חברי צוות מעוז נהנים מהבישול של נארה
דוחות מעוז ישראל יולי 2021

טעמו וראו

שישה סיפורי IStandwithIsrael

קרן IStandwithIsrael היא יוזמה שהחלה לפני עשרים שנה, ומטרתה לחולל שינוי, לשפר לאנשים את מסלול חייהם. קרן IStandwithIsraelשואפת לחולל שינוי שיורגש גם בעוד עשר שנים ואפילו בעוד דור, בין שמדובר בסיוע כספי לאנשים שהגיעו לבור תחתיות של חובות שלעולם לא יוכלו להיחלץ מהם בכוחות עצמם, בסיוע משפטי נוכח עוול דתי, בצרכים רפואיים או בהשקעה בהשכלה של צעירים, בדיור או ביוזמה עסקית.


מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל
read

קרן IStandwithIsrael היא יוזמה שהחלה לפני עשרים שנה, ומטרתה לחולל שינוי, לשפר לאנשים את מסלול חייהם. קרן  IStandwithIsraelשואפת לחולל שינוי שיורגש גם בעוד עשר שנים ואפילו בעוד דור, בין שמדובר בסיוע כספי לאנשים שהגיעו לבור תחתיות של חובות שלעולם לא יוכלו להיחלץ מהם בכוחות עצמם, בסיוע משפטי נוכח עוול דתי, בצרכים רפואיים או בהשקעה בהשכלה של צעירים, בדיור או ביוזמה עסקית. 

כמו תמיד, גם הפעם שינינו לעיתים את שמות האנשים ופרטיהם האישיים כדי להגן עליהם ועל עסקיהם מפני רדיפה, אבל הסיפורים שלהם אמיתיים מאוד, בין שהם משמחים ובין שקורעי לב. 

נארה, למשל, היא אם חד-הורית לשני בנים ובעלת מסעדה אתיופית פופולארית בדרום הארץ. כשאנחנו אומרים "פופלארית", אנחנו מתכוונים לתקופה שלפני הקורונה. המסעדה (בתמונה למעלה) משכה תושבים ותיירים רבים וכלכלה את נרה ובניה בכבוד. בשנה האחרונה, בעקבות מגבלות הקורונה, מסעדות בארץ לא נפתחו, אבל עדיין היה צריך לשלם שכירות והוצאות עסקיות אחרות. כיום הוסרו המגבלות בישראל, והעסקים מתחילים להתאושש. עכשיו נארה יכולה לשוב ולפתוח את העסק שלה אבל על גבה הצטברו חובות של שנה שלמה. לכן IStandwithIsrael יכול להקל על העול הכספי שלה כך שהיא תוכל לנהל את העסק שלה מעמדה של כוח ויציבות. 

בכל שנה, תומכי IStandwithIsrael הם הכוח מאחורי מאות סיפורים של אנשים כמו נארה שחייהם השתנו. בואו טעמו וראו שטוב ה'. 


1: יונתן

אני מנהיג בקהילת כרם אל כמעט שש שנים, אבל לפני כשש שנים ניעורו בליבי חמלה ודאגה לבנים בקהילה שלנו שאין להם דמות אב. גדלתי בלי אבא בבית אבל רק בבגרותי הבנתי מה החמצתי ואינני רוצה שגם הם יחמיצו את הצורך הבסיסי הזה. 

הכול קרה באופן טבעי למדי, לא  כמו תוכנית מסודרת מראש. המטרה לא הייתה רק לשבת וללמד אותם. כדי להיות להם כמו אבא, אני צריך לעשות איתם דברים שאבות עושים עם ילדיהם. התחלנו לעשות דברים יחד, שיחקנו בכדור, ראינו סרט או יצאנו לבאולינג (כדורת). במהלך הפעילויות האלה, הבנים התחילו להיפתח וניהלנו שיחות ארוכות על נושאים חשובים בחיים. 

בשנה האחרונה עם הגעת הבנים לגיל בר מצווה, הבנתי שזוהי אבן דרך חשובה המציינת את התחלת חייהם כגברים. בטקס בר המצווה, המשפחה והמנהיגים שלהם מברכים אותם והם הופכים לאחראים לפני ה' למעשיהם. 

מאחר שרצינו להפוך את האירוע הזה לאירוע בל יישכח בעיניהם, החלטנו לחבר רשימה של אתגרים ומשימות שעליהם להגשים – החלפת גלגל במכונית, קשירת עניבה, הכנת ארוחה, שימוש נכון באקדח אוויר וביצוע תיקונים בסיסיים בבית. לשם כך גייסנו גברים מהקהילה כדי ללמד את הבנים ולשתף אותם בתחום המומחיות שלהם. אחרי ההכשרה שלהם, הם גם צריכים להוכיח שהם שולטים במשימה. אחרי הדרכה קצרה הזמנו את האימהות שלהם לארוחת ערב כדי שהבנים יפגינו מה למדו על התנהגות ועל יחס נאות לנשים. 

עם השלמת המסלול, הבנים זכו לכמה ימים באילת, שם ביקרו בכמה אטרקציות, ביניהן צלילה עם דולפינים והליכה לאורך טיילת. 

המסע היה הצלחה גדולה וקירב את הבנים זה לזה ולאבינו שבשמיים, שלו אנחנו שואפים להידמות. התקציב הקהילתי שלנו לא היה גדול דיו כדי לממן את המסע הזה. אני אסיר תודה שקרן IStandwithIsrael הבינה את החזון וחברה אלינו כדי להפוך את בר המצווה של הבנים לחוויה ראויה. מעבר לזה, אני מתפלל ומקווה שהחזון שאבות רוחניים יגדלו בנים חסרי אב יתפשט גם לקהילות אחרות ברחבי ארצנו. 


You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!



2: נעמי

נעמי, עולה מרוסיה, ניחנה ברמת שמחה מפתיעה למישהי שעברה קשיים כה רבים בחייה. 

נעמי ובעלה אולג הביאו לעולם שלושה ילדים. אולג נטש את המשפחה לטובת סמים ואלכוהול ועבר להתגורר עם אישה אחרת. לפני שעזב (ובזמן שנעמי ביקרה את אימה החולה בארץ אחרת) הוא החליט לצאת ל"מבצע שיפוצים" בדירתם וניפץ כל קיר וכל רהיט שהיו בו. בכל זאת, היא מספרת את סיפורה רק כדי לספר איך אלוהים עזר לה. חברים בקהילה שלה קיבלו על עצמם לתקן את הקירות ולמלא את ביתה ברהיטים חדשים. אבל יש יום אחד שאפילו היא, אישה מלאת שמחה, מדברת עליו בלב כבד. היה זה ב-1.3.2016. 

היום החל כמו כל יום אחר, היא הלכה לעבודה בחברת גלי וחזרה. בעלה יצא לשתות וחזר הביתה כדי לעזור לבנה במבחן במתמטיקה שהיה צפוי להתקיים למחרת. בתם, שיראל, הצעירה מבין שלושת ילדים, רצתה מאוד לצאת לחנות הממתקים מעבר לכביש. אולג הציע לקחת אותה ונעמי לבסוף הסכימה. כעבור דקות ספורות שמעה חריקת צמיגים וקול חבטה. כאשר הגיעה לרחוב, אנשים כבר הזעיקו אמבולנס ומישהו ביצע החייה בשיראל. רכב פגע בה בזמן שחצתה את הכביש והיא סבלה מפציעת ראש קשה. 

הרופאים בחדר המיון אמרו שאין לשיראל שום תגובה נוירולוגית ושהיא לעולם לא תנשום שוב בכוחות עצמה. רק רופא אחד נתן קרן של תקווה והציע להעביר אותה לבית חולים אחר. נעמי הסכימה להעביר אותה ולמרות סערת הרוחות, הרגישה את נחמת אלוהים. 

לאחר שלושה ימים של בדיקות, הרופאים בבית החולים האחר רצו לקבוע ששיראל מתה מוות מוחי אבל אחד הרופאים התעקש שיש עדות לתגובה מוחית ליד עין שמאל. נעמי נאחזה בידיעה הזאת ואמרה לרופא באומץ: "יהיו לה עוד תגובות!"

תוך ימים ספורים התחילה שיראל לנשום שוב בכוחות עצמה. היא הייתה מאושפזת כמה חודשים בבית החולים ואחר כך במרכז שיקום. אט אט החל מוחה להירפא. ממש כשנעמי התחילה לשמוח בשיפורים האלה, היא עצמה אובחנה כחולה בסרטן. הרופאים אמרו לה שהסרטן שלה חשוך מרפא אבל אפשר לטפל בו. היא הסכימה לעבור טיפול ומעידה שאלוהים טוב אליה כי הטיפול איננו מגביל אותה ויש לה כוחות לדאוג לבתה. 

לפני כשנה שוחררה שיראל לביתה. הרופאים אומרים שהיא לעולם לא תלך או תדבר שוב, אבל היכולת שלה לתקשר הדהימה את המומחים. כאשר שיראל הגיעה הביתה, נוצר קושי גדול של ניידות. היא כבר הגיעה למצב שהיא יכולה לחזור לבית הספר, אבל לנעמי לא הייתה שום אפשרות להסיע אותה בכיסא גלגלים. אם רכב בארץ הוא עניין יקר, רכב נכים הוא כמעט מעבר להישג ידו של הישראלי הממוצע. טוב ששירותי הרפואה בארץ הציעו לממן 80% מעלות הרכב, אבל עדיין נותרו אלפי דולרים לשלם. 

קרן IStandwithIsrael מצאה את נעמי לפני שבוע דרך הקהילה שלה בעת שחילקה הקרן סיוע חירום לקניית מוצרי יסוד בזמן הסגר. כאשר צוות IStandwithIsrael שמע על צרתה של נעמי, הוא יצר קשר איתה שוב והודיע לה שיש אישור לממן את ההפרש הדרוש לרכב. נעמי הגיבה בדמעות שמחה. 

"זה היה כמו פיצוצים של שמחה בליבי. בכיתי כי אלוהים כל כך טוב. עכשיו אני יכולה לקחת אותה לבית הספר כל יום ולפעמים אני לוקחת אותה לים. מלאו לה 12 ואני מזהה שיפורים קטנים כל הזמן. אני מלאת תודה שהיא חלק מחיי ולא התייאשתי. אני עדיין מתפללת שיבוא יום והיא תוכל לשוב לשחק, אבל בעיקר אני חולמת על היום שבו אשמע אותה אומרת "אימא". 


You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!



3: קולות של שלום

למי שחי בדרום הארץ לא חסרים טילים החותכים את השמיים. לרוב התושבים בעוטף עזה יש בקושי 15 שניות לתפוס מחסה באזעקת צבע אדום. (אפילו במקומות מרוחקים יותר כמו ירושלים ותל אביב יש רק 90 שניות.) האיום התמידי בפיצוץ של טיל תוך 15 שניות בכל רגע נתון, גבה את מחירו מתושבי הערים שפעם היו כה שלוות. שלוות עד כדי כך שלא טרחו לבנות בהן מספיק מקלטים. רוב התושבים היום, במיוחד הילדים, סובלים מרמה זו או אחרת של תסמונת פוסט טראומה. ובכל זאת, הם מסרבים לוותר על בתיהם למרות המחבלים והמצב. 

אחד מטילי חמאס נחת לפני יותר מעשור ליד ישראלי בשם ירון. ירון הוא נפח בשעות הפנאי והחל לרתך את חלקי הטילים ולעשות מהם סמלים של שלום בפיסול ובתכשיטים. אנחנו תומכים בעבודתו כבר זמן רב ואוהבים לתת את יצירותיו כמתנות. היצירות שלו הוצגו במקומות יוקרתיים כגון המטה הראשי של האו"ם ובנייני ממשל ותרבות. 

זמן קצר לפני שפרצה המגפה, ירון כתב לנו על רעיונותיו החדשים. הוא תכנן כלי נגינה מחלקי טילים ורצה להציג אותם בגני משחקים באזורים הנתונים למתקפות טילים כדי שהילדים (והמבוגרים) יוכלו לחוות את הניצחון הנלווה לנגינה בטילים האלה. 

ידענו מייד שאנחנו רוצים לממן את הפרויקט. אלוהים הבטיח שנכתת את החרבות שלנו לאיתים אחרי שכבר לא יהיה איום של מלחמה, והפיכת שברי טילים לכלי נגינה היא סוג של הלל ומניעה בעיני אלוהים. 

כלי הנגינה מזכירים את כלי הנגינה שניגן בהם דוד המלך ובנויים כך שישמיעו את צלילי ההמנון הלאומי. הם כוללים שני תופים מפלדה, קסילופון ולירה (סוג של נבל) ומוצבים במרכז השיקום "חוסן" לנפגעי תסמונת פוסט-טראומטית באשקלון. המרכז מטפל חינם בנפגעי טראומה מיישובי העוטף ועוסק בייעוץ מניעה כדי להכין מראש את החלקים הפגיעים באוכלוסייה לאיום. כך הפך מרכז חוסן למקום המושלם להציב בו את השאריות הצבעוניות של הנשק הקטלני שהפך לכלי נגינה.

כלי הנגינה הגיעו, והילדים עמדו בתור כדי לנגן בהם. בסבב האחרון של אש הטילים, אשקלון הייתה מטרה ליותר מאלף טילים בתקופה של פחות משבועיים. אחד היועצים במרכז מספר שהיו רגעים שהילדים ניגנו בכלים על רקע הדי פיצוצים של טילי היירוט של "כיפת ברזל". פרויקט "קולות של שלום" הוא ביטוי של ביטחון בעם היהודי כי בזכות אלוהיו, תמיד יהיה יום המחר. 


You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!



4: מרינה

מרינה היא תלמידה בבית ספר לאדריכלות בחיפה. היא עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 2008 וניהלה חיים רגילים, עד שהתרחש אירוע ששינה את חייה. כאשר הייתה בת 11 החליקה על גלגיליות במורד גבעה והתנגשה בתחנת אוטובוס. המכה ריסקה את הלסתות שלה וחלק משיניה. 

הצוות הרפואי שיקם את פניה במיומנות רבה, אבל כאשר התגייסה היא התחילה לסבול מתופעות רפואיות והרופאים הסיקו שהלסת גדלה וצריך שוב לשקם את הפנים. למרבה הצער, מערכת הבריאות בארץ כבר לא הייתה מוכנה לממן את הטיפול. רועה הקהילה של מרינה שמע על המצב ועודד אותה לפנות לקרן IStandwithIsrael. 

"הייתי המומה כששמעתי שהבקשה שלי אושרה. התחלתי בטיפול אבל יידרש זמן להשלים אותו. אני שמחה מאוד שאני יכולה להתמודד עם זה ולא להפסיק את לימודיי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתם עוזרים לי". 


You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!



5: שרה

שרה ואלכס נפגשו לפני 15 שנים. היא הייתה מתנדבת במרכז שיקום והוא היה אחד המשתתפים בתוכנית. במהלך התקופה הזאת, אלכס התחיל להאמין בישוע וסיים את התוכנית. זמן קצר לאחר מכן הם נישאו והחלו לשרת בקהילה באזורים. הם מצאו מקומות עבודה, נולדו להם שני ילדים, ואלכס החליט שהם צריכים לקנות דירה. 

אחר כך פרצה המגפה והחלו הסגרים הארוכים. הבידוד והבדידות הארוכים שהפכו למאפיין בולט של המגפה, החזירו את אלכס לאלכוהול. הוא צרך כל כך הרבה אלכוהול, עד שהגיע לבית החולים עם נזק לאיברים הפנימיים. שרה ביקרה אותו בבית החולים כדי להתפלל איתו, והוא חזר בתשובה לפני אלוהים. למחרת החליטו הרופאים להרדים אותו כדי לאפשר לגופו לנוח ולהירפא בלי הכאב, אבל כעבור ימים ספורים, כאשר ניתקו אותו מתרופות ההרדמה, הוא לא התעורר. הרופאים ערכו בדיקות וגילו שהוא סובל מזיהום של בקטריה בדם. מסיבה כלשהי, הטיפול בבקטריה היה כרוך באישור של המשפחה המורחבת של הבעל, אבל זאת סירבה לאשר את הטיפול עד שהיה מאוחר מדי, ואלכס נפטר. 

בעודה מנסה לעבד את משמעות מעמדה כאלמנה, היו לה צרכים מיידיים שהיה צריך לטפל בהם, כולל בעיות צנרת ונזילה מהגג שהיה צריך לתקן לפני הגשם. קרן IStandwithIsrael הבינה שהצורך הדחוף ביותר הוא לוודא ששרה וילדיה יוכלו ליהנות מבית תקין ורגוע וכיסתה את הוצאות התיקונים, דרך מעשית לחזק את המשפחה בתקופה קשה זאת. 


You can help make more IStandwithIsrael stories like these. When you donate to Maoz Israel, you become part of stories that will continue to impact Israel for generations!


Credit: Shutterstock/Levy


6: דני

הגעתי לארץ עם אימי ושני אחיי הצעירים בשנת 1995. הקרובים שלי הגיעו לארץ כמעט עשור לפנינו, בשנות ה-80, ונאלצו ללכת ברגל מאתיופיה לסודן, ושם חיכו להם מטוסים ישראלים. תודה לאל, אותנו לקחו היישר לישראל משדה התעופה באדיס אבבה, בירת אתיופיה. 

הגענו לישראל ובארבע השנים הראשונות שלנו גרנו בקרוונים המיועדים לעולים, שם למדנו עברית ועל הארץ החדשה שבה חיינו. קיבלנו כל מיני הטבות ועד השנה הרביעית שלנו בארץ, אימי הצליחה לרכוש דירה קטנה. 

אימי לא זכתה לחיות בדירה. היא מתה פתאום ונותרנו לבדנו. כאח בכור, קיבלתי על עצמי את האחריות לדאוג לשני אחיי הצעירים. המבוגר מביניהם כבר סבל מאפילפסיה ומהתקפים שגרמו לו לנפילות או לכוויות נוראות בזמן שבישל. 

אחי הצעיר היה בבית הספר כאשר אימנו נפטרה. הוא היה קרוב אליה מאוד ונפגע קשות ממותה. הוא סירב ללמוד ואפילו לצאת מחדרו. הוא לא סיים את לימודיו וברגע שהגיע לגיל 18, חזר לאתיופיה. 

אתיופיה איננה מאפשרת אזרחות כפולה ולכן כאשר עלינו לארץ, ויתרנו על הדרכונים האתיופיים שלנו. לכן אחי נכנס לאתיופיה עם אשרת תייר ואישור לעבוד רק בעבודות מזדמנות. במשך כמעט עשור שלחתי לו מעט כסף בכל חודש, אבל לבסוף שכנעתי אותו שעליו לחזור הביתה, לארץ. 

ידיי היו מלאות כי היה עליי לשלם את המשכנתא על הבית ולדאוג לאחי השני. לכן, כאשר אחי הצעיר סוף סוף הסכים לשוב לארץ, לקחתי הלוואה כדי לקנות לעצמי כרטיס הלוך ושוב וכרטיס כיוון אחד לאחי. 

כאשר הגענו לשדה התעופה באדיס אבבה במטרה לשוב לארץ, אחי נעצר על שהות לא חוקית מעבר לאשרת התייר שהייתה ברשותו. בילינו עוד שבוע בתשלום קנסות ובסידור הניירת ולבסוף הגענו הביתה לארץ. 

הייתי בטוח שאחי הצעיר יצליח להסתגל חזרה לארץ ונסעתי לארצות הברית. רציתי לנסות להשיג גרין קארד, לעבוד מעט ולחסוך לפני שאשוב לארץ, למצוא כלה ולהתיישב. כעבור שישה חודשים בארצות הברית הבנתי שזה לא יקרה ושבתי לארץ. אחי הצעיר הבטיח לשלם את התשלומים על ההלוואות שלי בהיעדרי, אבל גיליתי בשובי שהוא לא עשה זאת ושני הבנקים שלווינו מהם פנו לרשויות ההוצאה לפועל. 

ניסיתי להסביר את הנסיבות אבל השופט פסק נגדי. פסק הדין כלל קנסות וריביות מכל סוג שניפחו את החוב לסכום גבוה כמעט פי חמש מהחוב המקורי. היה עליי לשלם מאות דולרים בכל חודש במשך שבע שנים תמימות ועדיין לא כיסיתי את הריבית, והחוב רק הלך ותפח. 

אני עובד כאיש ביטחון, לפעמים במשמרות, חוזר הביתה לישון כמה שעות וחוזר למשמרת צוהריים. עם לוח הזמנים הזה והאחריות לאחיי, לא הייתי מסוגל לראות את עצמי מתקדם מעבר לזה ובונה לעצמי חיים. ניסיתי לבטל את החוב כי היה ברור שלעולם לא אצליח לשלם אותו, אבל בקשתי נתקלה בסירוב. לבסוף סיפר לי ידיד על קרן IStandwithIsrael. יצרתי קשר עם מישהו מהצוות והסברתי לו את מצבי. הוא עקף את רשויות ההוצאה לפועל ופנה ישירות אל הבנקים וניהל איתם משא ומתן להפחתת החוב. הם הסכימו לבסוף לחזור לסכום החוב המקורי אבל אמרו שהצעתם תקפה לשבוע בלבד. שבוע בלבד! אלה היו החדשות הטובות והגרועות ביותר שהייתי יכול לקבל. אור בקצה המנהרה, אבל איך אפשר לגייס סכום כזה בשבוע אחד? 

קרן IStandwithIsrael התכנסה בדחיפות ואישרה את התשלום המלא לבנק. זה היה כמו להתעורר לחיים חדשים, חיים שבהם אני יכול להתחיל לבנות משהו ולא רק לשרוד בקושי. המילים "אני מודה לאלוהים עליכם" אינן מספיקות, אבל אלה המילים היחידות שיש לי. 

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports