפרה לנו שהיא חיפשה את אלוהים בכל מקום: "חיפשתי אותו בכל מיני קבוצות דתיות. למדתי קבלה, השתתפתי באירועים של חב"ד ושל חסידי ברסלב במשך שנתיים. אבל מה שהם לימדו לא נראה מציאותי. בעיקר כי אורח החיים שלהם לא תאם את הדיבורים שלהם. חיפשתי משהו עמוק יותר". 

"אחותי נסעה לארה"ב וחוותה חוויה ששינתה את  חייה. כאשר חזרה, היא הביאה אותי לביתו של יעקב דמקני, מבשר ישראלי שהסביר לי את הדרך לישועה. כאשר אחותי סיפרה לי על קהילת השרון, החלטתי להשתתף".

"אחרי כמה חודשים, התחלתי לחשוב ברצינות שזאת האמת. יום אחד באותה תקופה עמדתי מחוץ לבנק בעיר (תל אביב) ומשכתי כסף מכספומט, פגשתי חברה והתחלנו לדבר. פתאום אמרתי "אני חייבת לרוץ" והתחלתי ללכת מהר מאוד, אבל לא הייתה לי סיבה למהר. כעבור שתי דקות הגעתי לפינת טשרניחובסקי ופתאום היה מאחוריי פיצוץ אדיר. ההדף פגע בגבי והתחלתי לרוץ, פחדתי להסתכל לאחור. אני חושבת ששנים עשר איש נהרגו בפיגוע וכמאה נפצעו. מהכספומט לא נשאר דבר. ידעתי באותו רגע שאלוהים דואג לי. ידעתי בעומק ליבי שישוע הוא המשיח שלי". 

מרים הגיעה לאספה שלנו בשבת בבוקר לאחר הפיגוע והודתה לישוע על שהציל את חייה, וקיבלה באותו יום את מתנת הישועה חינם.  

צאן ללא רועה

  כשנה לפני כן, ארי ואני פגשנו את אד וקאתי בסלר משיקגו שבאילינוי. פעילות הנוער שלהם התחילה במקרה כאשר ילדיהם, שהיו בגיל ההתבגרות, התחילו להביא את חבריהם הביתה. הבית שלהם הפך למעין מקלט לבני נוער פגועים, והם החלו לפתח פעילות בקרב הנוער. במקרה – או בהתאם לייעוד אלוהים – הם הביאו כמה מבני הנוער שלהם לארץ והיו איתם בארץ כשרבין נורה. 

למרבה ההפתעה, נראה שדווקא הנוער קיבל באופן הקשה ביותר את רצח רבין. קאתי ואני הלכנו בכיכר, בין אלפי בני נוער המומים שהיו במקום ההתנקשות. בכל לילה, גם בירושלים וגם בתל אביב, תושבי ישראל התכנסו בכל פינה ובילו לילות שלמים ליד הקבר ובכיכר שבה אירע הרצח. הם בכו, שרו שירי אבל על חיים ומוות, הדליקו אלפי נרות וישבו שבעה.

מעולם לא היה בארץ רצח של ראש ממשלה. הג'רוסלם פוסט ציין: "ההתנקשות הפכה את עולמם של בני הנוער והחריבה אותו בביטוי עז ואלים של שנאה. מי שנסך בהם תחושת ביטחון, מי שחשבו שתמיד יהיה שם ויגן עליהם, נעקר מהם ללא אזהרה". נכתבו אין ספור מכתבים ושירים אישיים ונוגעים ללב, כאילו נכתבו לסב אהוב ולא למנהיג פוליטי.3 10 בנובמבר 1995.

המסר כלל תלונה וקינה: "איך יכולת לעזוב אותנו?"… "חשבתי שתמיד תהיה כאן"… "מי ישמור עלינו עכשיו?" ילדים ישבו על הרצפה בבית הספר ובהו בנרות הדולקים. זה היה מפתיע כי כאשר רבין עוד היה בחיים, לא הבנו שהנוער רואה בו את אבי האומה. מותו חשף ריקנות עמוקה של עם אבוד, והילדים ביטאו את הריק הזה. 

פעילות אחה"צ בכנס לבניית אמון ולהבנת הכוח הנובע מאחדות. 

אנחנו חייבים להגיע אל הצעירים שלנו

אנחנו עצמנו היינו מלאי צער על הצעירים האבודים האלה. "אנחנו חייבים להגיע אל הצעירים האלה", אמרנו שוב ושוב בזמן שהתהלכנו בין נרות הזיכרון הדולקים וקבוצות הצעירים עם הגיטרות. העול היה כבד כפליים כי ארי ואני התמודדנו גם עם המאבקים של שני הילדים שלנו, בני נוער שניסו לעמוד אל מול התרבות האתאיסטית וההדוניסטית בארץ.

ילדים למשפחות משיחיות בארץ התקשו מאוד לשרת את אלוהים במיוחד בימים הראשונים של התנועה המשיחית. רגשות הבדידות שלהם כמיעוט זעיר מילאו אותם פחד ולפעמים בושה לדבר על אמונתם. הבנו שכדאי להתחיל משיחה על בעיית הבדידות. מיקדנו את כל הכוח, האמונה והלהט שלנו בהכנת כנס הנוער המשיחי הארצי הראשון. 

תוך כמה חודשים גייסו השותפים של "מעוז" וחברי הקהילה שלנו את המימון הדרוש לאירוע, כולל הסעות וכיסוי הוצאות לילדים שידם לא הייתה משגת. 

בסך הכול התכנסו בחופשת הפסח כמאה ועשרים בני נוער בקיבוץ בצפון הארץ למשך שלושה ימים ושני לילות. ועד הניהול של הכנס כלל יותר מעשרים מדריכים משש קהילות שונות וקבוצות נוער. כולנו נהנינו משירותו המלא עוצמה, הדינמי והמשוח של מנהיג הנוער סקוט וילסון שאותו הזמנו מדאלאס, טקסס. 

בני הנוער נהנו לפגוש בני נוער אחרים בגילם שכן כמעט כל אחד מהם היה המשיחי היחיד בבית ספרו. השהות עם מאה ועשרים בני נוער שגם הם הולכים אחרי ישוע, הייתה כמו משתה רוחני לכולם, ורבים העידו שהכנס עזר להם להבין שאלוהים לא שכח אותם. 

החוויה מילאה את בני הנוער באש! כולנו ידענו שזכינו למבט חטוף של מה שאלוהים רוצה לעשות עם בני הנוער שלנו. קיבלנו שיחות טלפון מרחבי הארץ ממנהיגי קהילות ומהורים שסיפרו לנו שבני הנוער השתנו באופן קיצוני. כל מנהיגי הקהילות שהשתתפו היו תמימי דעים. היינו מאושרים!

אבל מה הלאה? הזרעים שזרענו היו רעננים. היה צריך לטפח אותם. התשובה המיידית כבר הייתה בפתח כשפעילות הנוער של אד וקאתי, Souled Out, כבר התחילה לפעול לחזור במהלך חופשת הקיץ כדי לבלות עם בני הנוער הישראלים המאמינים. זאת הייתה ראשיתה של תנועה. 

אמרנו שמאה ועשרים בני נוער משיחיים השתתפו בכנס, אבל בפועל היו רק מאה וארבע עשרה, כי שישה מהם היו בני נוער לא משיחיים שהשתתפו בקהילה שלנו ובשיעורי הכתובים השבועיים שלנו. אלה היו נוער רחוב. הם רצו להשתתף בכנס כי אמרנו להם שהם יכירו בני נוער משיחיים בגילם. אחד מששת בני הנוער הפך למנהיג נוער משיחי ארצי וממשיך היום כזקן בקהילת "תפארת ישוע", הקהילה שייסדנו. 

במהלך הכנס פגשנו עיתונאית מתל אביב. אחיה חי בקיבוץ שבו נערך הכנס, והיא שמעה ממנו על  קבוצה מעניינת המכונה "משיחיים" שעורכת כנס. היא ביקשה להשתתף בכמה אספות ואמרה לנו אחר כך שהיא הייתה המומה מהסיפורים שבני הנוער סיפרו לה. היא התרשמה עמוקות למראה צעירים ישראלים חיים לפי האמונה שלהם באלוהים באמצעות ישוע, הלכה למעשה, בשמחה ומעומק ליבם. בקיצור, אלוהים משח את הכנס הנפלא הזה ושפך עליו את רוחו. הכנס היה ניצוץ קטן של תקווה בתקופה אפלה של שבר בדור הצעיר בארץ. 

אבל כאשר התחלנו לפעול בקרב הדור הבא, נגענו בתחום שעורר פחד גדול בשר העולם הזה. ולא היה לנו מושג איזו תגובת נגד צפויה לנו. 

המשך בחודש הבא…  

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports