יוסף עומד על הר הזיתים ומתפלל למען ירושלים.
דוחות מעוז ישראל מאי 2021

היהודים האתיופיים שבים הביתה

מאת שני סורקו-רם פרגוסון

יוסף (שם בדוי) היה בן תשע כאשר סבתו עלתה על מטוס לארץ הקודש והשאירה אותו לבדו בשדה התעופה באדיס אבבה שבאתיופיה.


מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל
read

יוסף (שם בדוי) היה בן תשע כאשר סבתו עלתה על מטוס לארץ הקודש והשאירה אותו לבדו בשדה התעופה באדיס אבבה שבאתיופיה. מישהו טעה. הוא היה אמור לעלות על הטיסה, אבל הכרטיס המובטח לו לא הגיע. ניירת באתיופיה היא עניין מסובך. ליוסף אין תעודת לידה ולכן הוא בעצם איננו בטוח שהוא היה בן תשע, אבל הוא היה קרוב לגיל תשע. המערכת אומנם הייתה מאוד מסורבלת וחסרת סדר, אבל, למרבה האירוניה, לא הרשו לו לעלות על המטוס ללא כרטיס. 

סבתו לא נשארה איתו. היא הייתה על רשימת ההמתנה במשך שנים ארוכות ואילו החמיצה את הטיסה, ייתכן שלא הייתה זוכה לעוד הזדמנות לעולם. הסוכנות היהודית הבטיחה שהוא יעלה על הטיסה הבאה שתצא למחרת, והוא נשאר שם לבדו. במשך ילדותו גדל יוסף בכפר מבודד. משפחתו עברה לעיר רק לחודשי ההמתנה הספורים עד הטיסה. לכן, כאשר עזב באותו יום את שדה התעופה לבדו, הוא היה צריך לנחש כיצד להגיע חזרה לאימו, שחיה עם אחיו בקצה השני של העיר. 

בגלל העוינות של האתיופים כלפי האוכלוסייה היהודית, היהודים האתיופים בדרך כלל חיו בכפרים ולא בערים הגדולות. הם חיו באתיופיה במשך אלפי שנים אבל התושבים העניקו להם את הכינוי "פלאשה" – פולשים. 

בכל פעם שמשהו השתבש באתיופיה – קללה של רופא אליל, מחלה מוזרה או אסון טבע, היהודים תמיד היו אשמים. ככל שהקהילה שלהם הייתה מבודדת יותר, כך הם סבלו פחות מרדיפות. היו תקופות שבהן אסור היה ליהודים להיות בעלי אדמות, אבל בכפרים לפחות היה להם חופש רב יותר לשמור על הזהות והמסורת היהודית. 

מוזר שבעוד התושבים השמיצו את היהודים, לשלטון לא היה שום עניין לאפשר להם לעזוב את הארץ. אתיופיה היא ארץ קומוניסטית ולכן היה צריך לסגור עסקאות בחדרי חדרים כדי להציל את היהודים שבה. את חלק מהעסקאות היה אפשר לסגור רק עם ארצות שכנות, והיהודים נאלצו לחצות את ארצם רגלית לסודן ורק אז לטוס למקום מבטחים. בשנות ה-80 וה-90, ישראל שלחה מטוסים רבים כדי להטיס יהודים מאפריקה לישראל. 

ירושלים המיסטית

בעיני היהודים באתיופיה, ירושלים היא ארץ מיסטית של גן עדן. באתיופיה שרים שיר לחסידות בנדידתן ובו הם מבקשים מהחסידה לספר להם על ירושלים. "חסידה חסידה צחורת צוואר, מה ראוי עיניך, שירי לי סיפור" ("חסידה", חיים אידיסיס ושלמה גרוניך). 

לכן, כאשר יוסף הגיע סוף סוף לישראל כדי להתאחד עם סבתו ובן דודו, הוא היה בטוח שהגיע לגן עדן עצמו. אבל כאשר הוא נחת, קיבל מסכת אב"כ. הוא זוכר שהוא שמח מאוד לקבל מתנה, כל מתנה אבל כשנשמעו האזעקות הוא ראה את הפאניקה ואז הבין שהמסכה נועדה להגן על חייו. המלחמה הייתה מלחמת המפרץ וסדאם חוסיין שיגר טילים על ישראל. 

המלחמה הסתיימה כעבור כחודש, ויוסף התחיל בתהליך הארוך והמייגע של השתלבות בחברה הישראלית. אימו ואחיו הצטרפו אליו כעבור כמה חודשים אם כי אביו החורג (אביו מת לפני שיוסף נולד ואימו נישאה מחדש) הצליח להצטרף רק כעבור שנתיים. אין צורך לומר שהדרך לפניהם עוד הייתה ארוכה. 

קהילה יהודית ליד גונדר, מקום מוצאו של יוסף.
זכויות: Alamy/travelib ethiopia

הקושי של האתיופים

ישראל מצטיינת בהיענות למצבי חירום. לכן, כאשר ממשלת ישראל הבינה את הצרה של יהודי אתיופיה, היא גייסה מטוסים וערכה מבצעים צבאיים מורכבים ואפילו מסוכנים כדי להעלותם ארצה. אבל ישראל לא הצטיינה בהבנת הפערים התרבותיים הגדולים בין חיי הכפר באתיופיה לבין החיים המודרניים בארץ, ואחר כך בתכנון פתרונות ארוכי טווח להשתלבות תרבותית. זה מסביר למה תהליך ההטמעה של האתיופים היה כמו היתקלות בחומת לבנים ושקיעה בחול טובעני. 

הישראלים הגיעו מכל קצות העולם ורגילים להבדלים בגוון העור של התושבים. אבל הקשר של יהודי אתיופיה עם התרבות הקדומה שלהם הקשה עליהם להתגבר על הסטריאוטיפים. ההתמודדות עם סטריאוטיפים מבחוץ הייתה בעיה, אבל הבעיה הקשה ביותר שלהם הייתה המבנה המשפחתי. 

באתיופיה, הבעל נהנה ממעמד מרומם של ראש היחידה המשפחתית. הוא היה חלק מהיררכיה שזכתה לכבוד. הגבר ידע את מקומו ונהנה מהסיפוק שנלווה לפרנסת המשפחה. הנשים עבדו מפעם לפעם בשדות הקרובים אבל התפקיד העיקרי שלהן היה בבית. 

בארץ יש שוויון חוקי ותרבותי בין גברים לנשים, והנשים העולות עבדו בעבודות ממש כמו הגברים. כאשר היה מדובר בלימוד השפה ובהתאמה לתרבות החדשה, הנשים בדרך כלל הצליחו יותר מהגברים. הזדמנויות התעסוקה היו שוות גם לגברים וגם לנשים, והנשים שקודם היו תלויות במיומנות של הבעל בחקלאות ובמסחר, כבר היו יכולות להכניס הכנסה גדולה יותר הביתה. האב כבר לא היה האביר על הסוס הלבן והתקשה לאכוף משמעת על ילדיו, שרכשו את אומנות החוצפה הישראלית. 

הפרדיגמה החדשה הזאת התחילה לפגוע במרקם המשפחתי. הצעירים מצאו את הדוגמאות שלהם לחיקוי בתרבות הראפ האמריקנית השחורה. הדור הצעיר של האתיופים רצה מאוד להיות חלק מהארץ החדשה ולכן אימץ את העברית וסירב לדבר אמהרית, דבר שהעמיק את הפער בין הדורות שקודם היו קשורים מאוד זה לזה. 

ישראל היא אומנם ארץ של עולים, אבל התרבות הישראלית נוטה לשבטיות ואיננה ממהרת לקבל את פני הבאים. לכן, הדור הצעיר אומנם זנח את השורשים האתיופים, אבל עוד הייתה לו דרך ארוכה עד לשליטה ברזי התרבות הישראלית. המצב הזה שבו הם היו תלויים בין שתי תרבויות, הוליד משבר זהות אצל רבים. אבותיהם איבדו תקווה ביכולתם לבנות את משפחתם ולכלכל אותה, והדור הצעיר איבד תקווה לתחושת שייכות. הפגיעות הזאת דרדרה את חלקם לחיי רחוב והתמכרויות עם כל המשתמע מכך. 

ישראלים אתיופים מחזיקים בתמונות של קרוביהם מחוץ לכנסת בתקווה לקבל אישור להעלותם לארץ.
זכויות: Shutterstock/Magen

כאשר ישוע עצמו בא

המשפחה של יוסף עברה כמה דירה וחוותה קשיים בכל שלב, ובסופו של דבר התיישבה ליד חיפה. באחד המקומות האלה, סבתו הגיעה הביתה יום אחד וראתה שפורצים לה לתוך הדירה. הטראומה של החוויה גרמה לה לכמה התקפי לב והיא נפטרה תוך חודשים ספורים. זאת הייתה בסך הכול עוד מכה לחלום העבר של ישראל היפה. 

בכל זאת, לא הכול היה רע. בסיוע ממשלתי המשפחה הצליחה בסופו של דבר לרכוש דירה קטנה. יוסף כבר היה נער מתבגר והשתלב בבית ספר דתי. הוא היה קנאי לכל מה שלמד ופעמים רבות שר בטקסים. 

הוא היה קרוב למשפחתו, אבל יום אחד אימו הגיעה הביתה והסבירה לו ולאביו שהיא מאמינה בישוע, ויוסף התמלא זעם ואיים לדווח עליה לשלטונות. הוא ואביו החורג חברו זה לזה בהתנגדות לאימו. לאחר הסברים מרובים, ויכוחים ותפילות, גם אביו החורג של יוסף השתכנע. 

כאשר יוסף שמע את זה, הוא היה נסער מאוד. באחד הוויכוחים שלהם, אימו ניסתה להסביר לו מיהו ישוע בחייה, אבל יוסף ענה לבסוף: "אם ישוע הוא האמת ורוצה שאלך אחריו, שיבוא בעצמו להגיד לי". כעבור כמה לילות, ישוע בא בעצמו להגיד לו. 

יוסף היה יהודי אדוק ולא שמע הרבה על ישוע מלבד דברים כלליים ורעים, כמובן. לכן, כאשר ראה אותו בחלום יושב על כס מלכות ומוקף אור בהיר, זה לא היה בגלל סמלים או תיאורים קודמים. "זה היה אמיתי מאוד, אפילו שנים רבות אחרי כן", אמר. "זה אמיתי כמו שאת יושבת מולי. הוא דיבר אליי זמן מה, והיה נדמה שהמילים שלו חודרות אל תוכי, משנות אותי וממלאות אותי בכוח לעשות את מה שהוא רוצה שאעשה". 

יוסף התעורר ומייד אמר לאימו: "אני מאמין". 

"החברים שלי, התלמידים בכיתה והמורים התנכלו לי", הוא מספר כשהוא נזכר בימים הראשונים שלו אחרי שנולד מחדש. "החברים האתיופים שלנו צרחו עלינו: 'עזבנו את אתיופיה כדי להתרחק מאנשים שמאמינים כמוכם!' "

"ידעתי שמה שאני מאמין נכון, אבל היה לי קשה לשאת שוב דחייה חברתית. נדרשו לי שנים ללמוד את השפה ואת התרבות וסוף סוף היו לי חברים – וכעת אפשר לומר שעזבתי הכול שוב. בכל זאת, הרגשתי שאלוהים קרוב, כמו אם המחזיקה את תינוקה". 

"חלק מחבריי לכיתה ניסו לסבך אותי עם המנהל, אבל הוא שמע גם שמועות על האמונה החדשה שלי וגם על ההתנדבות שלי לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה. לכן, בעוד כל העומדים במקום ציפו שהוא יגער בי, הוא התחיל לעודד אותם להתנהג כמוני". 

בכותל המערבי: דור האתיופים המבוגר שעלה לארץ בגאווה מפגין את המנהגים והמסורות הקדומים.
זכויות: Shutterstock/Glinsky

ממלחמת הישרדות להצלחה

יוסף תמיד אהב לעזור לזולת בלב שלם, ואחרי שהתחיל להאמין בישוע, הוא מצא עד מהרה את מקומו בקבוצת נוער ובצוות הלל. אחרי התיכון הוא למד כלכלה וניהול עסקים. הוא קיבל מלגה שמימנה את ההשכלה ואת הדיור שלו אבל כאשר היה מדובר באוכל ובצרכים בסיסיים, הוא נאלץ להתמודד לבדו ועשה הכול, מניקיון ועד שיעורים פרטיים. "לפעמים לא הייתה עבודה מסודרת וכדי לקנות אוכל, חלק מאיתנו עבדו כפעילים פוליטיים. לא היה אכפת לנו לטובת איזו מפלגה ומה היה כתוב על השלטים. רצינו לשרוד. ידענו רק שלמחרת נקבל כסף ונוכל לאכול".

החיים כסטודנט באוניברסיטה היו קשים אבל בתקופה הזאת הוא הכיר את האישה שהוא מכנה עד היום "my lady". הוא שכנע אותה להצטרף אליו ללימודים באוניברסיטה כדי ששניהם ירכשו תואר. בסופו של דבר, בברכת המשפחות של שני הצדדים, הם תכננו את חתונתם. הם היו בין הראשונים שהחליטו לשלב מסורת אתיופיות בטקס הישראלי וזה היה טבעי בעיניהם כי הם הבינו כמה חשוב להשתלב בעולמם החדש בלי לדחות את הישן. 

אחרי החתונה יוסף התגייס לצבא, שם הצטיין כמו בכל מקום אחר. כאשר השלים את שירותו, הוא חשב איך הוא יכול להיות לברכה גם לקהילתו וגם למלכות אלוהים. הוא היה טוב בעסקים ובכלכלה ורצה לעזור לאנשים במיוחד בנושאים עסקיים או חוקיים מסובכים. הוא עבר את ההתמחות בכנסת וכעבור כמה שנים הקים משרד לעריכת דין. הוא לא רצה לצאת לדרך לבד ויצר קשר עם עשרות עורכי דין אתיופיים אחרים כדי לשתף איתם פעולה. הוא גם התנדב בעבודה עם נוער ובלימוד עברית לעולים חדשים, ואפילו הציע שירותים משפטיים חינם לאנשים מחוסרי אמצעים. 

הכול הסתדר טוב. לא. הכול הסתדר מצוין!

אם המטרה שלו בחיים הייתה לעזור לאנשים ולהתפרנס מזה, הוא היה בדרך הנכונה. 

חלק מהעולים האתיופים התקשו בזמן שירות חובה בצה"ל, אחרים הצטיינו. כך או כך, השירות הצבאי עזר לגבש את זהותם הישראלית. זכויות: הספרייה הלאומית.

כאשר השקט מדבר 

שמו של יוסף הלך והתפרסם וכמה חברות גדולות פנו אליו. אחת מהצעות העבודה כללה עבודה שהוא אהב וטיסות הלוך ושוב לאתיופיה. הוא לא ראה שום סיבה לא לקבל את ההצעה והתחיל את תהליך ההכשרה. 

אבל כאשר יוסף הגיע לאתיופיה בטיסה הראשונה שלו, הוא נתקל מייד בחומה של שתיקה. לא היה אינטרנט, לא היו טלפונים, לא הייתה טלוויזיה. שום דבר שיסיח את דעתו. "בהתחלה זה היה קשה", סיפר. "אני כל הזמן מוקף באנשים ובפעילות ופתאום האוזניים שלי צלצלו מרוב שקט. פתאום זה היה רק אני וספר הכתובים ואלוהים, ויכולתי רק לשמוע את אלוהים אומר לי שאני אמור להיות במנהיגות קהילה". 

לא היה לו קל לוותר על הקריירה שלו. העבודה הייתה טובה והוא אהב אותה. הוא ידע שהעבודה הזאת תכלכל היטב את משפחתו. אם יהיה מנהיג קהילה, ייתכן שיהיה לו קשה לפרנס את האישה ואת הילדים היקרים לו. הוא הבין את גודל ההחלטה שעליו להחליט והחליט לצום במשך ארבעים יום. אחרי הכול, זה מה שעשו גיבורי התנ"ך כאשר הגיעו לצומת דרכים בחייהם. 

עד סוף הצום התשובה הייתה ברורה. הוא לא ידע איך אהבת חייו תרגיש לגבי ההחלטה. היא הבינה את ההשלכות של ההחלטה. התגובה שלה הפילה אותו. "כשביקשת ממני נישואין, אמרת לי שתהיה מנהיג קהילה. אני מחכה שתקיים את הבטחתך". 


"במבט לאחור, אני יודע שאילו המשכתי בדרך שהייתי בה, כבר הייתי בבית משלי והמשפחה שלי הייתה מוקפת בדברים הטובים שיש לעולם הזה להציע. אבל אני גם יודע שהיינו אומללים למרות הכול כי יש דבר אחד שהעולם הזה איננו יכול לתת תמורת שום הון שבעולם, והוא השלום והשמחה הנלווים לידיעה שאנחנו עושים את רצון אלוהים ומוצאים חן בעיניו". 

עמ' 5: בעיר היפה אדיס אבבה יוסף לא מצא את הטכנולוגיה שהוא מורגל אליה.
זכויות: Shutterstock/Paluchowska

הדור הבא של האתיופים

טבעי שעולים מאמינים מרוסיה, אתיופיה, אמריקה, אסיה ואמריקה הלטינית – בין היתר – מקימים קהילות בשפת מוצאם. הקהילות האלה מושכות עולים אחרים כמוהם והופכות למקור נפלא של קשר ועידוד רוחני בארץ מאתגרת כמו ישראל. הניסיון לשנות את שפת הקהילה לעברית למרות שמספר גדול של חברי קהילה היה בארץ במשך שנים רבות, הוא מהלך פחות טבעי הכרוך במאמץ מודע. 

מלבד זאת, הדרך היחידה להקים קהילה דוברת עברית היא באמצעות צברים או עולים שהגיעו בגיל צעיר מאוד וגדלו בארץ. ובדיוק על כך יוסף חשב כאשר תיאר את החזון לקהילה. זאת הייתה הקהילה האתיופית דוברת העברית הראשונה בארץ. 

"ידעתי שהעם שלי רצה מאוד להיות חלק מהתרבות הישראלית ולכן חיוני שהביטוי הרוחני שלנו יהיה ישראלי כדי שנוכל לגדל את הדור הבא של אתיופים המאמינים בישוע".

יוסף ואשתו כינסו את שלושת ילדיהם הקטנים בסלון והתחילו להתפלל. עד מהרה הצטרפו ידידים ותוך זמן קצר הדירה שלהם הייתה מלאה בכל אספה. האספות התקיימו באזור מגורים בשבת והשכנים התחילו להתלונן על הרעש מהאנשים ומהאספה. 

הקהילה, שקמה לפני פחות משנתיים, עברה לאזור תעשייה והמשיכה לגדול גם במשך המגפה. במיוחד בארץ הקטנה הזאת, הקצב שבו הקהילה הזאת גדלה הוא ראיה לקציר הבשל בקרב הישראלים האתיופים הדוברים עברית. לכן אין כל פלא שאלוהים בחר אדם עם התלהבות רוחנית כה עמוקה ומסירות רבה לשרת את דורו. אלוהים יודע שהמלאכה מרובה. 

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports