ארי סוקר בתים שנפגעו מטילי סקאד קילומטרים ספורים ממרכז מעוז.
דוחות מעוז ישראל אפריל 2021

המלחמה, העולים ומרכז הלימוד

איך הכול התחיל – חלק ד

כאשר עזבנו את הארץ כדי למצוא פתרון ללקויות הלמידה הקשות של הבן שלנו, השארנו מאחורינו, באחד מפרברי תל אביב, קהילה חזקה וחיונית של יותר ממאה ישראלים. בכל סנטימטר מרובע של מרכז מעוז שהקמנו הייתה פעילות, בין שמדובר באולם האספות לכיתות הילדים או במשרדי ההנהלה.


מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל
read

כאשר עזבנו את הארץ כדי למצוא פתרון ללקויות הלמידה הקשות של הבן שלנו, השארנו מאחורינו, באחד מפרברי תל אביב, קהילה חזקה וחיונית של יותר ממאה ישראלים. בכל סנטימטר מרובע של מרכז מעוז שהקמנו הייתה פעילות, בין שמדובר באולם האספות לכיתות הילדים או במשרדי ההנהלה. 

כעבור שנתיים, חזרנו ומצאנו את המקום ריק. הארון הריק שבו הייתה המגילה ומאה כיסאות בערמות בפינת המרתף שבו התכנסה הקהילה, היו הראיות היחידות לכך שפעם היה שם משהו. לא נותר דבר אלא להעביר את המשפחה לקומה העליונה עד שנחליט מה לעשות הלאה. 

חזרנו בקיץ 1990 כדי להקדיש זמן להתיישב לפני שבננו אייל ובתנו שני יתחילו את שנת הלימודים, אבל עוד לפני שספטמבר הגיע היו שלושה אירועים רבי משמעות שהפכו את השנה לאחת השנים של ההתעלות הרוחנית הרבה ביותר ושל הקשיים הרוחניים הקשים ביותר שחווינו בארץ. 

בשיא הפעילות במרכז מעוז בשנות ה-80, חדר האורחים של ארי ושירה הפך למשרד ובני משפחת סורקו-רם עברו לדירה בצד השני של העיר.

מלחמת המפרץ

תוך חודש משובנו לארץ, סדאם חוסיין פלש לכוויית. שלושים וחמש ארצות התייצבו נגדו בראשות ארצות הברית ועד אמצע ינואר, כוויית כבר שוחררה. אבל איש בארץ לא נשם לרווחה עם הכרזת הניצחון. סדאם איים פעמים רבות להפציץ את ישראל בגז, למחוק אותה מעל המפה ולנהל את "אם כל המלחמות". המדינה חילקה מסכות אב"כ לכל תושביה והמשפחות תרגלו מצב חירום כדי לוודא שכל בני המשפחה יודעים מה לעשות במקרה של מתקפה. רצינו שהילדים שלנו ייהנו וערכנו את התרגילים עם מד-זמן. עד שסדאם תקף, הילדים שלנו כבר ידעו לעבור ממצב של משחק לכוננות חירום בשתי דקות בערך. 

בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר ביום ה-18 בינואר, טילי הסקאד הראשונים שוגרו אל עבר תל אביב. התעוררנו לקול האזעקות. כפי שקבענו מראש, ארי ניגש היישר אל דלת הבית כדי להכניס זוג קשישים שחיו במורד הרחוב, ואני ניגשתי להעיר את אייל. אייל, שהיה פעיל כמו סופת טורנדו כאשר היה ער, ישן כמו בול עץ. 

"אייל, קום!" הפצרתי בו וניערתי אותו ודבר לא העיר אותו עד שנשמע הפיצוץ הראשון. אייל זינק מייד ממיטתו ורץ לחדר של שני, "החדר המוגן", עטה מהר את המסכה ולבש את החליפה. החלון היחיד בחדר היה אטום מזה זמן רב, וארי רק סגר את הדלת והדביק את הסרט סביבה. אחר כך כל השישה, נוסף על הכלב, ישבנו בחדר וחיכינו להוראות כפי שהובטח שנקבל ברדיו או בטלוויזיה במקרה של התקפה. 

שני נרדמה במהלך אחת המתקפות. גם הכלב שלה נח עם ה"מסכה" המאולתרת שלו – מטלית לחה עם אבקת סודה לאפייה, בהמלצת הממשלה.

חלפו לפחות שלושים דקות קשות עד שתחנות הרדיו והטלוויזיה התארגנו וקטעו את השידורים. לבסוף נשמע קולו המרגיע של נחמן שי שהיה דובר צה"ל ולא מוכר עד אז, והוא הסביר שישראל הותקפה והכול תחת שליטה. בין ההוראות שלו באותו לילה, השמיעה התחנה שירי עם ואהבת הארץ. כעבור ארבע שעות, כאשר התחלנו לתהות איך נדע אם רמות החמצן בחדר יגיעו לרמה נמוכה מדי, נחמן שי שחרר את העם מחדריו. מובן שלא היו לימודים עד להודעה חדשה. 

לפי העיתונים, במהלך מתקפת הטילים הראשונה ניזוקו או נהרסו 668 בניינים ואלף דירות בתל אביב לבדה. עוד אלפי דירות נפגעו בימים ובלילות הבאים, אבל הטלוויזיה הממלכתית לא סיפקה פרטים מדויקים כדי שסדאם לא יקבל "משוב" ולא ידע לאן לשגר את הטילים הבאים. 

הטילים הגיעו כמעט תמיד בלילה אבל הישראלים נשאו איתם את מסכות האב"כ לכל מקום. האזעקות היו בלתי צפויות והיו גם אזורים שבהם היה קשה לשמוע אותן, ולכן כל פעם שחלף אופנוע על טורים גבוהים או המקרר השמיע רעש מוזר, כולם קפצו בבהלה. כדי לפתור את הבעיה, המדינה פתחה ערוץ רדיו שקט שתפקידו לשדר רק אזעקות ועדכונים לשעת חירום במהלך המתקפות. למרות המחיר הרגשי, הישראלים הסתגלו מהר מאוד לנורמה החדשה והילדים קישטו את המארזים של המסכות. 

מסכות הגז חולקו באריזות קרטון עם רצועה כדי שיהיה אפשר לשאת אותן בכל עת.

אייל ושני התחילו ללכת לישון בבגדים כי לא היה נוח ללבוש את חליפות האב"כ מעל הפיג'מה. וכמו ילדים בכל הארץ, גם הם למדו להירדם עם מסכות האב"כ. הריצה לחדר המוגן, עטיית המסכות, הפיצוצים ואחר כך קולו של נחמן שי המרגיע את האומה, הפכו לשגרת הלילה בארץ. הישראלים גילו אמון מדהים ועקבו אחר הוראותיו של שי עד תום. 

כשלושה עשר איש מתו מהתקפי לב ואירועים דומים במהלך המתקפות אבל רק אחד מת מפגיעת הטילים – נס בהתחשב בנזק העצום שהמתקפות הסבו. לקראת סוף המלחמה, אחד הטילים טס מעל הגג של מרכז מעוז ונפל בים התיכון כשלושה קילומטרים משם. המתקפות על ישראל ארכו רק כשישה שבועות אבל הן הותירו את חותמן על התרבות. באותה תקופה, איש לא ידע מתי הן עלולות להתחדש. אייל ושני מעולם לא חזרו ללבוש פיג'מות לשינה, ולא משנה מה אמרנו. 

אבל ההיבט הייחודי ביותר של התקופה הזאת היה הפתיחות בארץ לשמוע על אלוהים. הביטחון שלנו באלוהים בתקופה שבה הישראלים רעדו מפחד, סיפק לנו הזדמנויות חסרות תקדים לספר על ישוע בכל מקום שאליו הלכנו. פתאום האמונות של אנשים על אלוהים ועל החיים שלאחר המוות, הפכו למרכז המחשבות שלהם. משמעות הרגע הזה בזמן הייתה ברורה למשיחיים בכל רחבי הארץ, שגם הם מצאו את אותה פתיחות באנשים סביבם. 

בחדר המוגן עם חברים שביקרו אותנו בזמן האזעקה.

גל פתאומי ועצום של עלייה

בשנת 1990 הגיעה אוכלוסיית המדינה, שהייתה בת דור אחד בלבד, לכמעט ארבעה מיליון. התשתית עדיין הייתה בשלבי התפתחות ולחיים היו תחושה של עיירה. לכולם הייתה תחושה שבניין הארץ הוא חלק מהייעוד האישי והקולקטיבי. 

בשנים שלפני קריסת האיחוד הסובייטי, היחס של הסובייטים ליהודים הרוסים משך תשומת לב בין לאומית כי אלפי יהודים היו מנועים מלעזוב את ארצם וחלקם הושלכו לכלא. הפשעים שלהם כללו לימוד עברית, קיום מסורות יהודיות או הגשת בקשה לאשרת עלייה לארץ. דפוסי התנהגות כאלה היו מתקפה על האידיאולוגיה הקומוניסטית שלא ראתה שום תועלת באמונות דתיות. מעניין לציין שהסובייטים העריכו מאוד את היכולת, את המיומנות ואת ההישגים של האוכלוסייה היהודית והיה להם אינטרס למנוע מהם לעזוב את המולדת. 

אבל עם קריסת ברית המועצות ונפילת מסך הברזל, מאות אלפי יהודים רוסים שחלמו על עלייה לארץ המובטחת, היו חופשיים לעלות לארץ. הסכר נפרץ. 

בשנת 1988 החלה זרימה קלה של עולים, בשנת 1989 הזרם התגבר. אבל שנת 1990 סימנה את ראשיתו של שיטפון שהפך לתשע מאות אלף יהודים ובני משפחותיהם, ואלה נוספו למשפחה שמנתה פחות מארבעה מיליון תושבים. 

המטבע הרוסית לא הייתה שווה מחוץ לאיחוד הסובייטי, והיהודים הרוסים לא היו יכולים להביא איתם נכסים. הם קנו חפצים מבוקשים לפני שהגיעו לארץ ומכרו אותם בשוקים הבדואים כדי להרוויח מעט כסף

קליטה

לתרבות היהודית הרוסית היו מאפיינים אידיוסינקרטיים משלה. אומנם היו לעולים שורשים יהודיים, אבל הם אהבו חזיר, וודקה ו"נובי גוד" – סוג של חג המולד שמתרחש בראש השנה. עד אותו שלב, הישראלים לא גילו עניין רב במשקאות אלכוהוליים מלבד כוסית היין בקידוש. אי אפשר היה להשיג בשר לא כשר בארץ ועצים לחג המולד נועדו רק לנזירים ולכמרים במנזרים. פתאום אחד מכל חמישה תושבים בארץ היה רוסי, והתרבות השתנתה כמעט בין לילה. 

הפוליטיקאים עלו לשידור ועודדו את הישראלים להשקיע בעתיד. "אנחנו מביאים בעלי מקצוע – מהנדסים, אומנים, רופאים ומדענים. תוך כמה שנים, העלייה הזאת תהיה תרומה אדירה לכלכלה ולתרבות שלנו". 

אבל בעלי המקצוע – הרופאים, המהנדסים והמוזיקאים המשכילים התחילו לנקות רצפות, לעבוד בקופות ולאסוף אשפה. באותם ימים, הרחובות היו מלאים בחסרי בית מקצועיים מאוד. בארץ התפתחה תופעה חדשה של האזנה למוזיקאים מן השורה הראשונה שניגנו ברחובות הערים שלנו בתקווה לקבל מטבע. מכשול השפה היה הקושי הגדול ביותר של העולים להניב תועלת בתחום ההתמחות שלהם. 

בסגנון החיים בארץ באותה תקופה היו מעט מאוד מותרות. מספר גדול של ישראלים חי בערים או בקיבוצים. המשפט "תן ברצון כל מה שיש לך וקבל את מה שאתה צריך" תקף כאשר כולם במצב של הישרדות. אבל למרות הקיום הדל, כולם עדיין הצליחו למצוא לעצמם בית. 

הישראלים לא נשארו אדישים. הם עסקו בהרבה מאוד סיעור מוחות כדי לערוך תוכנית לימודים חדשה לעשרים אלף תלמידים חדשים. אלפי ישראלים נרשמו כדי להשכיר חדרים למשפחות העולים החדשות. הם שקלו כל אפשרות שאפשר להעלות על הדעת, כולל אוהלים ומבני מגורים זמניים על הגגות של בנייני מגורים ובניינים מסחריים כדי לספק לעולים גישה לתשתיות. היה מאמץ קולקטיבי אמיתי ואפילו המנהיגים בממשלה שהיו להם אדמות, הורו להציב מגורונים על אדמותיהם כדי לעזור לשכן משפחות. 

ובכל זאת, לא היה בזה די. לא היה מדובר רק בדיור, אלא גם בעבודה. אפשר להתאים עשרים איש בדירת שלושה חדרים, אבל אי אפשר להאכיל אותם. המצב עורר את השאלה כמה החיים היו קשים בברית המועצות אם החלופה הזאת הייתה מקובלת. ההתחלה הייתה קשה אבל המנהיגים בארץ צדקו. תוך כמה שנים תרמו העולים המשכילים האלה את חלקם להתפתחות הטכנולוגית שהחלה בסוף שנות ה-90.

החלק המרתק ביותר של העלייה הרוסית הוא שהיא התרחשה בזמן שעיראק שיגרה את הסקאדים. בכל זאת, החוויה כולה העניקה משמעות מוחשית מאוד לפסוקים בישעיה ובירמיה: 

כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ:  כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.  עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ:  צַר לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה. (ישע' מט 20-19)

מספר גדול של עולים רוסים הגיע לאמונה כי אלוהים שפך עליהם פתאום את רוחו כאשר עוד היו ברוסיה. אנשים כמו הרב ג'ונתן ברניס ערכו קונצרטים ענקיים של מוזיקה משיחית עם מסר פשוט של הבשורה, ואלפי יהודים רוסים באו לאמונה. רוב היהודים מרוסיה מעולם לא למדו לשנוא את ישוע המשיח או לפחד ממנו ולכן רבים מהם התחילו להאמין בישוע אחרי שהגיעו לארץ. 

היום יש קהילות משיחיות רוסיות רבות בערים ברחבי הערץ. שמחנו לפעול לצד כמה מהרועים של הקהילות האלה ולעזור להם להשתלב בלימודי השפה כדי שיוכלו להיות רלוונטיים לילדים דוברי העברית בקהילותיהם. הדור השני מתחיל ליטול את המנהיגות, והקהילות האלה מתחלפות מקהילות דוברות רוסית לקהילות דוברות עברית. 

אייל ושני חגגו את בר המצווה ובת המצווה בראשית קיץ 1991, בעיכוב של כמה חודשים בגלל המלחמה. החלק המרגש ביותר בחגיגות לאלה שידעו על לקויות הלמידה של אייל היה לצפות בו קורא את הפרשה שלו מהתורה. לפרטים נוספים, קרא "איך הכול התחיל – חלק ג'" (מארס 2021)

מרכז הלימוד בירושלים

הגענו לארץ ונאלצנו להתחיל את הפעילות שלנו מחדש. שוב התבוננו בגוף המשיחיים ברמה הכלל-ארצית. השאלות ששאלנו את עצמנו כחלוצים לא היו בהכרח "במה אנחנו טובים?" אלא "מה העם הזה צריך יותר מכול בשלב הזה?"

המשא לבשר לישראלים היה לפעמים כבד מאוד על ליבנו. הם לא ידעו דבר על ישוע. הם שמעו עליו שקרים רבים במשך מאות שנים. הם היו צריכים לשמוע עליו, אבל שנינו ידענו שאם רק מנהיגים מעטים דואגים למשיחיים החדשים ומלמדים אותם, עלול להיווצר בטווח הארוך מצב שבו ישראלים רבים יבואו למשיח ואחר כך יתרחקו ממנו. 

החזון של הכשרת מנהיגים לא היה זר לי. אבי, גורדון לינדזי, קנה בניין על הר הזיתים וחלם לנצל אותו להכשרת ישראלים לבשר לבני עמם. משפחה ערבית גנבה את הנכס הזה ואימי, פרדה, גייסה תרומות, הגיעה לארץ וקנתה נכס אחר. זאת הייתה בעיניה החשיבות של חזון הכשרת מנהיגים ישראלים. 

בשלהי שנת 1991, כששברי הקהילה שלנו עדיין פזורים סביבנו, עודדו אותנו כמה מידידינו הקרובים, ביניהם ברי ובתיה סגל, לעבור לירושלים, ואמרו: "המשפחה שלכם עוברת כל הזמן מדירה לדירה. אתם זקוקים לבית משלכם. יש מאמינים רבים בירושלים. תקימו בית ספר להכשרת תלמידים וכאשר יגיעו מבקרים מחוץ לארץ, יהיה להם קל יותר להגיע אליכם ולראות מה אלוהים עושה בארץ". 

ההחלטה לא הייתה קלה אבל הדלת הייתה פתוחה. מאחר שחזרנו לארץ זמן קצר לפני כן, הילדים שלנו היו בשלבי הסתגלות לשפת מולדתם ולתרבות שבדרך כלל איננה יראת אלוהים (אחרי שהיו מוקפים במשיחיים במשך שנתיים). היינו בארץ קצת מעל שנה והחלטנו לעבור שוב. אייל התקשה מאוד אבל התברר ששני, שזמן קצר לפני כן התקבלה לתוכנית אימונים ארצית בספורט, בכתה שישה חודשים תמימים. 

חלוציות נשמעת כמו חוויה נוצצת במבט לאחור אבל בזמן אמיתי, היא סלילת דרך עד שאי אפשר ללכת עוד באותו כיוון, חזרה אחורנית וניסיון לסלול דרך אחרת. בכל פעם מתקרבים למטרה, אבל עד שמגיעים אליה, יש דרכים רבות ללא מוצא. היא מספקת הזדמנויות רבות ללמוד ולכן אפילו דרכים ללא מוצא הן דרכים שכדאי לעבור בהן בגלל הניסיון שהן מקנות. 

השאיפה למרכז לימוד בירושלים הובילה אותנו בדרכים כאלה. הקצינו 5,000 דולר מהכסף הפרטי שלנו כדי לשלם מקדמה לבית משלנו במבשרת ציון. עוד בזמן שהבית היה בשלבי בנייה, התפללנו עם ידידים אחרים והקדשנו את יסודות הבניין לאלוהים. 

תכננו למכור את מרכז מעוז ברמת השרון ולשלם מקדמה על מלון קטן בירושלים שאפשר היה להפוך למרכז לימוד. היו לנו כוח ושאיפה ללמד כל יום וכל לילה. המשמעות הייתה לבנות את מלכות האלוהים באחת התקופות החשובות ביותר בסיפורו הקדום של עם ישראל. רצינו להקים מנהיגים שיוכלו לעשות בחופשיות את מה שאלוהים קרא להם לעשות, בלי שום התערבות או השפעה מצידנו. 

ירושלים, ירושלים!

אבל היו אנשים בירושלים עם תוכניות משלהם. היהודים החרדים שעקבו אחרי האיגרות של מעוז הבינו את התוכניות שלנו ויצאו במסע צלב קטן "לעצור את סורקו-רם". לפי המאמרים שפורסמו בעיתונות המקומית, הם ניצלו את קשריהם כדי להזהיר אנשים בעירייה וגורמים בשלטון המקומי ולדאוג לכך ששום מסמך הנושא את השם סורקו-רם או מעוז יצליח לקבל אישור או לעבור ועדה. לפי הטלוויזיה, בשלב מסוים, המעבר שלנו נדון בכנסת. 

כאשר החרדים הבינו היכן נמצא הבניין שרכשנו, הם הגיעו לכל השכנים וסיפרו להם סיפורי זוועה על מה ש"זוג המיסיונרים" יעשה להם אם ירשו להם לעבור לשכונה. ישראלים שמעולם לא ראו אותנו או שמעו עלינו היו אחוזי פחד. הם תכננו לפוצץ את הבית החדש שלנו. הקבלן הפציר בנו לקרוע את החוזה והיה מוכן להחזיר לנו בשמחה את כל סכום המקדמה. ההתנגדות לא הייתה נעימה אבל היא לא הפחידה אותנו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהבית שלנו היה יעד לפצצה. רצינו להתקדם. 

אחר כך, להפתעתנו, מכירת המרכז שלנו ברמת השרון לא יצאה אל הפועל. כעבור כמה לילות היה לי חלום שבו אלוהים הראה לי שאיננו צריכים לעבור. כאשר התעוררתי, ארי קיבל שיחת טלפון מסוכן נדל"ן שהודיע לו שיש להם קונה רציני. זמן קצר לפני כן ארי שמע על החלום שלי, והודיע לו שהבית כבר איננו למכירה. 

בינתיים, נודע לחברינו הטובים ברי ובתיה סגל, שקנו בית לידנו, שבבית שהם קנו היו ליקויי בנייה חמורים. התזמון היה מושלם. ביטלנו את החוזה שלנו והקבלן העביר לברי ובתיה את הבית שהקדשנו לאלוהים. 

התפללנו והתקדמנו באמונה. בסופו של דבר היה ברור שאלוהים רצה שנישאר באזור תל אביב. הכספים שגייסנו לא התקרבו לסכום הדרוש למעוז כדי להקים מרכז לימוד ולכן התפללנו וביקשנו דרכים אחרות לבנות את מלכות אלוהים. כמובן, המטרה לא הייתה הבניין, הבניין היה רק אמצעי. המטרה הייתה לטפח מנהיגים שיכולים ללמד מאמינים צעירים ולהדריך אותם בדרכי אלוהים. הגיע הזמן לחזור מעט לאחור ולהתחיל מחדש. 

המשך בחודש הבא… 

תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports