מרכז "מעוז" ברמת השרון, שם נולדה קהילת "תפארת ישוע".
דוחות מעוז ישראל נובמבר 2021

הולדת ״תפארת ישוע״

איך הכל התחיל - חלק י

הארכיאולוגים והרבנים בארץ הסיקו שירושלים הפכה לבירת ישראל בשנת 1004 לפנה"ס ולכן שנת 1996 בלוח השנה הגריגוריאני הייתה השנה ה-3000 להפיכתה של ירושלים לבירת ממלכת ישראל. 


Shira Sorko-Ram
על ידי Shira Sorko-Ram
read

בערב ראש השנה התשנ"ו, היום המכונה בכתובים "יום זכרון תרועה", הכריזה המדינה על שנת החגיגות[1]החגיגות הרשמיות ארכו 16 חודשים. שנת התרנ"ו החלה בספטמבר והשנה האזרחית החלה בינואר 1996 ונמשכה עד דצמבר לציון עלייתו של דוד למלכות, שנה שבה נכנס לירושלים והפך אותה לבירתו.[2]דוד בן ישי נמשח למלך שבע שנים קודם לכן בחברון ואילו עתה נמשח בירושלים למלך על כל שנים עשר שבטי ישראל 

הארכיאולוגים והרבנים בארץ הסיקו שירושלים הפכה לבירת ישראל בשנת 1004 לפנה"ס ולכן שנת 1996 בלוח השנה הגריגוריאני הייתה השנה ה-3000 להפיכתה של ירושלים לבירת ממלכת ישראל. 

מדהים עוד יותר ליהודים המשיחיים שאותה שנה הייתה שנת 2000 להולדת ישוע לפי הלוח הגריגוריאני.[3] ייתכן שהחישוב הזה סוטה בשנה או שתיים אבל בעינינו השנה הייתה מתאימה לחגוג לישוע אלפיים  חוקרים רבים מסכימים שישוע המשיח נולד בשנת 4  לפנה"ס כי הורדוס הגדול (שהרג את התינוקות בבית לחם) מת בשנת 4 לפנה"ס. לכן, שנת 1996 היא השנה ה-2000 להולדתו של ישוע. 

ארי ואני התחלנו לחשוב שאלוהים רוצה שנקים קהילה – שוב. שוחחנו על התחושות שלנו עם השותפים שלנו לשירות, ארני ויונית קליין, והם הסכימו. 

לכן, בזמן שהעם שלנו חגג את הרגע ההיסטורי הזה, הקבוצה הקטנה שלנו התאספה כדי לחגוג את האספה הראשונה שלנו כמה קילומטרים מצפון לתל אביב. קראנו לה "קהילת השרון" כי גרנו באזור השרון. בסופו של דבר הקהילה הייתה גדולה מדי לבית שלנו ועברנו למקום בתל אביב והענקנו לקהילה את השם "תפארת ישוע". 

ישראל חוגגת לבדה

זכינו להשתתף באירוע הפתיחה של החגיגות – מופע אור-קולי מרהיב וחסר תקדים לציון ראשית שנת ה-3000. לאורך החודשים שלאחר מכן היו אמורים להתקיים יותר ממאה כינוסים, ביניהם כמה אירועים נוצריים.  

אבל עם ישראל חגג לבדה. מדינות העולם החרימו את החגיגות שנערכו לכבוד המלך שסימל יותר מכל אדם אחר שחי מעולם את ביאת המשיח, חזרה צורמת על היום שבו עמי העולם לא יעלו לירושלים לחגוג את חג הסוכות בירושלים.[4] זכר' יד 17   המלך דוד נולד בבית לחם והוכתר בירושלים למלך על ישראל, וזכה להבטחה שמזרעו יקום מלך שימלוך על כיסאו לעולם.[5] שמ"ב ז 16; מיכה ה 1; ישע' ט 6-5; תהי' ב 8-7

התקשורת בארץ ציינה שאיש מראשי המדינות לא הגיע לפתיחת הגאלה. בעצם, איש משגרירי אירופה לא הגיע. גם לא שגריר ארצות הברית. הסיבה הייתה שהתמקדות אך ורק בהיסטוריה היהודית של העיר איננה מקובלת. 

באופן מוזר ועצוב, חגיגות הפתיחה של חייו ומלכותו של דוד המלך היו תזכורת לא נעימה לעולם שיש אלוהים שעדיין טוען לריבונות על אירועי העולם, אלוהים שיש לו תוכנית משלו לעיר הזאת. התזכורת הזאת עוררה תחושה לא נעימה בקרב עמי העולם. הרגשנו באופן נבואי שהשנה עמדה להיות שנת מפנה מכרעת שבה עמי העולם יבחרו בחירות של חיים ומוות. 

ההחלטה של יצחק רבין לחלק את הארץ

במקביל לחגיגות הלאומיות, זמן קצר לפני רדת ערב ראש השנה, ראש הממשלה יצחק רבין חתם על הסכמי אוסלו ב' עם יאסר ערפאת, והחל את תהליך הקמתה של רשות פלסטינית ביהודה ושומרון שבתורה תהפוך למדינה אסלאמית. הגבולות שלה היו אמורים להגיע לגבולות תל אביב רבתי וישאירו למדינת ישראל רוחב של רק ארבעה עשר קילומטרים. בתחושה קשה קראתי שרבין הודיע שהתנ"ך איננו שטר הקניין של אדמת ישראל. 

זאת ועוד, מייד עם אישור ההסכם שחרר רבין כאלף מחבלים – שש מאות עד שבע מאות מהם רוצחים מורשעים. רבין תכנן לשחרר עוד פי חמישה בשנים שלאחר מכן. וכמובן הגיע גל טרור נוסף. 

באיגרת "מעוז" 1995 כתבתי: "ישראל מזועזעת עד עמקי נשמתה. אנשים פה מחכים לפיגוע האוטובוס הבא. כולם מחכים לתשובה אמיתית למהומות ולשמות בארץ, אבל לאיש אין תשובה. לאיש לא יכולה להיות תשובה מלבד למשיחיים אמיצים שנולדו מחדש ומלאים ברוח". 

19.10.1994: 22 ישראלים נרצחו ו-104 נפצעו בפיגוע התאבדות, אחד מתוך פיגועי טרור רבים שהתרחשו בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו עם יאסר ערפאת.

החיים ממשיכים, הקהילה החדשה מכה שורש

מדהים שאזרחי ישראל המשיכו לחיות את חייהם בהתאם לשגרה למרות חוסר הוודאות ולמרות מתקפות הטרור הרבות שפקדו את רחבי הארץ ורבים שנאו לעצור ברמזור אדום כשהיה אוטובוס בנתיב הסמוך בגלל הסיכוי לפיצוץ. אבל בעת הזאת קרא לנו אלוהים להקים קהילה. משיחיים חדשים לגמרי באמונתם ואחרים שגילו עניין אבל עוד לא התחייבו – כולם היו זקוקים לתשומת לב מרובה. ולא היו מספיק משיחיים שאפשר היה לראות בהם מודל לחיקוי. 

בשבתות לא היו אוטובוסים ולכן ארי נסע כמה שעות כדי לאסוף את חברי הקהילה ממרחקים של שלושים, ארבעים וחמישים ואפילו שישים קילומטרים. הוא יצא השכם בבוקר, דרש דרשה, בילה כמה שעות עם המבקרים והמשתתפים הקבועים והגיע בדרך כלל בסביבות חצות לאחר כמה נסיעות כדי להחזיר את כולם לבתיהם. 

כאשר הישראלים חשבו על התלמידים של ישוע, הם חשבו מייד על הקתדרלות הקרות והרשמיות. רצינו שהם יראו שההליכה בעקבות ישוע היא חלק מחיי היום יום. פעלנו מתוך מרכז "מעוז", בית גדול שהעניק למתעניינים תחושה של בית. אנשים הרגישו בנוח. גם הייתה לנו חצר גדולה ואחר האספות יצאנו לאכול יחד ולנהל שיחות בלי סוף בין המאמינים החדשים לבין המבקרים המתעניינים. רבים סיפרו לנו שהשנים האלה במרכז "מעוז" היו שנות יסוד ללידה החדשה שלהם ולקשר המתפתח שלהם עם ישוע משיחנו. 

היינו במרחק רבע שעה מהחוף, שם הטבלנו את המאמינים החדשים, סמל לקבורתם ולתחייתם עם ישוע. מצאנו את עצמנו מגיעים לחוף הזה פעמים רבות עם המאמינים החדשים שלנו. 

פחד אוחז בעם

מתקפות הטרור מכל סוג רק הלכו וגברו והסעיפים של הסכמי אוסלו ב' רק הכבידו מאוד על המודעות הישראלית. ראש הממשלה יצחק רבין ויאסר ערפאת הסכימו שהפלסטינים זקוקים לכוח שיטור של 9,000 שוטרים. בלי להניד עף עף, ערפאת הקים כוח של 30,000 איש חמושים. רוב הקצינים היו ראשי טרור לשעבר. לפי השמועה, הוא רצה להפוך את כוח השיטור שלו לצבא פלסטיני מצויד היטב של יותר מ-50,000 איש. 

העורכים של הג'רוזלם פוסט כתבו כך: 

"בפעם הראשונה היה צבא אש"ף גדול בשולי מרכזי האוכלוסייה העיקריים בארץ, והוא ישלוט באזורים אסטרטגיים השולטים בלב הארץ. מי שמצפה שהסכם כזה יניב תוצאה כלשהי מלבד אי-שקט, טרור ובסופו של דבר מלחמה, חי בעולם דמיוני".[6] הג'רוזלם פוסט, 27.9.1995  

אפס בתמורה

מה קיבלה ישראל בתמורה? שערפאת יכיר בזכותה של ישראל להתקיים ויפסיק את הטרור בשטחים בשליטת אש"ף. אלה אותן הבטחות מופרות שהוא הבטיח במסגרת הסכמי אוסלו א' בזמן שהמשיך להוביל את מתקפות הטרור שבהן נהרגו מאות אזרחים ישראליים. 

השאלה ששאלו רבים הייתה: למה רבין ושמעון פרס (שותף פעיל של הסכמי אוסלו ב') נותנים את נחלת ישראל בלי תמורה? צ'ארלס קראוטהאמר, העיתונאי היהודי השמרן הידוע (והחילוני) של הוושינגטון פוסט, הצליח להפיג את הערפל: 

"גם אם אתם מאמינים בלהט שישראל חייבת לוותר על הגדה המערבית, איזו אסטרטגיה אבסורדית מוכנה להעביר אותה עכשיו, חלק אחר חלק, בלי שום תמורה? 

כל טירון במשא ומתן היה אומר לישראלים: 'עצרו הכול. התחילו עכשיו במשא ומתן הסופי שלכם על המעמד שלכם. אתם רוצים את ירושלים? תציבו תנאי – למשל, ויתור על יהודה ושומרון. 

"אבל אם כבר ויתרתם על הגדה המערבית עוד לפני המשא ומתן על ירושלים, הדבר היחיד שתוכלו להציע בתמורה לירושלים הוא מחצית מירושלים – המחצית שהפלסטינים אומרים ששייכת להם, המחצית שכה חשובה וקדושה ליהודים. ומה יהיה לכם להציע כשהפלסטינים ידרשו, למשל, את השבתם של מיליון פליטים פלסטינים?  הצעה נגדית של מיליון?"[7] 6.10.1995  

אפילו הסנטור האמריקני ג'סי הלמס וחבר הקונגרס בנג'מין גילמן ניסו "להציל את ישראל מעצמה". גם בסנאט וגם בבית הנבחרים הם ניסו להגביל את הסיוע האמריקני לרשות הפלסטינית אלא אם כן ערפאת יעמוד בהבטחותיו. באופן שלא ייאמן, ישראל לא עשתה דבר כדי לעודד את ההצעות האלה. 

זה היה רק עניין של זמן עד שערפאת ידרוש גם את ירושלים הקדומה ובכלל זה את הכותל המערבי ואת שרידי המקדש האחרונים. ממש כשם שכתוב בזכריה יב 3: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה, לְכָל הָעַמִּים ּכָל עֹמְסֶיהָ, שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ; וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. 

החוף היה במרחק רבע שעה נסיעה ממרכז "מעוז" ופעמים רבות נסענו לשם להטביל משיחיים חדשים.

הקהילה מתייצבת: תפילה והפגעה למען עם ישראל

במפגן חסר תקדים של אחדות בקהילה המשיחית הקטנה בארץ, שש עשרה קהילות התאספו יחד קרוב לגדות הירקון. עצי האקליפטוס מלמעלה היו ענקיים ורבי הוד והעניקו לנו צל בחום ובלחות של רצועת החוף. 

קבוצה גדולה של יהודים משיחיים כבר התאספה ואוטובוסים מלאים המשיכו להגיע ולהוריד את הנוסעים – יהודים משיחיים ספרדים, אשכנזים ואתיופיים. שש מאות – עד שבע מאוד מבוגרים שבאו מוכנים לפעולה. אליהו בן חיים מארגון המפגיעים למען ישראל, ארגון תפילה בירושלים, קרא לכל הקהילות להתאסף יחד לצום ולכניעה לפני אלוהים, לזעוק אליו בגלל חטאי עמנו. 

הקהילה שלנו הייתה בת שבוע בסך הכול. באנו בשבת של הימים הנוראים, בין יום זכרון תרועה (ראש השנה) לבין יום כיפור.[8] 30.9.1995  

משמאל לימין: מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, נשיא מצרים חוסני מובארק, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס.
זכויות: Alamy Stock Photos/Entertainment Pictures

אחד המנהיגים המשיחיים בירושלים, ראובן ברגר, קרא קריאה שהייתה הד לדברי הנביאים מקדם: 

מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם, וַיְאַבְּדֵם; שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם, וַיַּנְחֵם.

מֵסִיר–לֵב, רָאשֵׁי עַם-הָאָרֶץ (איוב יב 24-23).

אחר כך היללנו את אלוהים וביקשנו ממנו לרחם על מנהיגי הממשלה שלנו, על עמנו ועלינו, גוף המשיח. אומנם היו בקהל כמה עמדות פוליטיות שונות, אבל כולנו הסכמנו שהעם שלנו חוטא ותעה בדרכו. באנו להתוודות על חטאינו ועל חטאי עמנו כפי שעשה הנביא דניאל. 

האירוע הסתיים בתפילה משותפת למען צוותי בישור שעמדו לצאת להופעה של הבי-מטאל באותו ערב ולבשר לאנשים בתורים לרכישת כרטיסים. שמענו אחר כך שבני נוער רבים ביקשו תפילה מאנשי הצוות ואחד הצעירים האמין במשיח בו במקום. הצעירים רצו מאוד את החומרים והספרות ועד מהרה הצוות נשאר בלי כלום – ספרי בריתות, ספרים ועלונים.  

אחד מאנשי הצוות שלנו שהשתתף במבצעים רבים כאלה ברחבי העולם האמר: "חוץ מאספה אחת באוקראינה, מעולם לא ראיתי בני נוער פתוחים ורעבים כל כך לבשורה". 

חלום: תאונת רכבת

בקנה המידה הארצי, רבין המשיך בתוכניותיו לחלק את הארץ. באמצע אוקטובר, בזמן שהכנתי את איגרת "מעוז" של נובמבר, כתבתי שמעולם לא חשתי עצב כה רב בגלל התוצאות הבלתי נמנעות של הסכמי אוסלו א' ו-ב'. אחרי מחשבה רבה על הכיוון שבו הלך העם שלנו, שכבתי לישון וחלמתי חלום. 

עמדנו והסתכלנו על תאונת רכבת נוראית. הקרונות הרבים היו מוטלים בזוויות שונות על השטח ליד המסילה. הלכנו להציץ אל תוך הרכבת ונדהמנו לגלות קרונות מלאים בחיילי צה"ל, כולם כבולים למושביהם. הם לא יכלו לצאת אחרי התאונה. הם היו מתים והבשר שלהם התכלה לגמרי, אבל איכשהו עדיין היה אפשר לראות את מבטיהם הנרתעים והכאובים. 

התחלתי לספור את מספר שורות המושבים. היו שישים ושישה מושבים בכל קרון, ובכל שורה שישה מושבים – שלושה בכל צד של המעבר. התחלתי להתייפח ללא שליטה עד שהתעוררתי. 

כעבור שבועיים היה ה-4 בנובמבר 1995. בשעה 09:30  בערב שמענו את הידיעה שראש הממשלה רבין נורה. בשעה 11:02 בלילה יצאה ההודעה שרבין מת. 

המשך יבוא בעליון ינואר 2022.. 

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports