יהלומים בהסוואה
מאת שני סורקו-רם פרגוסון
ברור שעל רוב ההתרחשויות בצה"ל אי אפשר לספר לציבור הרחב, אבל צה"ל נחשב לאחד המוסדות המיוחדים והייחודיים ביותר בחברה הישראלית. רוב אזרחי ישראל משרתים בצבא ומקדישים לשירות כמה שנים מחייהם. סוגים רבים של אנשים שבמצב אחר לעולם לא היו נפגשים, מוצבים יחד ביחידות השונות. צה"ל הוא כור היתוך ייחודי של הזדמנות וייעוד לחיילים בודדים, לנכים ולחרדים המחפשים מוצא מהחברה הסגורה שלהם. להלן מעט ממה שמותר לנו לספר.
ברור שעל רוב ההתרחשויות בצה"ל אי אפשר לספר לציבור הרחב, אבל צה"ל נחשב לאחד המוסדות המיוחדים והייחודיים ביותר בחברה הישראלית. רוב אזרחי ישראל משרתים בצבא ומקדישים לשירות כמה שנים מחייהם. סוגים רבים של אנשים שבמצב אחר לעולם לא היו נפגשים, מוצבים יחד ביחידות השונות. צה"ל הוא כור היתוך ייחודי של הזדמנות וייעוד לחיילים בודדים, לנכים ולחרדים המחפשים מוצא מהחברה הסגורה שלהם. להלן מעט ממה שמותר לנו לספר.
נועם* – לבד בדרך
בתוך העירוב הייחודי בין בני אדם יש בצה"ל עשרות אלפי חיילים בודדים. חיילים בודדים אינם בהכרח יתומים. חייל נחשב לבודד כאשר משפחתו איננה מתגוררת בארץ ואין לו מערכת תמיכה מחוץ לצבא. החיילים האלה מקבלים הטבות מיוחדות מצה"ל כדי לנסות להקל על חלק מהקושי. החיילים האלה מקדישים את מלוא זמנם לשירות המולדת ועדיין צריכים לנהל את חייהם האזרחיים בכוחות עצמם כאשר הם בחופשה.
ההחלטה שלי להתגייס ליחידה קרבית בצה"ל, הייתה תוצאה של הזרעים שנזרעו בליבי כאשר שמעתי ששבעת הקורבנות שנרצחו בפיגוע בקיבוץ כללו גם את המורה שלי להיסטוריה. הייתי תלמיד בתיכון, יותר נכון, בפנימייה. עליתי לארץ לבדי בגיל 15. זאת הייתה השנה השנייה שחייתי לבד בארץ ללא משפחה, והקשר שלי לארץ ישראל, הלך והתפתח והיכה שורשים עמוקים.
כאשר הגעתי לגיל 18, סיימתי את הלימודים והעלייה שלי לארץ הפכה לרשמית. בדרך כלל, ישראל מעניקה לעולים החדשים כמה שנים להתיישב לפני שהם מתגייסים לצבא, אבל לא רציתי לחכות. ביקשתי מידיד שיעזור לי לכתוב מכתב לצה"ל שבו הסברתי שאני מוכן להתגייס מייד, וגייסו אותי לגבעתי. ומאחר שלא הייתה לי משפחה בארץ, זכיתי למעמד של חייל בודד.
בהיותי בפנימייה בארץ, למדתי לצד יהודים רבים מרחבי העולם, אבל דבר לא הכין אותי להבדלים שפגשתי בטירונות. בטירונות פגשתי מרוקאים, אתיופים ותימנים. היו בה דרוזים ואפילו בחור לבנוני שמשפחתו הייתה בקשרים טובים עם ישראל. ידעתי שכולנו באותו צוות אבל בכל זאת הרגשתי כאילו עולמות שלמים מפרידים בינינו. כעולה מאוקראינה היו לי רק כמה שנים של ניסיון בארץ והם היו פה רוב חייהם ועדיין נשאו עימם שיירים של התרבויות שהותירו מאחור.
בהתחלה האימונים היו קלים – ריצה, טיפוס, זחילה, כפיפות, השכמה מוקדם בבוקר כדי לעשות את הכול שוב. אחר כך השאירו אותנו במדבר לתרגיל הישרדות. היה לי קשה ביותר ושאלתי את עצמי לא פעם למה הכנסתי את עצמי, אבל ההישרדות יחד למרות הקשיים האלה, הפכה אותנו ליחידה מגובשת ומלוכדת כמו אחים.
בכל זאת הייתי שונה מהם. הייתי חייל בודד. הם חזרו בסופי השבוע למשפחותיהם, לארון עם בגדים נקיים ולארוחות חמות. אני חזרתי הביתה לסטודיו שכור, ריק, בישלתי לעצמי, ניקיתי, כיבסתי וארזתי לעוד שבועיים-שלושה. למרות ההבדל החד באורח החיים, לא הרגשתי שחסר לי משהו כי לא הכרתי שום דבר אחר.
למרבה האירוניה, חוויתי חוויה מסוג אחר רק כשהענישו אותי על נפקדות (ריתוק ל-40 יום). הייתי חייב לעזוב את הבסיס כדי לשלם במזומן את חשבון הטלפון הנייד שלי ולא ביקשתי רשות. לא היה לי מישהו מבחוץ שיכול להפקיד את הכסף בחשבוני ופחדתי שהבנק יגביל את החשבון שלי. אם החשבון שלי היה מוגבל, לא הייתי יכול לקנות אוכל כשחזרתי הביתה.
האירוע הזה גרם לחברים שלי להבין כמה לבד הייתי. היו שלקחו את הכביסה שלי איתם הביתה וחזרו עם הרבה "דברים טובים" מהבית. הם ידעו שלא ברחתי בגלל בעיות התנהגות, ולכולם היה עצוב שהייתי מרותק לבסיס 40 יום. הייתי אסיר תודה על הסיוע שקיבלתי ולעיתים קרובות התנדבתי להישאר שבת כדי להחליף את החברים שלי ולאפשר להם לצאת לחתונות או ללוויות. אחרי הכול, היו להם סיבות חשובות לחזור הביתה.
אם אלוהים איתנו
חייל בודד נאלץ בדרך כלל להתמודד לבדו עם חיי היום יום, אבל אין זה אומר שהוא לבדו. הצורך של הישראלים למצוא מקלט באלוהים איננו רק דימוי. אנחנו נתונים לאיום מתמיד ובאמת זקוקים להגנתו. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו בשדה הקרב אנחנו מתפללים מעומק ליבנו ומבקשים שילך לפנינו ויילחם את מלחמותינו.
במהלך האימון המתקדם הציבו את היחידה שלנו קרוב לעזה, ופרץ עימות. היינו חדשים – היינו באימונים רק שמונה חודשים – ולכן המפקדים שלנו שלחו אותנו לפנות את הפצועים. המשימה לא הייתה מסוכנת אבל היא הפגישה אותנו פנים אל פנים עם השפעות המלחמה. כשפרץ מבצע "עופרת יצוקה", כבר היינו בין הראשונים שנשלחו פנימה.
המלחמה בחמאס ובג'יהאד האסלאמי מסובכת כי הם פועלים במכוון מתוך ריכוזי אוכלוסייה בידיעה שהישראלים יעשו כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים. באחד המבצעים על הקרקע, נכנסנו לשטח אזרחי נטוש וישנו בבניין בית ספר. (הוא היה נטוש כי בימים קודם לכן, הזהרנו את האוכלוסייה באמצעות שיחות טלפון ועלונים לפנות את האזור, שהיה מעוז של החמאס.)
בבוקר הבחינו שניים מחיילנו בחוט תיל שנמתח מתחת לבית הספר. הם עקבו אחרי החוט עד גן חיות סמוך וגילו שהוא מחובר למטען נפץ. ליד מטען הנפץ היו מזרן, שמיכות, בגדים וחטיפים. ברור שמישהו היה שם זמן קצר לפני כן והתכוון לפוצץ את בית הספר בזמן שהחיילים ישנים. לאחר חקירה שמענו שכל בית הספר היה ממולכד עוד מהימים שנבנה. כלומר, ילדי עזה למדו בבית ספר שביסודותיו טמונים חומרי נפץ, בעוד לוחמי חמאס חיכו להזדמנות להפיל את הבניין על יחידה של חיילי צה"ל. אבל איש לא הצליח להבין למה – לאחר שישראל הודיעה מפורשות שהיא מגיעה לאזור – נסוג הבחור שהיה אמור להפעיל את הנפץ. לי אין שום בעיה להאמין שיד אלוהים מנעה מהמחבל לבצע את המשימה שבקלות הייתה מחסלת מאות מאיתנו.
* All names were changed for security reasons
אוצרות נסתרים – יניב
היכולת של צה"ל לזהות אוצרות נסתרים באוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, מעניקה לו יתרון על צבאות גדולים של ארצות עשירות יותר. אחת הדוגמאות הטובות היא יחידה 9900 המורכבת כליל מחיילים אוטיסטים בעלי תפקוד גבוה, שמתברר שהם כלי בעל ערך רב ליכולת חשיבה מחוץ לקופסה בלוחמת סייבר וביכולת להבחין בשינויים שבני אדם אחרים ומכונות אינם מבחינים בהם.
ליניב יש שיתוק מוחין וליקויי שמיעה. עם מגבלות כאלה, קשה, בלשון המעטה, למצוא עבודה בארץ, אבל חיל האוויר מצא לו מקום וגם אפשר לו להצטיין ולתרום למדינה מיכולת הניהול יוצאת הדופן שלו.
קודם הוא קיבל פטור סטנדרטי משירות חובה לבעלי נכות גופנית. יניב לא הסכים לפטור, הוא רצה לשרת. הוא ביקש להתנדב, וצה"ל קיבל אותו למבחנים. במבחנים האלה יניב קיבל ציונים גבוהים מאוד בניהול ובעוד תחומים.
המצב שלו מקנה לו זכויות מיוחדות, אבל יניב התעקש על תנאים דומים לאלה של כל חייל אחר – שעות עבודה ארוכות ולינה בבסיס. "חיל האוויר גם הכשיר אותי להיות אחראי על ניתוח נתונים לאחר טיסות מבצעיות, וגם אפשר לי להחליט החלטות על בסיס הממצאים שלי", הסביר יניב. יניב למד לשלוט במשימה היטב ורצה לעשות יותר, והממונים עליו הסכימו. הם פעלו יחד כדי לשלב את יניב בקורס קצינים לחיילים עם צרכים מיוחדים. היום הוא קצין אקדמי המכשיר חיילים אחרים.
יניב איננו החייל היחיד המצטיין למרות המגבלות שלו. המסגרת בנויה היטב לפתח את המיומנויות של כל חייל הרוצה מעומק ליבו לשרת. יניב עדיין מכיר תודה ליחידה ששינתה את מהלך חייו. וכאשר החל מבצע "שומר החומות", יניב השלים את חובתו היומית במכללה הצבאית והתנדב בלילות בבסיס חיל האוויר עם היחידה שלו.
חופשי לשרת – בנימין
הצבא הוא מקום אסור לרבים בעולם החרדי. המפלגות החרדיות עשו מאמצים כבירים "להגן" על האוכלוסייה שלהן משירות חובה שיחשוף את חבריה לעולם החילוני. ובכל זאת, מי שעל אף זה בחר לשרת, גילה שהשירות הצבאי, למרות כל מה שאמרו לו, מאפשר לו להתפתח בלי לסתור את הדת.
גדלתי במשפחה חרדית. למדתי תורה מגיל צעיר אבל עד חטיבת הביניים החלטתי שאינני אוהב את הלחץ ששמים עליי להאמין לכל מה שמלמדים אותי. רציתי להחליט בעצמי במה אני מאמין. ההחלטה שלי לזנוח את לימודי התורה הכעיסה מאוד את אימי ורבנו כמעט כל יום. אבי כעס פחות כי העסקים שלו היו בקשיים והוא היה זקוק לעזרתי.
המצב בבית היה קשה ולפעמים ישנתי בעבודה. אבי התעלל בנו בהתאם לקושי בעסקים שלו. בסופו של דבר הוא פשט את הרגל והפסדנו את הבית. זמן קצר לאחר מכן הוריי התגרשו. אבי עזב את הארץ, מצא חברה והשאיר את אימי לגדל את אחיי הצעירים לבדה.
למשפחות חרדיות כמו שלי בדרך כלל אין שום קשר לשירות צבאי, אבל רציתי לשרת את המדינה שלי. מצאתי קורס קדם צבאי שיעזור לי להגיע למסלול שרציתי בצה"ל. קודם לא הייתי בטוח אם אצליח כי הייתי עצמאי בלי שום תמיכה. המשמעות הייתה שאצטרך ללמוד בימים ולעבוד עד מאוחר בלילות.
בסופו של דבר, עשיתי את זה כדי לברוח מכל מה שהכרתי על החיים בירושלים. אבל רציתי לברוח למשהו עם משמעות. עזבתי את הבית לפני סוף תיכון, והמשפחה שלי לא רצתה שום קשר לגיוס שלי ולכן ברגע שהתגייסתי, קיבלתי מעמד של חייל בודד. השלמתי הכשרה כטכנאי בחיל האוויר. כשאני רואה מטוסים ממריאים למשימות הגנה על המולדת, אני יודע שאנחנו, הטכנאים על הקרקע, תורמים את חלקנו לכל מה שקורה שם למעלה. הידיעה הזאת מספקת לי תחושה עמוקה של סיפוק על כך שלאחר שחייתי את כל חיי בארץ הזאת, מצאתי פינה בארץ שאני שייך לה.
