דוחות מעוז ישראל אוגוסט 2021

מיומנו של חייל צה"ל

מאת ארי סורקו-רם

בעודנו נוברים במסמכים ובמכתבים ישנים של מעוז כדי לאסוף חומר לסדרה "איך הכול התחיל" על הימים הראשונים של "מעוז ישראל", מצאנו דברים שארי כתב ביומן בזמן שנלחם במלחמת לבנון הראשונה בראשית שנות ה-80. הסיפור כולל גם את הגיוס שלו למילואים במארס-אפריל 1983.


מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל
read

בעודנו נוברים במסמכים ובמכתבים ישנים של מעוז כדי לאסוף חומר לסדרה "איך הכול התחיל" על הימים הראשונים של "מעוז ישראל", מצאנו דברים שארי כתב ביומן בזמן שנלחם במלחמת לבנון הראשונה בראשית שנות ה-80. הסיפור כולל גם את הגיוס שלו למילואים במארס-אפריל 1983. הדברים שרשם הם מבט נדיר מבפנים על תקופה ייחודית בארץ. אם קראתם את המאמר "גנרל ומיליונר" מהאיגרת האחרונה של מעוז, תקבלו מבט קרוב יותר על מה שקרה בתקופה הזאת בחייו של ארי כחייל צה"ל.

שני סורקו-רם פרגוסון

יום ב, היום הראשון

מגייסים אותי לשירות מילואים. בכל שנה מגייסים אותנו לחודש בערך לאימוני מילואים. אבל כשיש מלחמה, אורך השירות איננו ידוע בוודאות. אני מגיע ורואה מאות חיילים מסתובבים ומחכים לאוטובוסים. אומרים לי שהיעד הוא לבנון. מעבירים אותנו לאוטובוס צבאי לבסיס כדי לקבל נשק ומדים ומיטה ללילה.

יום ג, היום השני

האוטובוס שלנו יוצא צפונה וחוצה את הגבול בגדר הטובה המפורסמת. קריר אבל אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים ונשקים מכוונים החוצה. אתמול היה מארב של פת"ח (הארגון הפלסטיני של יאסר ערפאת) ותשעה חיילים ישראלים נפצעו קשה.

אנחנו מגיעים בשלום לבסיס שלנו בעיר הלבנונית. שם, במקום, אנחנו מקבלים את המשימות שלנו. אני יוצא לסיורי מים, כלומר המשוריין שלנו מלווה את המשאית המובילה מים לבסיסים שלנו. אנחנו בעיקר מחפשים מארבים או מוקשים במהמורות בכבישים הלבנוניים.

יום ו, היום החמישי

שלא כמו צבא ארצות הברית שגם בו שירתי, ישראל מנסה לשחרר הביתה בשבת חיילים רבים ככל האפשר. אבל אני שומר בשישי שבת, אינני יוצא לשבת. הצבא מקפיד לכבד חגים ושבתות. כשמגיע הזמן לקבלת שבת בבסיס, כולם יושבים לשולחן והדלתות ננעלות. איש אינו נכנס או יוצא ואיש איננו אוכל עד שמסיימים את הקידוש והברכות.

אני רואה שאומנם רוב החיילים אינם דתיים, אבל הם בכל זאת מכבדים את אלוהים ואת השבת. כולם השתתפו בקידוש לשבת לפני הארוחה ואחר כך האולם היה מלא בשירי תהילים ושירים מהתנ"ך.

שבת, היום השישי

אני מתחיל שמירה בשש בבוקר בשבת. פתאום ערבי, הנראה שיכור, מתחיל ללכת לעברי. אני שואל אותו מה הוא רוצה, והוא צועק משהו בערבית. אני מדבר אליו בעברית, באנגלית ובצרפתית (לבנונים רבים מדברים צרפתית). הוא ממשיך ללכת לכיוון שלי, צועק כל הזמן בערבית. בקלות יכול להיות שהוא נושא נשק או רימון.

אני צועק בתקיפות רבה יותר שיעצור. הוא ממשיך לעברי. אני משחרר את הנצרה של הנשק, וקול "קליק" נשמע בבירור. הוא ממשיך לגשת אליי, מדבר כל הדרך. אני עושה תנועות ידיים ומדבר בשלוש שפות. הערבים שסביבנו מביטים בו מתהלך לעברי. אני טוען את המחסנית וכולם דרוכים. אזרח מזנק מתוך מכונית, תופס אותו ולוקח אותו משם. אני נושם עמוקות ובשקט מודה לאלוהים שהציל אותי ממצב שבו אצטרך לפגוע במישהו.

יום רביעי, היום ה-10

אני יוצא הביתה לכמה ימים. בדרך מלבנון לארץ יש לי הזדמנות להסתכל על הנוף. אני משווה אותו למה שראיתי בחדשות בקיץ הקודם, כשיאסר ערפאת כבש את לבנון ושלט באזור. חלפה פחות משנה מאז צה"ל יחד עם צד"ל שחרר את האזור. תחת השלטון של ערפאת השדות היו מדולדלים, מוזנחים ולא מטופחים, אבל כעת האיכרים חזרו לעבוד את האדמה. הפרדסים בכל העמקים מטופחים. ילדים משחקים בכל מקום. מגרשי הכדורגל מלאים צעירים. החנויות מלאות סחורה ותוצרת. קולות הקונים והמוכרים שהלכו וגוועו תחת שלטון פת"ח חזרו בעוצמה. אני שמח מאוד לחזור לשירה ולילדים. אני שמח לישון במיטה שמתאימה לאורך רגליי ולשמיכות שמכסות אותי.

ארי, שירה, אייל ושני בצילום מחוץ לביתם כשארי שב מלבנון לסוף שבוע של מנוחה.

יום ראשון, היום ה-14

כדי לחזור מתל אביב לבסיס בלבנון, צריך כמעט יום שלם. כשאני מגיע, אני שומע ששני קצינים נהרגו כשהרכב שלהם עלה על מוקש שהוטמן בלילה הקודם. אני חוזר מייד למציאות שבה אומנם נחתם הסכם הפסקת אש אבל המלחמה עדיין מתחוללת ואנשים מקפדים את חייהם. אנחנו יוצאים לסיור השגרתי שלנו עם משאית המים.

יום שני, היום ה-15

אני בשמירה. מייג'ור חדאד (מפקד צד"ל) מגיע לבסיס עם כמה מעוזריו הצבאיים ועם מסתנן פת"ח שנתפס. מאחר שראיינתי את מייג'ור חדאד כמה פעמים לסרט שהפקנו לתחנות הרדיו והטלוויזיה של ג'ורג' אוטיס, אנחנו מנידים זה לזה בראשנו בידידות.

מעניין אם מנחם אותו כמו שמנחם אותי לדעת שהוא, מפקד בצבא לבנון, ואני, חייל ישראלי, מאמינים שנולדו מחדש.

יום חמישי, היום ה-16

אני מתעורר ב-4:45 לתפילה וחושב על הקצינים שנהרגו. אבל אני מרגיש שאלוהים קרוב אליי.

הגיע הזמן לשמירה. היום קיבלנו פקודה לא לאפשר לאיש לצאת מהבסיס בלי לפחות רכב ליווי אחד עם מינימום של שלושה אנשים בכל רכב, וכולם חייבים ללבוש אפודי מגן בכל עת מחוץ לבסיס. ואני קיבלתי את המשימה להעביר את המסר הלאה.

פורצת מהומה. שורה של רכבים עם כולם, ממפקדים בכירים לטוראים, עומדים זה אחרי זה בשורה ארוכה ללא סוף. לכל אחד יש סיפור משלו למה הוא איננו כפוף לפקודות. במשך שעה וחצי אנשים צועקים עליי על שאינני מאפשר להם לצאת מהבסיס. בעזרת אלוהים אני שומר על קור רוח. אחרי שהכול נגמר, נודע לי שקצין בכיר בחיל החינוך צפה במתרחש וביקש להעביר אותי לחטיבה שלו.

יום לפני פסח

הערב ערב פסח. רוב החיילים יצאו הביתה לליל הסדר. המשפחה שלי מאוכזבת שאינני מגיע הביתה לחג אבל אני מבין שאולי יש לאלוהים סיבה שאשאר בבסיס. גם שירה חשבה שלאלוהים יש סיבה מיוחדת שאני בבסיס בתקופה הזאת. זמן קצר אחרי שסיימתי את השמירה בבוקר התחלתי לראות את יד אלוהים פועלת.

חזרתי לחדר שלי וישבתי על המיטה, התאמנתי באקורדים על הגיטרה בזמן שאנשים מיהרו לכל עבר והתכוננו לליל הסדר. אין הרבה עיסוקים לחיילים בשעות הפנאי, ותוך זמן קצר התאספו כתריסר חיילים או יותר בחדרי וביקשו שאשיר להם. שרתי להם כמה שירי הלל כמו "רונו שמיים" מישעיה. מייד שאלו אותי: אתה דתי?" "אפשר להגיד, לפי הכתובים".

כשביקשו ממני להבהיר אם זה אומר שאני חרדי, קונסרבטיבי או רפורמי, אמרתי שזה אומר שאני יהודי משיחי. במשך כמה שעות דיברנו על הכול, מתוכנית אלוהים לשיבת ישראל לארצו ולישועת העם, ועד שיחה עמוקה על ה"נביא" שמשה אמר שאלוהים יקים אחריו.

אחר כך קם מישהו מרקע דתי ואמר שהוא רוצה לקרוא את הכתובים כדי לבדוק אם הדברים שאני אומר נכונים. הבטחתי לו שאלוהים יכבד את החיפוש שלו ויעזור לו למצוא את הפסוקים הנכונים.

ערב פסח

ליל הסדר היה מתוכנן היטב אם כי לרב שניהל את הסדר חסרה כריזמה. רוב החיילים הכירו את כל השירים ואפשר היה לראות שהם רצו מאוד לחגוג משהו. את ההגדה קראו מהר כדי לצאת ידי חובה, ואחר כך אכלו. אחרי האוכל, החיילים ניהלו את הערב והתחילו לשיר את השירים שלהם. הייתה זאת חגיגה תרבותית לשמוע יהודים מכל רחבי העולם שרים את השירים התנכיים שלהם מתימן, דרום אמריקה, צפון אמריקה, אירופה ואפריקה.

א פסח

שמירה בשש בבוקר. בשעה וחצי הראשונות היה שקט בגלל החג. היה נפלא להתפלל. בערך בשעה 07:30 הגיע אליי אחד החיילים לשער כדי לשוחח איתי על הנושא ששוחחנו עליו יום קודם.

באותו ערב התפללתי בחדרי ובחור שאקרא לו שאול, שותף לחדר, התחיל לדבר איתי. הוא היה יהודי ספרדי, כשני מטרים גובה, עם תווי פנים בולטים, אולי בן 35, גדל בבית חרדי. הוא שאל למה אינני מתפלל עם סידור בבית הכנסת. אמרתי לו שאני מתפלל תפילות אישיות לאלוהים ולפעמים אני כן מתפלל מהסידור, אבל רוב הזמן אני מתפלל היישר מהלב. הוא שאל אותי על מה אני מתפלל, ואמרתי לו שבאותו רגע התפללתי למענו ולמען החיילים האחרים. הוא נרתע מעט ואמר שאסור לעשות את זה. הוא למד מהרקע הדתי שלו לקבל את התורה שבעל פה שמצווה להתפלל מהסידור, ורבות מהתפילות האלה צריכות להיאמר בבית הכנסת. הוא היה צבר גלוי וישיר והתעקש שאסור לי להתפלל בעדו ושאין לי שום זכות לעשות זאת.

אמרתי לו שלא רק שיש לי זכות להתפלל בעדו, אני גם חייב לעשות זאת ושאלוהים יענה על תפילותיי. עכשיו שוב התקבצה סביבי קבוצה של חיילים והתחלתי להסביר להם שאלוהים כרת ברית עם העם היהודי ואנחנו חייבים לפעול בהתאם לבריתות, ושיחה עם אלוהים היא חלק חיוני מהבריתות.

הרגשתי שאלוהים מדריך אותי להגיד לשאול שאתפלל למענו לשינוי הגישה שלו לברית החדשה, לזיהוי המשיח ומועד בואו, להתפלל שאלוהים יעורר בליבו רצון למצוא את האמת כדי שגם הוא יוכל לנהל קשר עם אלוהי ישראל באמצעות המשיח. אמרתי לו שהוא יכול לדחות או לקבל את זה, אבל הוא לא יוכל להתכחש לכך שאלוהים מתגלה. אמרתי לו שאלוהים יענה על התפילה שלי עוד לפני סוף המילואים, וכך הוא ידע שאלוהים עונה לתפילה בהתאם לדברו.

בימים הבאים היו לי כמה שיחות עם קבוצות שונות של חיילים ששאלו שאלות ללא הרף עד שהגיע הזמן לצאת לחופשה.

יום ו, היום ה-26

שירה והילדים היו בירושלים בחול המועד פסח, והצטרפתי אליהם ונפגשנו עם מאמינים. דובר מארצות הברית התחיל להתנבא עליי ולומר בין היתר שאלוהים ייתן לי עוד עוז רוח וסמכות לדבר את דבר אלוהים. ציפיתי לראות מה יתפתח לכשאחזור לבסיס.

יום א, היום ה-28

חזרתי. כמה חיילים באו לחדר שלי מייד כשסיימתי שמירה. שוב, הם שאלו שאלות רבות, והתחלתי לשוחח עם כשישה מהם על הכתובים. ואז קרה משהו מעניין. כאשר אדם חדש בא לחדר והעלה דעה שונה, אלה שהקשיבו לי בימים הקודמים התחילו להתווכח איתו על בסיס הפסוקים שכבר העליתי בשיחות. ראיתי שינוי כן בלבבות שלהם והבנתי שהם רעבים מאוד לאלוהים ולדברו.

ידעתי שיבקשו ממני ספרים ולכן הבאתי איתי כמה מהספרים החדשים שתרגמנו לעברית וחילקתי אותם. הם נחטפו תוך שלוש דקות. (למה לא הבאתי איתי 50?)

בסוף הערב הם שאלו אם אני יכול לשיר את אחד משירי ההלל שהם שמעו אותי שר קודם.

הודיתי לאלוהים שענה על תפילתי מהשבוע הקודם ושהוא משנה את ליבם של החיילים.

שביעית של פסח

שמירה בחג, אין פעילות רבה בבסיס. בשלב הזה כמעט כולם יודעים על האמונה שלי במשיח. חיילים רבים באו לבקר אותי בזמן שהייתי בשמירה. חלקם החלו בשיחה מתוך מבוכה, בלי לדעת איך להגיע לנושא.

חייל צעיר, רגיל עם פנים מפוחדות, ניגש אליי ואמר: "אני לא מאמין באלוהים, אתה כן?"

בחור אחר, בוגר יותר, בן 40 בערך מדרום אפריקה (לפי המבטא) הסתכל עליי היישר בעיניים ושאל בעברית מצוינת: "אתה חושב שישוע הוא המשיח?" אמרתי: "לא רק שאני מאמין בזה, אגיד לך גם למה". שעה אחר  כך אלוהים גרם לו להבין. כאשר סיימנו הוא אמר שהוא מבין לראשונה איך הוא יכול לנהל קשר עם אלוהים ושזאת לא סתם דת, זה אמיתי. המשכתי בשמירה שלי וליבי היה שמח.

יום ג, היום ה-30

סיור מים ושמירה

באותו ערב, כשחזרתי לחדר, כבר היו שם כמה חבר'ה. ברגע שהתיישבתי, השיחה עסקה בכתובים. חייל חדש נכנס. הוא אמר שלא שווה להאמין בכלום כי הדתיים כולם צבועים. אמרתי לו שכשאלוהים באמת נוכח בחיים של אנשים, הוא משנה את ליבם. בזמן ששוחחתי איתו על הדברים האלה, אלוהים עזר לי להבין שהוא כבר שינה את הלב של הבחור שהתפללתי למענו.

פניתי לאחור ואמרתי: "אני לא רב מפורסם או מורה. אין לי מילות חוכמה גדולות, אבל דבר אלוהים מלא עוצמה. הוא משפיע על חיי השומעים. לדוגמה, כשהתחלנו לדבר כאן יחד על אלוהים ועל המשיח לפני כמה ימים, אמרתי שאתפלל שאלוהים ישנה את לב האנשים שאני מדבר איתם. אני שואל את כל הנוכחים כאן: האם הגישה שלכם היום שונה לעומת מה שהייתה לפני שבוע?" וכולם ענו: "כן!"

אחר כך פניתי לשאול, שאמרתי לו שאתפלל בעדו, ושאלתי: "האם הלב שלך השתנה, האם אתה רוצה לחקור את דבר אלוהים, לגלות מי המשיח ומהי הברית החדשה ואיך היא משפיעה עליך?" והוא אמר: "כן". המשכתי: "נכון שאלוהים הראה לך שאתה צריך לבדוק קודם בדברו לפני שאתה מקשיב לבני אדם ולרבנים, ולא משנה כמה הם חכמים?" והוא אמר: "כן, השתניתי".

יום חמישי, היום ה-32

אורזים – יוצאים הביתה. החיילים מגיעים מכל מקום ומבקשים את הכתובת שלי ומבקשים ספרים.

חייל אחד בשם אברהם, איש משפחה, בא אליי ואמר: "אני מאמין שמה שאתה אומר נכון, אבל מה אני יכול לעשות, אחד נגד רבים? אני לא מלומד ואין לי הרבה סמכות". אמרתי לו להתפלל לאלוהים מכל ליבו ואלוהים ייתן לו כוח ואומץ ויעזור לו ללמוד.

כאשר שחררו אותנו מהבסיס, הרגשתי את לחיצות היד החמות של הבחורים לפרדה. חשבתי לעצמי שב-32 הימים האלה, לא היה לי שום עימות עם איש על האמונה שלי. רק דלת פתוחה להעיד על מלך ישראל.

נשארו לי הרבה מספרי טלפון וכתובות והזמנות לבקר בכל רחבי הארץ. הזרעים נזרעו אבל המלאכה רבה.

אין ספק שספרים המסבירים את האמת של אלוהים ימלאו תפקיד חשוב למי שמחפש אותו בארץ. הם זקוקים לספרי כתובים ולספרים שיעזרו להם להבין את הכתובים. נדפיס ספרים במהירות האפשרית.

אפילוג

ארי מעולם לא חווה שום התנגדות כאשר סיפר על אמונתו, והוא דיבר עליה רק כשמישהו יזם את השיחה כי זאת הייתה המדיניות בצבא. אבל כעבור כשנה, ארגון "יד לאחים" קרא את המאמר שלעיל שפרסמנו באיגרת מעוז והתלונן ליצחק רבין, שבאותה תקופה היה שר הביטחון, שארי מנסה להמיר את דתם של החיילים. רבין חתם על צו להעביר את ארי מתפקידו ביחידה.

ארי שמע על ההאשמה הזאת רק כשידיד התקשר ואמר שהוא צפה בטלוויזיה בדיון בכנסת על המקרה שלו. סיעת מר"צ התנגדה לצו, אחרי שגילתה שלא רבין ולא איש מהצוות שלו, שאלו את ארי לפני שחתמו על הצו. חבר מר"צ התקשר לארי ושאל אם הוא רוצה שהם ייצגו אותו בבית המשפט, אבל ארי הרגיש באותה תקופה שאין זה נכון שמפלגה פוליטית תייצג אותו.

המקרה כן הגיע לבית המשפט אבל "יד לאחים" לא הצליחו לגייס עדים ובית המשפט סגר את התיק. ארי לא שמע עוד דבר אבל מעולם לא זומן עוד למילואים. כאשר הגיע לגיל פרישה מצה"ל, הוא קיבל פטור מכובד וסטנדרטי.

התרבות בארץ התפתחה מאוד ב-40 השנים האחרונות. היום הצבא ומשרדים אחרים בממשלה מכירים בנאמנות, ביושרה ובחריצות של היהודים המשיחיים בארץ. רבים מהם היום מפקדים וקצינים המחזיקים בתפקידים חשובים.

מעניין לציין שבזמן שהכנו את המאמר הזה על השירות של ארי בלבנון, ישראל הודיעה על עניין מחודש במלחמה הזאת (שעד היום אין לה שם רשמי) והחליטה שתי החלטות מרתקות. ראשית, הוחלט שחיילי צה"ל (כולל ארי) שנלחמו במלחמת לבנון (2000-1982) יקבלו עיטור מיוחד על שירותם. שנית, לפני שבועות ספורים בלבד, ישראל חנכה אנדרטה לזכר חללי צד"ל, בני הברית של ישראל ומתחייבת להשקיע בחיילי צד"ל ובבני משפחותיהם שברחו מלבנון לפני עשרות שנים והתיישבו בצפון הארץ.

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports