ארי ושירה ביום נישואיהם.
דוחות מעוז ישראל ינואר 2021

איך הכול התחיל

פגשתי לראשונה את אבני הכותל הענקיות פנים אל פנים כאשר הייתי בת תשע עשרה. השנה הייתה 1959, כאשר מזרח ירושלים עדיין הייתה בידי הירדנים. הגעתי לטיול עם הורי ועם מנהיגים משיחיים ידועים. אחד המנהיגים האלה, שנודע באומץ ליבו, פנה אל הכותל והתחיל להתפלל. "לא, לא, לא!" לחש לו המדריך בפאניקה. "אם תתפלל, יעצרו אותנו".


מעוז ישראל
על ידי מעוז ישראל
read

פפגשתי לראשונה את אבני הכותל הענקיות פנים אל פנים כאשר הייתי בת תשע עשרה. השנה הייתה 1959, כאשר מזרח ירושלים עדיין הייתה בידי הירדנים. הגעתי לטיול עם הורי ועם מנהיגים משיחיים ידועים. אחד המנהיגים האלה, שנודע באומץ ליבו, פנה אל הכותל והתחיל להתפלל. "לא, לא, לא!" לחש לו המדריך בפאניקה. "אם תתפלל, יעצרו אותנו".

כאשר הבריטים עזבו את הארץ וישראל הכריזה על עצמאות, נוצר ריק שלטוני והירדנים כבשו את כל יהודה ושומרון. בשנים 1967-1948 היה חופש דתי למוסלמים בלבד. אסור היה ליהודים להגיע לעיר העתיקה בירושלים ואסור היה להתפלל בכותל לאלוהי ישראל. 

לפעמים הזיכרונות שלנו מוזרים. אני זוכרת שירד שלג ונעלתי סנדלים. אני זוכרת כמה צרה הייתה הסמטה שבה עמדנו מול הכותל בגלל הבתים הרעועים שנבנו כמה מטרים ממנו. אני זוכרת את הסמטאות ואת הדרכים האפלוליות והמטונפות. אוטובוסים ישנים טרטרו בכביש הראשי והחמורים דשדשו לידם. 

בשנת 1967 תכננו להגיע לעוד טיול בירושלים אבל פתאום שמענו שמצרים, ירדן וסוריה תקפו את ישראל. ישבנו מרותקים לרדיו והקשבנו לדיווחים הקצרים בכל שעה, אבל ביום השלישי התחלנו לשמוע ידיעות מדהימות. ישראל כבשה את העיר העתיקה ואת הכותל! עד היום החמישי והשישי היא כבר הדפה את סוריה אל מעבר לרמת הגולן, וביום השישי המלחמה כבר הסתיימה. 

אני מרשה לעצמי לומר ששום ישראלי לא התעורר באותו יום שני וחשב לעצמו שעד שבת הוא כבר יוכל להתפלל בכותל המערבי של בית המקדש הקדום. איש, מלבד אולי נעמי שמר שחודש לפני שחרור ירושלים, פרסמה את השיר האיקוני "ירושלים של זהב" שדיבר על ירידה לים המלח ממזרח ירושלים בדרך יריחו. זאת איננה הפעם הראשונה שבה היא כתבה שיר המבשר את הבאות.

שירה ואביה בביקור במצרים במסגרת הטיול לארץ.

באוקטובר באותה שנה הגענו לביקור בארץ. ממש כשם שהשיר ניבא, נסענו בכביש שהגישה אליו התאפשרה זמן קצר לפני כן, מירושלים ליריחו. המדריך הישראלי שלנו היה נהג טנק שהשתתף בניצחון בגולן. הוא לקח אותנו לעמדות ברמת הגולן, שם היחידה שלו התעמתה עם הסורים. הוא הראה לנו את אחד הטנקים הסורים השרופים שהגיע לגבול הגליל במטרה להחריב יישובים ישראליים. היה ניכר שהזיכרון עוד טרי כאשר תיאר את תנועות הטנקים שלו נוכח הטנקים של האויב. הוא סיפר לנו כיצד בשלב מסוים, הסורים נחלו תבוסה כה קשה עד שהם זינקו החוצה מהטנקים שלהם ורצו חזרה אל עבר סוריה. 

הביקור שלי לכותל המערבי היה שונה בתכלית מהראשון. ישראל סילקה את הבתים הרעועים הצפופים ויצרה רחבה גדולה מול הכותל. האזור, שהיה מטונף ואפלולי במשך מאות שנים, הוצף אור. אפילו יהודים לא דתיים סיפרו על תחושת השליחות שלהם כאשר פינו את האשפה וההריסות. המדינה הייתה באופוריה. אנשים אמרו שהגיעו ימות המשיח. הם גם היו גאים מאוד בניצחון של צה"ל, ובכל מקום היו מדבקות ושלטים: "כל הכבוד לצה"ל". 

במשך שנים רבות עד 1948, היהודים הצטופפו בשטח הצר מול הכותל המערבי כדי להתפלל.
(Credit: Wikipedia)

הטיול הסתיים והקבוצה שלנו המתינה עם הציוד מחוץ למלון. האוטובוס התעכב ובינתיים ישבתי ושוחחתי עם אבי, והוא שאל: "למה שלא תפיקי סרט תיעודי על הנבואות שהתגשמו כאשר ישראל כבשה מחדש את העיר העתיקה ואת הר הבית אחרי אלפיים שנה?"

אבי אהב את ישראל, וזמן קצר לפני כן סיימתי להפיק סרט תיעודי במקסיקו, ואני מניחה שזה היה בסך הכול טבעי לחשוב על פרויקט כזה. אישה שכיבדתי אמרה לי שנים רבות לפני כן שאלוהים קורא לי לישראל, אבל באותה תקופה, ישראל הייתה מדינת העולם השלישי ולא היה לי שום עניין לחיות בה. בכל זאת, היה משהו מיוחד בחברה שבה ילדים בין 21-18 נלחמו על הישרדותם. הייתה בהם רצינות שאי אפשר למצוא במדינות במערב. עד שהאוטובוס הגיע, החלטתי להישאר עוד כמה שבועות ולהסריט את הסרט התיעודי. 

הייתי צריכה לדעת ששום דבר אינו קורה בארץ תוך שבועות ספורים. נדרשה לי שנה לסיים את העבודה על התסריט. היו נבואות רבות ודברים רבים התרחשו סביבי בחודשים שלאחר שחרור ירושלים. טוב שאבא שלי היה איש חזון. שנה לפני כן הוא קנה נכס בהר הזיתים שהיה אז בידי הירדנים. הוא ידע מהכתובים שאם ישוע יחזור להר הזיתים, ההר יוחזר לידי היהודים. 

חמישה עשר קבלנים נקראו למשימה דחופה בסוף מלחמת ששת הימים: להרוס את המבנים שלפני הכותל המערבי עד חג השבועות כדי לאפשר לאלפי יהודים לבוא ולהתפלל.
(דן הדני)

הוא הבין משהו שלא שמעתי איש מדבר עליו באותם ימים. היהודים נועדו לקבל את ישוע ולהאמין שהוא שלהם, המשיח היהודי של העם היהודי. הוא חלם שהנכס ישמש כמרכז הכשרה ליהודים כדי ללמד את בני עמם. הנכס הזה היה מקום מגוריי בשנה הראשונה שלי בארץ.

הוא היה בית ישן וכאשר ירד גשם, הרוח השורקת פתחה בטריקה את תריסי הברזל באמצע הלילה ליד המיטה שלי. בבקרים נגלה לעיניי המחזה הסוריאליסטי של הר הבית במרחק כמה מאות מטרים מתחתיי.

הר הזיתים היה מקום שקט ובטוח לכולם בשנת 1967. הערבים עדיין היו בהלם מארצם החדשה. הכרתי כמה מהשכנים הערבים על הר הזיתים, אבל עד מהרה גיליתי שהם מקנאים זה בזה בגללי. כאשר ביקרתי משפחה אחת, הייתי צריכה לבקר גם את האחרות, אחרת הן היו כועסים עליי. הערבים באזור חיו תחת שלטון בריטי במשך שלושים ואחת שנים וירדני במשך תשע עשרה שנים. קודם הם היו ערבים במנדט הבריטי, אחר כך הם היו ערבים ירדנים, ואחרי המלחמה הם הפכו לתושבי מדינת היהודים, שעליה אמרו להם שהיא האויב הגרוע ביותר שלהם. באותם ימים תחת השלטון החדש הם נהגו בכבישים בנימוס רב. 

למדתי ספרדית וצרפתית בקולג' כשחייתי באירופה משום שאהבתי שפות ולכן החלטתי לנסות ללמוד עברית במשך כמה חודשים לשם הנאה בזמן שהכנתי את התסריט לסרט. העולים הגיעו בהמוניהם ובכל מקום היו אולפנים. במציאות החדשה הזאת החליטו גם ערבים רבים בארץ ללמוד עברית, במיוחד בעלי חנויות או גורמים רשמיים באוכלוסייה הערבית שרצו ללמוד עברית למטרות עסקים או קריירה. כבר מהיום הראשון באולפן, המורים דיברו עברית בלבד עם התלמידים. הכיתה תמיד הייתה מלאה אנשים שהגיעו מכל רחבי העולם, ולא הייתה שום שפה משותפת שאפשר ללמד בה, רק עברית. 

מורתי הראשונה, יונה, נולדה בארץ. בעלה היה אחד היהודים המעטים שהצליחו להימלט מהשואה בפולין והסתתר ביערות במשך כמה שנים. שניהם נלחמו במלחמת העצמאות כאשר חמש מדינות ערביות פלשו אל הארץ שזה עתה נולדה. ליונה היו סיפורים רבים על הניסים שאלוהים עשה כדי להציל אותה ואת היחידה שלה מאויבי ישראל. התיידדנו והיא הציגה בפניי ישראלים רבים. 

17.5.1968 – ישראל ציינה את השנה הראשונה של ירושלים המאוחדת ועשרים שנות עצמאות במצעד צבאי גדול ברחובות ירושלים.
(Keystone Press / Alamy Stock Photo)

ביליתי כמה חודשים בלימודים על הארץ ועל התרבות. הר הזיתים היה מיושב באוכלוסייה ערבית בעיקר ומאחר שביליתי את רוב זמני עם ישראלים, עברתי עד מהרה למערב העיר. השואה עדיין הייתה טרייה מאוד בתודעה הישראלית. בעלי חנויות רבים נשאו מספר על זרועם. הם לא רצו לדבר גרמנית לעולם אף על פי שלרבים מהם היא הייתה שפת אם. הם סירבו לקנות תוצרים גרמנים או מכוניות גרמניות. יש ביניהם עד היום כאלה שעדיין חיים בסיוט של מחנות הריכוז. 

כאשר ירושלים התאחדה, העיר העתיקה התעוררה לחיים. הישראלים הציפו את הסמטאות ואת המעברים הקטנים וקנו מכל הבא ליד. הערבים בשוק מכרו חפצים לקישוט מדמשק, שטיחים מפקיסטן וחפצים אחרים שהישראלים לא יכלו לרכוש קודם לכן. 

בשנים 1973-1968 פרצו מעגלים ספונטניים של ריקודי הורה בכל עיר גדולה וכפר בארץ.
(לשכת העיתונות הממשלתית)

עצמאות כפי שלא הייתה

התאריך הלועזי של עצמאות מדינת ישראל הוא ה-14 במאי אבל הישראלים חוגגים את יום העצמאות בהא באייר. לכן, בשנת 1968, חל יום העצמאות ב-17 במאי והוא היה יום העצמאות הראשון מאז שחרור ירושלים. הארץ הייתה מחושמלת. הלכתי מביתי לעיר העתיקה וראיתי כחצי מיליון ישראלים פוצחים בשיר "ירושלים של זהב", השיר שנכתב שנה אחת בלבד קודם. אין לתאר את השמחה. הישראלים, גם הדתיים וגם החילונים, דיברו בלהט על ימות המשיח הקרבים. 

בערב הקודם הלכתי ברחוב בן יהודה וראיתי המונים רוקדים הורה – רחובות שלמים של אנשים רוקדים. במרפסות מעל הרחובות היו נגנים בכל כמה מטרים, שניגנו שירים ישראלים באקורדיונים ובגיטרות. הם שרו שירי אהבה לארץ – לכינרת, לגבעות ולהרים, לשדות החיטה, לגפנים ולפריחות ושירים על אלוהים שבחר בישראל לעצמו. היו גם שירים על החיילים הגיבורים שנלחמו למען המולדת ומעולם לא שבו. השמחה בארץ באותו יום העצמאות היה מעל ומעבר לכל מה שראיתי לפניו ואחריו. 

"העצמות היבשות"

אחרי חודשים רבים שבהם ניסיתי לכתוב תסריט, הבנתי שהכתובים כבר כתבו את העלילה. בכל פעם שהגעתי לפסוק שדיבר על שיבת ישראל לארצו, שיבתו לאלוהיו ואהבת אלוהים לעמו, כתבתי אותו על כרטיסייה. עד שסיימתי כבר הייתה לי ערימת כרטיסיות בגובה שלושים סנטימטרים בערך. נדרשה לי כמעט שנה להעתיק ולסדר את הפסוקים אבל הם נצרבו בליבי, הפכו לחלק מהדנ"א הרוחני שלי ומדריכים אותי כבר יותר מחמישים שנה. הם סיפקו לי בסיס להבנה חלקית לפחות של ההתפתחויות הנבואיות גם בארץ וגם במערב. 

בשנת 1969 הייתי מוכנה להתחיל בהסרטה ואלוהים בירך אותי בשלושה אומנים ישראלים מובילים – אדם גרינברג (שבהמשך היה מועמד לפרס האוסקר על הסינמטוגרפיה הטובה ביותר בסרט "שליחות קטלנית 2"), השחקן הידוע יוסי ידין והמנצח בעל השם העולמי נועם שריף, שכתב את המוזיקה לסרט שלי. קראתי לסרט "העצמות היבשות" (Dry Bones) והוא מספר כיצד היהודים ישובו לארצם ויכירו את המשיח. יוסי ידין סיפר לראשת הממשלה דאז גולדה מאיר על הסרט, והיא ביקשה לצפות בו. בסוף הסרט היא ישבה והרהרה ואחר כך שאלה אותי: "אילו פסוקים בסרט היו מהתנ"ך ואילו מהברית החדשה?" עניתי לה שכולם היו מהתנ"ך. הייתי אצלה יותר משעתיים והסברתי לה את ישעיה נג. 

שירה התעניינה בצילום מגיל צעיר ובסופו של דבר התחילה להפיק סרטי תעודה.

בסביבות אותה תקופה פגשתי את אהוד, בנו של אליעזר בן יהודה, שהיה בשנות השבעים לחייו. עדיין הייתי חדשה בארץ ולא הבנתי שאביו היה חלוץ יוצא דופן, הדמות המרכזית בהחייאת השפה העברית שלא הייתה בשימוש כמעט אלפיים שנה. הוא היה אחד האבות המייסדים של מדינת ישראל אף על פי שלא האריך ימים מספיק כדי לראות את חלומו מתגשם. שוחחתי עם אהוד על תרגום מיוונית לגרסה חדשה של הברית החדשה בעברית. הוא אכן עסק במלאכה במשך כמה חודשים אבל הפסיק. קשה היה לו לחשוב שהוא ייוודע בתור מחבר הספר. 

שירה פגשה רבים מהמנהיגים הראשונים בארץ. בתמונה הזאת היא פוגשת את דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון.

ואז גילו אותי

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מידידה שלי שהתגוררה בנכס שעל הר הזיתים. היא פגשה צעירה מאנגליה בשם שרה. שרה הייתה ממשפחה יהודייה והפכה לאחרונה לתלמידה של ישוע. היא הסבירה שאלוהים אמר לה לעלות לארץ. היו מעט מאוד מאמינים יהודים בארץ והצעתי לה לגור אצלי בחדר הנוסף. גרנו יחד כשנה וחצי.

יצאתי לארצות הברית למשך כמה שבועות כדי להרצות בפני קבוצות משיחיות על ישראל. בזמן שהייתי בארצות הברית, הגיעה קבוצה של יהודים משיחיים צעירים לטייל בארץ. שרה פגשה את אחד הצעירים והם התאהבו, החליטו להתחתן ונסעו לארצות הברית. נשארנו ידידות עד עצם היום הזה.

לשרה היו קרובי משפחה חרדים בירושלים. כאשר הם שמעו על הנישואין, הם רתחו מזעם. הם ידעו שאני משיחית והאשימו אותי בשידוך. כמה ימים לאחר שחזרתי לארץ, גיליתי כל מיני סיפורים מוזרים עליי בעיתונות. הייתי מיסיונרית שהלכה לכותל וחילקה עלונים. הלכתי לאוניברסיטה העברית כדי לגרום לסטודנטים היהודים להתנצר. למען האמת, לא הייתי בכותל או באוניברסיטה כבר זמן רב, אבל הסיפורים היו שם. 

התמונה האחרונה שידוע עליה של גורדן לינדזי, אביה של שירה, בשנת 1973, בבית הכנסת בכפר נחום.

זמן קצר לאחר מכן שמעתי פיצוץ עז מחוץ לדירה שלי, בקומה השלישית. מישהו הניח בקבוק תבערה מחוץ לדלת. היציאה היחידה מהבניין הייתה חדר המדרגות, וכל שלוש הקומות בחדר המדרגות היו מלאות עשן ולהבות. חשבתי שאני עומדת להישרף חיים ומיהרתי לטלפון להתקשר למשטרה. תוך כשלוש דקות הגיעה כבאית וכיבתה את השרפה. בדיוק אז עבר עיתונאי במכוניתו ועצר להתבונן במתרחש. אמרתי לו שאני חושדת שעשו לי את זה בגלל האמונה שלי. שוחחתי איתו זמן רב על האמונה. למחרת היה מאמר בולט בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" שכותרתו "שירה אומרת שאלוהים מדבר אליה". 

בחודשים שלאחר מכן היה לי זרם בלתי פוסק של מבקרים שרצו לדעת במה אני מאמינה. הגיעו אליי רבנים שרצו שאחזור בי. קצין בכיר בצבא ביקש ממני להסביר לו במה אני מאמינה. בסוף הוא אמר: "בדקתי את הטלפון שלך לפני שבאתי. אני חושב שמאזינים לך". שחקנים, סופרים, סטודנטים דתיים מהאוניברסיטה – כולם באו לשאול על האמונה שלי. כל השכנים בבניין רצו לשוחח איתי על האמונה שלי. אחד מהם אפילו ביקש ממני לא לחנות ליד המכונית שלו למקרה שמישהו יניח פצצה מתחת למכונית שלי. 

שדרני חדשות רצו לראיין אותי ברדיו ובטלוויזיה. הרגשתי לבדי ולא רציתי להופיע לבד, וחיפשתי בסביבה מאמינים אחרים שיצטרפו אליי. המאמינים בארץ פחדו ובצדק. המכונית של אחד המנהיגים הוצתה, אבל מצאתי שני מאמינים מארצות הברית שהצטרפו אליי לריאיון בטלוויזיה. היהודים הדתיים מתפללים מהסידור ולכן בשלב מסוים, המראיין שאל: "למה שלא תראו לנו איך אתם מתפללים?" לכן התפללתי בטלוויזיה בעד ראשת הממשלה גולדה מאיר. 

אבל הייתי צעירה רווקה עם אנשים שמגיעים אליה הביתה כל הזמן, והחיים האלה הפחידו אותי. במארס 1973 חשתי צורך פתאומי לחזור לדאלאס, להיות עם בני המשפחה ולסיים סרט שהכנתי לארגון YWAM. אמרו לי שנשאר רק כרטיס אחד באותו שבוע – ליום ד ה-28 במארס. הייתי מפורסמת באותה תקופה והעדפתי לעזוב בלי שאיש ידע אבל כאשר הגעתי לשדה התעופה, המתינה לי עיתונאית. הפצרתי בה לא לגלות לאיש שאני עוזבת. 

משפחת לינדזי באמצע שנות ה-60. משמאל לימין: פרדה (אימא של שירה), גילברט, דניס (האחים של שירה), גורדון (אביה של שירה) ושירה.

הגעתי לדאלאס ביום חמישי בערב. ביום ראשון בבוקר אימי קמה כדי ללמד באספה. היא הזמינה סטודנט יהודי לבוא ולספר את העדות שלו ושמעה רעש מאחוריה. אבי ישב על כיסא על הבמה, שאף שאיפה עמוקה ומת. 

כל הנוכחים הזדעזעו. עוד בזמן שהייתי באבל, מישהו שלח לי מאמר מעיתון ישראלי שבו כתוב שגורשתי מהארץ. ברור שהעיתונאית לא שתקה. קראתי את המאמר לצוות ולתלמידים בבית הספר ללימוד הכתובים שהוריי ניהלו, ואחד המתפללים הדריך את הנוכחים בתפילה עזה לגבי המצב. מעולם לא שמעתי עוד מילה על כך מהארץ.

 ב-6 באוקטובר 1973, תקפו סוריה, ירדן ומצרים את ישראל במתקפת פתע נוראה. אותה מלחמה סימנה את סוף האופוריה של מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. מלחמת ששת הימים הייתה סיפור של ניסים ונפלאות, אבל מלחמת יום הכיפורים גבתה את חייהם של 2412 ישראלים והותירה צלקות הקיימות עד עצם היום הזה. בסופו של דבר, ישראל ניצחה במלחמת יום הכיפורים. אבל הישראלים ראו בסופה רק את החורבן ואת רשימת המתים. מעולם לא ראיתי שוב את אותה חברה ילדותית ותמימה שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הכול התלחשו ביראת כבוד על ביאת המשיח. השירה והריקודים ברחובות נעלמו ולא שבו. 

העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח על מלחמת יום כיפור יום אחרי שפרצה.

גוף משיחי צעיר

זמן קצר אחרי שהתיישבתי בירושלים, פגשתי את המנהיג היהודי החלוצי ויקטור סמדג'ה. הוא ייסד קהילה בירושלים. היו עוד קבוצות קטנות בארץ, אבל הגודל והמיקום הפכו את קהילתו לקהילה המרכזית בירושלים. היו בירושלים עוד אספות קטנות מאוד עם יהודים וערבים. הם הסכימו להצטרף לויקטור, צעד טוב מאוד. הקבוצה הזאת הפכה לקהילה המשיחית הראשונה בירושלים והיום היא קהילה דינמית וגדלה. היו גם קבוצות קטנות באזור תל אביב ובחיפה אבל כמובן, הטכנולוגיה באותם ימים לא אפשרה תקשורת רבה בין כולם. 

יום אחד בזמן ששכבתי במיטתי בירושלים, הייתה לי פתאום תחושה עזה שאני צריכה לעבור לתל אביב. חשבתי על כך כמה ימים והרעיון לא הרפה ממני. מצאתי דירה בעיר הקטנה רמת השרון, שהייתה ידועה בשדות התותים הרחבים שלה. היא הייתה מצפון לתל אביב והתחלתי להכיר את המאמינים בסביבה. 

ג'ו שולם היה אחד המאמינים האלה ובאמצעותו פגשתי סטודנט ערבי מלוד שהתיידד עם כמה חיילים ישראלים. הם התעניינו בישוע, וג'ו לימד אותם. אחר כך הוא היה צריך לנסוע לארצות הברית וביקש ממני ללמד במקומו. הייתי צריכה ללמד אותם בעברית. העברית שלי באותה תקופה לא הייתה מספיק טובה לחיילים שמדברים מהר. לימדתי את הכתובים בדרכים פשוטות לחיילים שאינם יודעים דבר על ישוע. בזה אחר זה הם קיבלו את ישוע. הייתי המומה. בהמשך התבדחנו שהעברית שלי לא הייתה מספיק טובה כדי להבין את השאלות שלהם, ולכן הם נאלצו לשבת בשקט, להקשיב ולהאמין. 

אהוד, הבן של אליעזר בן יהודה. (הארכיון הישראלי)

הבעיה היחידה הייתה שג'ו שולם ואני היינו היהודים היחידים שהם הכירו שנולדו מחדש. החיילים שאלו כל הזמן: "איפה שאר היהודים המשיחיים? האם אנחנו היחידים בעולם?" והרגשתי שאני חייבת למצוא עוד משיחיים ולהכיר להם אותם. שמעתי שהיו יהודים משיחיים מאנגלייה שגרו באכסניה. חשבתי לעצמי: "יופי! הזדמנות להראות להם יהודים אחרים המאמינים בישוע". נסענו. היה יום יפה וישבתי בגינה ושוחחתי עם כמה חברים בזמן שארבעה-חמישה חיילים נכנסו פנימה. זמן קצר לאחר מכן הם יצאו החוצה בזעם. הם היו בלובי במקום שהיו בריטים, והיה שם שולחן עם קפה ועוגיות. הישראלים שהרגישו בבית הלכו והתכבדו, אבל כשהם התחילו להכין לעצמם קפה, הם גורשו מהקבלה. 

מיהרתי פנימה כדי לראות מה קורה. שאלתי והאנגלים ענו שהם מצטערים, הם לא ידעו שהחיילים משיחיים. הם חשבו שהם באו מהרחוב. ברור שהם מעולם לא ראו חייל ישראלי משיחי. 

חזרתי לחיילים והסברתי להם מה קרה, אבל הם כעסו עוד יותר. "את אומרת שאלה משיחיים? וככה הם מתייחסים לאנשים שלדעתם באים מהרחוב? הם לא מוכנים לתת להם כוס קפה? לזה את קוראת מאמינים?" התאכזבתי מאוד שהם חוו חוויה כה קשה כי אני עצמי הכרתי בחיי מאמינים נפלאים. 

גולדה מאיר הכירה את הטובים שבהם והייתה ראשת הממשלה הראשונה בארץ
דברי החוכמה שלה זוכים לציטוטים רבים.
(Alamy Stock Photo)

כעבור כמה שבועות שמעתי שמנהיג מכובד עם מתנת ריפוי יוצאת דופן מגיע לארץ. היהודים תמיד התרשמו מאותות ומופתים וחשבתי לעצמי: "יופי, אקח את החיילים לאספה הזאת". נכון, ידעתי שהאספה תהיה באנגלית, בעיקר לתיירים, אבל חשבתי שהחיילים לפחות יראו ניסים. הם ידעו שישוע הוא באמת המתווך שלנו עם האב, המשיח האמיתי. 

האספה הייתה אמורה להתקיים באצטדיון גדול בתל אביב. רציתי לוודא שנשיג כרטיסים בשורה הראשונה כדי שהחיילים יראו היטב מה אלוהים יעשה, והגענו שעה לפני הזמן. היינו כמעט הראשונים והתיישבנו בשורה הראשונה. ממש לפני תחילת האספה, בזמן שאנשים נכנסו והתחילו להתיישב, הגיעה קבוצה מגרמניה – כן, קבוצה מגרמניה – והמדריך אמר לנו שלקחנו את המושבים של הקבוצה שלו. 

בהחלט לא רציתי לעורר מהומה וניסיתי להסביר לו באופן דיסקרטי שיש איתי חיילים ישראלים שרק לאחרונה התחילו להאמין בישוע, וחשוב מאוד שיוכלו לראות מקרוב מה קורה. אבל הוא לא הסכים לשמוע. גם אני לא הסכמתי לשמוע. לא זזנו מהמקום. אין לי מושג למה הוא חשב שהמושבים היו שלו, אבל את עשר הדקות הבאות הוא בילה בצעקות עלינו מול כולם. שנת  1974 לא הייתה רחוקה מהשנה שבה הסתיימה השואה, והאירוע הזה השרה אווירה קודרת שהשפיע ה עלינו כל הערב. האספה הייתה טובה אבל לא היו ניסים. החיילים נפגעו מאוד מהמאמינים המעטים שהם פגשו. האמונה של החיילים התחילה להתפוגג. 

ג'ו שולם חזר לארץ ושנינו עשינו ככל יכולתנו כדי לעזור לחיילים האלה להמשיך ולהאמין. פעמים רבות הם אמרו: "אם כתוב בתנ"ך שהיהודים ישובו לארץ, למה כל היהודים המשיחיים מארצות הברית אינם עולים לארץ?" 

אפילו הסרטתי אותם אומרים אל המצלמה: "אם אתם יהודים משיחיים החיים בארצות הברית, למה אתם לא עולים לארץ ועוזרים לנו להקים קהילה?" אבל לא מצאנו עוד ישראלים מאמינים. לאט לאט הם התחילו להתרחק מהאהבה הראשונה שהייתה להם לישוע. בשלב מסוים, ג'ו ואני יצאנו למדבר והתפללנו מעומק הלב בעד החיילים האלה, אבל הם נעלמו בזה אחר זה.

חיילי צה"ל מכבדים את קדושת המולדת, אבל לא קל ללמד אותם על דרכי אלוהים מכתבי הקודש.
(Alamy Stock Photo)

גרעין קשיח

האירועים העצובים האלה הביאו אותי אל פרשת דרכים. 

ידעתי שאני צריכה להקים גרעין קשיח של מאמינים כדי שנוכל להקים קהילה חיונית של מאמינים. היו רק שתי אפשרויות. אני יכולה להמשיך להדריך ישראלים לא מאמינים למשיח, שיודעים עברית ומבינים את התרבות הישראלית אבל אינם יודעים דבר על מלכות האלוהים. או שאני יכולה להביא יהודים משיחיים ממקומות אחרים בעולם שהם בוגרים דיים באמונה אבל יצטרכו ללמוד את השפה והתרבות הישראליות. ידעתי שאף אחד מהאפשרויות איננה קלה. גם ידעתי שכבר נכשלתי באחת מהן. 

לקראת סוף האביב בשנת 1976 יצאתי לארצות הברית כדי למצוא יהודים המאמינים בישוע. היו נוצרים רבים שרצו מאוד לחיות בארץ, אבל אנשים שאינם יהודים בדרך כלל לא יקבלו אזרחות אלא אם יש להם מיומנות ייחודית, תפקיד מיוחד או נשואים ליהודי. 

נסעתי בכל רחבי ארצות הברית ודיברתי עם קבוצות וקהילות. יש היום כמה מנהיגים בארץ שהתחילו את מסעם לארץ אחרי ששמעו אותי מדברת על החזון להקים גוף חדש של מאמינים בארץ. אחת הפגישות שבהן דיברתי הייתה בקהילה של ג'ק הייפורד שראה את הסרט שלי, "העצמות היבשות". הייתי זקוקה למקום לינה וזכרתי את ההזמנה של ג'ק איסט, מאמין מה-Hollywood Reporter  שהזמין אותי להתארח אצל משפחתו בכל פעם שאני מגיעה לאזור לוס אנג'לס. התקשרתי. 

ארי גילם תפקידים בסרטים רבים. כאן הוא מגלם third officer עם הכוכבים אריק אסטרדה ולארי וילקוקס בעונה הראשונה של "צ'יפס", עד שחזר לארץ.

כאשר הגעתי לביתו, הוא התחיל לספר לי שהוא פגש שחקן יהודי שנולד מחדש ורוצה לעלות לארץ בבוא היום. מאחר שחיפשתי מועמדים לעלייה לארץ, ביקשתי מג'ק להתקשר אליו. היה לו כרטיס טלפון והוא התקשר, אבל זה היה המספר של סוכן הסרטים שלו והסוכנות הייתה סגורה  כי היה שבת. עמדתי לדבר באספה של מנהיג הקהילה ג'ק באותו סוף שבוע ולעזוב ביום שני בבוקר ולכן נראה שהגענו למבוי סתום, אבל מאוחר יותר באותו יום, הטלפון של ג'ק צלצל. זה היה השחקן שניסינו להשיג. הם נפגשו בסך הכול פעם אחת במסעדה והשחקן לא הצליח למצוא את כרטיס הביקור של ג'ק אבל איכשהו זכר את מספר הטלפון שלו והתקשר אליו בלי סיבה. כולם הכירו אותו באותה תקופה בשם ר"ב. היום הוא נקרא ארי סורקו-רם. 

זמן קצר לאחר מכן, ארי הגיע לבית של ג'ק. הראיתי לו את הסרט שלי על החיילים הקוראים ליהודים המשיחיים לעלות לארץ, ואחר כך הקרנתי את הסרט שהפקתי עם יגאל ידין על האתר הארכיאולוגי במגידו. אני חייבת לציין שארי לא התלהב במיוחד מהרעיון לעבור לארץ, אבל הוא אמר שהוא יתפלל על כך. 

הביכורים שלי

ארי וצעירה אחרת בשם דינה ובנה בן השש היו הקציר שלי של יהודים משיחיים שעלו לארץ, אבל זה היה קציר טוב. תוך חודשים ספורים הייתי בטוחה שזה האיש שאני רוצה להינשא לו. התייאשתי מעט מכך שהוא לא התעניין בי במיוחד אבל הידיד המשותף שלנו, יואל צ'רנוב, ראה את התסכול שלי והסביר: "הוא בארץ חדשה לגמרי. תני לו להתארגן, תני לו זמן". 

ואכן, ארי הציע לי נישואין ביפו, בבית קפה קטן הצופה לים. ידענו שהמוסד הרבני-חרדי שולט בסדרי הנישואין בארץ והחלטנו בגלל האמונה שלנו להתחתן באחד מבתי הכנסת הגדולים בדאלאס טקסס – בית הכנסת עמנואל. כמה מתאים. 

ארי ושירה ובנם אייל.

תוך שנים עשר חודשים ייסדנו את "מעוז ישראל" ונולד לנו בן. 

וכך העניינים באמת התחילו להתגלגל. 

המשך יבוא בחודש הבא. 



שלום מירושלים!

אני לא יודעת מה אתכם, אבל כאשר אני קוראת על השנים הראשונות של אימי בארץ, נוספת ל עוד שכבה של הערכה לנתיב שהיא פרצה לקהילה המשיחית בארץ, נתיב שהמאמינים בארץ נהנים ממנו כאילו הוא תמיד היה שם. 

לא היה לה דבר מלבד הבנה שקיבלה מאביה ואורך רוח שאלוהים נתן לה, אבל היא ניגשה לאחת המשימות החשובות ביותר של מלכות אלוהים. למענה. למען ישראל. למען העם היהודי.

בכל זאת, טובים למלכות השניים מהאחד. הסיפור על הקשר שהתפתח בינה לבין אבי כל כך מרתק ששמרתי אותו למאמר הבא. הוריי עבדו ללא לאות במשך יותר מארבעים שנה והביאו לארץ יהודים משיחיים כדי שיתמקמו בארץ ויעבדו, יחיו וישגשגו בקהילה קטנה אך מתפתחת של מאמינים.

כעת הגיע תורנו לרוץ את המרוץ. אנחנו מציינים שלוש השנים מאז עברה המנהיגות של מעוז לידינו ומאז ראשיתו של דף חדש בסיפור של מעוז ישראל. החל מהחודש הזה, ינואר 2021- קובי ייכנס לתפקידו בראש ארגון מעוז כנשיא ומנכ"ל. ארי ושירה, המייסדים של מעוז, ימשיכו להשקיע את מאמציהם במנהיגים בארץ ולשרת כשגרירי החזון בהתאם לאפשרויות לנסוע.

מעוז ואני גדלנו יחד. ראיתי מקרוב את העליות ואת המורדות. ראיתי את הוריי מגיעים הביתה בשמחת ניצחון ואת הנחישות שלהם בתפילה כאשר הקשיים נראו בלתי אפשריים. 

"המשימה היא אישית אבל החזון חוצה דורות", הם נהגו לומר.

יצאנו לדרך הזאת כדי לראות את החזון שהיה חלק ממני מראשית חיי. לגדל את הדור הבא בדרכי אלוהים, לראות את ישועת ישראל ולהיות אור לגויים כשם שנקראנו להיות. 

אתם חלק חיוני מהמסע הזה. כאשר אתם תומכים בנו באמצעות תרומה חודשית, אתם עוזרים לנו לענות על הצרכים של מאמינים נפלאים בקהילה, כעשרים אלף איש, החיים ועובדים בישראל בימינו. 

נכון, הגענו להישגים רבים מאוד מאז אותם צעדים ראשונים שאימי תיארה באיגרת זאת. אבל הדרך עוד לפנינו. ובעזרתכם, הפרק הבא יהיה מלא בעדויות נפלאות על נאמנות אלוהים לעמו ועל מעשיו הנפלאים בדורנו. 

בואו נכתוב את הפרקים הבאים יחד. 

קובי ושני פרגוסון 



תרגם את הפוסט הזה

Discover something new about Israel.

See all Maoz Israel Reports